אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר תחתית: חגיגות היובל לתיאטרון חיפה

חגיגות היובל של תיאטרון חיפה הזכירו שהסיפור שלו הוא אולי ישראלי מאוד, אבל לא בהכרח "חיפאי". בשביל להמחיש זאת, באו כולם, מכל הקצוות (הרעיוניים) של הארץ - מלימור לבנת ועד יורם קניוק

תגובות

אחר צהריים חגיגי ומרגש עבר על אנשי תיאטרון חיפה והקהל הרב שבא לציין חמישים שנות פעילות איתו. יין ובייגלה ציפו למאות המוזמנים - ביניהם אנשי תיאטרון רבים, בעבר ובהווה – שהגיעו למופע לציון היובל. הגשם החזק החל אחרי שרובם כבר היו בלובי המפואר, מלווה אותם אל העולם. האווירה העליזה שררה גם בחדרי ההלבשה והאיפור וההתרגשות ניכרה גם על הבמה, בעיקר ברגע שהבמאי ביקש מחיאות כפיים.

המופע (ביים משה קפטן, עריכת תוכן: צביה הוברמן) צולם וישודר בראש השנה בערוץ השני. במקרים כאלה הקהל הופך לניצב ויש בכך מין חוסר נוחות. מצד שני ההתכווננות למדיום הטלויזיוני מחייבת קטעים קצרים ומבדרים, ואלה אכן היו בשפע, כולל אורחים מגוונים ומעניינים וקטעי וידאו שהוקרנו על מסך גדול שהשתלב יפה בתפאורה המרשימה. גם הלהקה הלא קטנה שניצבה על הבמה ניגנה להפליא את קטעי המוזיקה והמקהלה פיזמנה שירים בסגנון שנות הזהב של הוליווד.  

המנהל האמנותי הראשון, יוסף מילוא, דוקא החליט ללכת על כיוון קלאסי וההצגה שחנכה את התיאטרון הייתה "אילוף הסוררת". אחר כך עלו גם "אמא קוראז'", "מעגל הקיר הקווקזי" ועוד. את מילוא החליף עודד קוטלר ותחת שרביטו פרחה מחזאות ישראלית מקורית: חנוך לוין, א.ב. יהושע, יעקב שבתאי וגם הילל מיטלפונקט. מאוחר יותר ישמש התיאטרון בסיס למשלחת המפורסמת בראשותה לקרית שמונה כדי להקים תיאטרון שיהיה מעורב בקהילה בעיר שחיה תחת הפגזה. בשנים אלה, ובעיקר עם מחזות שעסקו בשואה, כמו "גטו" של סובול, הייתה לתיאטרון הצלחה גדולה גם באירופה. אבל סובול גם העלה את התיאטרון על מוקש כשיצר את "סינדרום ירושלים", שעסקה בפונדמנטליזם הדתי בארץ ועל פי כמה פרשנויות העלתה את חמת הימין והביאה לסגירת ברזים ודעיכת התיאטרון. בשנים האחרונות ניכרת התאוששות.

הלוקאל-פטריוטיות החיפאית בכל זאת חיממה את הלב והאירוע המרתק המשיך לפי הוראות הבימוי. מיקי קם השוותה את התיאטרון לאישה מזדקנת ונתנה מונולוג מצחיק וגם שפגט בסוף. שלמה בר, נער נצחי (צובע או לא צובע?) ואנרכיסט שכמוהו, שר את "ילדים זה שמחה" (במקור מ"קריזה" של סובול שהועלה לראשונה בחיפה) ודווקא הוא, שהנוכחות שלו הייתה סוג של התרסה נגד הבורגנות בקהל, הציג את לימור לבנת. גם היא העלתה לבמה אדם בסנדלים – יורם קניוק, שמחזה על פי ספרו "תש"ח" עלה השנה בביצוע הלהקה הצעירה. קרן מור ומנשה נוי ישבו בשורות הראשונות כשהמצלמה מופנית אליהם בין הקטעים והם משחקים זוג שלא הכיר לפני כן. היא חובבת תיאטרון והוא סתם קיבל כרטיס כמתנה לחג. הם היו טובים כרגיל ומבדרים ויחד עם נתן דטנר, ליאורה ריבלין, נורמן עיסא, דביר בנדק, משה איבגי, אילן דר, עירית קפלן, יוסוף אבו וורדה, ריקי גל ועוד רבים וטובים הפכו את המופע לאירוע שאכן אין מתאים ממנו לצפייה משותפת בטלוויזיה מיד אחרי ארוחת החג הקרוב. בסיום המופע עלו לבמה כולם ביחד, כולל דור המייסדים, והתגובות היו מרגשות.בשכנות טובה. קרן מור ומנשה נוי (עם שפם!) (צילום: רפי דלויה)

ביציאה חיכו למוזמנים כיבוד בסגנון אוריינטלי, כיאה לאירוע מזרח תיכוני – סושי. ספק גדול אם מישהו מהאורחים הגיע לאירוע ברגל ולא ברכב. למעשה, אם ניתן היה, יש להניח שהיו מעתיקים את מבנה התיאטרון ומעלים אותו לכרמל – שם נמצא מרכז הכובד התרבותי של העיר, ושם חיה האוכלוסייה שפוקדת את האולמות. אבל המבנה המרשים של התיאטרון (ובתוכו האולם המצוין) נמצא בלב שכונת הדר, שהייתה אמנם פעם שכונה ישראלית אורבנית לתפארת אבל במהלך השנים ננטשה על ידי הצברים שטיפסו על כתפי הוריהם לבית חדש ומהודר יותר.

השכונה הוזנחה וכיום, כשאין אירוע חגיגי בתיאטרון, הרחבה הגדולה משמשת מגרש כדורגל מאולתר לילדי השכונה המנומנמת. יש אמנם התעוררות מסויימת בשכונה, ונסיונות ממוסדים ולא ממוסדים להחזיר עטרה ליושנה. זו לא משימה פשוטה אבל בטוח שראש העיר יונה יהב, שגם הוא נשא דברים באירוע, יכול לעזור לכך לקרות. בינתיים הגינה העירונית שם די מטופחת, אבל המאהל כבר נטוש והגשם לא מוסיף לו חן. חשבתי לקנח את הסושי בנרגילה אבל לא היה עם מי. אני בטוח שהמאהל בכרמל יותר פעיל.

*#