רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעה דר כבר לא משחקת טטריס

חמש שנים לאחר עליית "טטריס", היוצרת שלו, נעה דר, מוכנה לשים אותו בבוידעם ולהתקדם הלאה. לאן? אולי היא תחפש את הגולמי, את הבוטה, ואולי היא תלך לרקוד עם דפני ליף

תגובות

בחודשים האחרונים נעה דר מתרגשת. ב-19 בספטמבר המופע שלה, טטריס יעלה בפעם האחרנוה – חמש שנים אחרי שיצרה אותו. חמישה מופעים בודדים (עד ה-24) יהיו מתנת הפרידה שלה לקהל וליצירה. ייחודו של "טטריס" הוא במבנה והקונספט שמחזיק אותו: הרקדנים נעים על במה מוגבהת, שמאפשרת לקהל לשבת מתחת – כשהראשים שלהם מציצים לתוך הבמה. כך הם רואים את הרקדנים והתנועה מלמטה. את המופע יצרה יחד עם האמנית הפלסטית נטי שמיע-עופר. "הייתי יכולה להיפרד ממנו בשקט", מסבירה דר. "אבל חשוב לי שאנשים שלא הספיקו לראות אותו יקבלו הזדמנות, בעיקר אנשים שעוסקים באמנויות. המופע הזה פותח אפשרויות שלא קיימות למחשבה ויצירה. במובן מסוים הוא כמו המחאה הזו, פתאום כשיש נקודת מבט חדשה נפתחים גם ערוצים חדשים של דיבור ואמנות".טטריס - מועדי מופע

השינוי בפרספקטיבה לא התחולל רק בקהל. "המופעים הראשונים היו חוויה מדהימה בעיקר בשביל יוצרת מחול", נזכרת דר. "בהופעות רוק אנחנו רגילים שהקהל צוהל ומשתולל, אבל במופע מחול לא רואים את הקהל. הצופים יושבים בחושך, ואנחנו פוגשים אותם רק בסוף המופע. בטטריס פתאום יש אינטרקציה מלאה מהקהל, וכל הזמן אפשר לראות מה הם חושבים, אם הם אוהבים או לא, שמחים או עצובים, מעוניינים או משעוממים. הכל מאוד חי. יש תגובה שריגשה אותך במיוחד?"במופעים הראשונים הם הוציאו פלאפונים כדי לצלם. אבל הרגע הכי מעניין הוא ברגע שבו הם נכנסים עם הראש לתוך הבמה – זה רגע שכולם מתפוצצים מצחוק. לא ידענו שזה יקרה, לא ידענו למה לצפות. וכשכל המשטח התמלא ב'ראשים הכרותים' האלה, עלו תגובות מרגשות של צחוק, פחד, מבוכה – הכל ביחד. זה היה מהמם לראות את הקהל חי כל כך, מעורב ומשותף"."כולם מתפוצצים מצחוק". "טטריס" (צילום: איל לנדסמן)לרקוד עם דפני ליף

המפגש בין היצירה האמנותית ובין המחאה הפוליטית הוא הדבר השני שמשמח את דר. "כשמאלנית שהולכת לכל ההפגנות המדכאות של השמאל", היא מספרת, "התקופה האחרונה הייתה מאוד מרגשת. אני רגילה להפגנות בהן כולם הולכים עם פנים ארוכים, שהולכים אליהן כי חייבים וכי אין משהו אחר לעשות, ופתאום ההפגנות השמחות ומלאות האנרגיה האלה! מאוד התחברתי למה שדפני ליף אמרה – 'אנחנו פה לא בשביל לשרוד אלא בשביל לחיות'". העיסוק במציאות ובסביבה הפוליטית שמקיפה את החיים העסיקה את דר מאז ומתמיד. ב"אינו אלא", עבודה שעשתה ב-96' עם להקת נקמת הטרקטור, היא בחנה את המיתוס הציוני והשפעותיו על הזהות הישראלית. "'אינו אלא' בחנה את הילדות שלי בתקופה שבה המלחמות היו מציאות שאי אפשר לערער עליה. מיתוסים של הקרבה ומאבק היו חלק בלתי נפרד ממה שעטף אותי. אני חושבת שבגלל זה המחאה הזו הייתה עוד יותר מיוחדת, כי הקולות ששמענו היו – 'לא רוצים לדבר על מלחמה, רוצים לחיות טוב'. זה ממש שינוי בנקודת המבט"."חזרתי לתקשורת שלי עם הקהל כרקדנית". נועה דר ב"ארניקה" (צילום: תמר לם)אבל הנכונות לשנות את סדר העדיפויות לא תעזור הרבה למי שנאלצת לסמוך על תקציבי מדינה. הלהקה של נועה דר אמנם מקבלת תקציב זעום ממשרד התרבות, אך לא כזה שמאפשר לה לנהל ולהחזיק את הלהקה באופן שוטף. "התמיכה היא נורא קטנה", אומרת דר. "היא נקבעת על פי כמות – כמות ההופעות, כמות ההפקות, כמות הרקדנים, כמות ההכנסות, כשאין שום מימד של איכות בתוך קביעת התקציבים. כתוצאה מכך מעודדים כל הזמן את הלהקות הגדולות, ודוחקים את הקטנים יותר והחדשים יותר כל הזמן למטה. התקציב של המחול ובכלל של התרבות לא עומד בקורלציה לריבוי האנשים שיוצרים. יש הרבה יותר אנשים שנכנסים למשכורת של משרד התרבות והתקציב נשאר אותו דבר. התקציב מספיק בשביל ליצור עבודה. אבל לשווק אותה, להריץ אותה, להמשיך להופיע איתה – לזה לא נשאר".איך זה מתבטא בחיי היומיום שלך כמנהלת להקה?"צריך כל הזמן להישען על קיבוץ נדבות, אבל גם אין מאיפה. למשל השנה מפעל הפיס לא נותן שום תמיכה למחול. הקרנות – ויש בדיוק שתיים כאלה לא מצליחות לעזור לכולם. בסופו של דבר היצירה כאן כל הזמן בחוסר. את כל הזמן בפוקוס על ההישרדות שלא משאיר את האפשרות לרווח שצריך בשביל ליצור. זה מאוד ניכר בעיני ביצירה בארץ – אנשים נורא פעילים, יש הרבה אפשרות להציג, אבל מתוך זה כמות היצירה המעניינת והחדשנית מאוד קטן".

להיות נעה דר

יום ממוצע של נעה דר בסטודיו מתחיל ב-9:00 בבוקר, בחזרה שמסתיימת ב-15:00. היא מקדישה את שעות אחר הצהריים והערב למשפחה, וב-22:00 פותחת את המחשב שוב כדי לטפל בענייני שיווק והפקה. "אני מעורבת בהכל", היא מסבירה, "פשוט כי אין לי תקציב להחזיק אנשים במשרד. יש לי עובדת בחצי משרה, אבל כמובן שזה לא מספיק".מקפלים את הקוביות, הולכים הלאה. "טטריס" (צילום: איל לנדסמן)

את עובדת על יצירה חדשה?"'טטריס' היה עבורי ציון דרך מאוד רציני, מפני שהעניין המרכזי בו היה באמת התקשורת עם הקהל. אחריו לחזור למופעים פרונטאליים בהם הקהל יושב באולם והרקדנים על הבמה, נתן לי תחושה של לחזור אחורה. ההיפרדות מטטריס היא כדי לפרוץ למשהו חדש, דווקא דרך חזרה למקורות  - גם מבחינה נושאית גם מבחינה שפה תנועתית. אחרי 'טטריס' עשיתי את 'ארניקה', בה חזרתי לרקוד אחרי תשע שנים בהן לא הייתי על הבמה. התקרבתי שוב לגוף שלי, לרקדנות שלי, לתקשורת האישית שלי עם הקהל כרקדנית. אבל גם זה היה מן משהו עוקף, ואני כרגע מחפשת את הדבר הבא מבחינתי שיקח אותי למקום חדש לגמרי שעוד לא הייתי בו."

יש כוריאוגרפים שבמצבים כאלה בוחרים לחזור ליצירות ישנות שלהם. זה משהו שאת חושבת עליו?

"מצד אחד – ככל שאני מתרחקת מהעבודות אני יותר אוהבת אותן. כשאני קרובה אני הרבה יותר ביקורתית. בעבודות הראשונות תמיד יש את הבסיס שממנו אחר כך בניתי להמשך.  שם השפה התנועתית והאבנים שמרכיבות אותה מופיעות לראשונה, באופן גולמי, בוטה יותר, עם כוח ותוקף אחר. מצד שני, גם אם יש איזה רצון תמיד לחזור אני מרגישה שזה משהו שיקבע אותי. מחול זה משהו שנעלם, הוא לא ספר, לא הקלטת מוזיקה. במובן הזה השחזור הוא משהו מעקר. אני לעולם לא אצליח לשחזר את המופע מהמקום שיצרתי אותו, ואני לא רוצה להכניס אליו את מה שאני רואה עכשיו. נכון יותר ליצור משהו חדש מאשר לחזור אחורה."טטריס - מועדי מופע

*#