רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לוין הוא אנרכיסט, ולכן הוא נשאר אקטואלי"

רמי ברוך מעריך את הנוחות של התיאטרון הרפרטוארי ושמח שהוא כבר לא בפרינג', אבל מה שמדליק אותו על חנוך לוין הוא האנטי-ממסדיות שלו

תגובות

פפכץ וצשה חולמים במשך שנים על היום שבו בתם שפרכצי תמצא כבר חתן. צ'רכס מופיע כנסיך חלומות ובוחר בשפרכצי להיות לו לאשה. שפרכצי רוצה טבעת וילד, צ'רכס רוצה כסף, הרבה כסף, ובין החלומות של שניהם למציאות מפריד רק דבר אחד – פפכץ, האבא. משפחת שיץ היא ראי לחברה שיסודותיה מתפוררים ככל שתאוות ההתעשרות שלה הולכת וגדלה. למרות שהמחזה נכתב בשנות ה־70, בעקבות "מתעשרי המלחמות", הוא אקטואלי מתמיד.רמי ברוך נולד בחיפה, למד הנדסת אלקטרוניקה, החל ללמוד משחק אחרי שכבר היה בעל מקצוע ומשחק כבר יותר מ־30 שנה. כשברוך התחיל לרקוד סטפס על הבמה, בתפקיד פפכץ בהצגה שיץ העולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, התרגשתי. יש לך קשר מיוחד ללוין, וזה אתגר גדול להחזיר את "שיץ" לבמה."המחזה הזה, בניגוד לרוב המחזות שלו, מתרחש על רקע התקופה שבין שתי המלחמות ומדבר על מתעשרי קו ברלב. אבל הוא כנראה לא תלוי בזמן, כי הוא עוסק ברדיפה אחרי בצע כסף, בתאוותנות ובחמדנות, ואנחנו חיים היום בתקופה של חמדנות. לא מצדיעים לערכים הפשוטים. חברה של התעשרות חזירית שכל ההון שלה מרוכז בכמה ידיים. אנחנו קורבנות של מערכות שלא רואות את האזרח הקטן ושודדות אותו לאור יום. סממני הצלחה הם כסף, כוח ושליטה. גם ב'שיץ' לוין כותב על המרדף אחר הצלחה, שמעוור אותנו וגורם לנו לרמוס את אהובינו וערכינו. לוין הוא אנרכיסט במהותו ולכן הוא נשאר אקטואלי, הוא בועט במסגרות ומטפל בחומרים שנשארים לנצח. מותר לקצץ, כל עוד לא מגזימים. "שיץ" (צילום: גדי דגון)'שיץ' הוא מחזה שכתוב בפרטנות יתר, ובעבודה עליו עשינו עריכה. למרות שזה לא מקובל לגעת בחומרים של לוין, אני חושב שהוא לא היה רוצה שיתייחסו אליו כאל קדוש. הוא תמיד רצה שיח ויכול היה להגיד 'טוב, בואו ננסה את גרסת ברוך'. אמנם הוא תבע מחויבות טוטלית, אבל יחד עם זה היתה לו גמישות. הוא לימד אותי לא להתאהב ברעיונות, כי זה גורם להישאר באותו מקום, ואני אהבתי את התחושה המבוהלת של אובדן המוכר"."אנשים באים לתיאטרון לראות קסם" ב"שיץ" אתה רוקד, שר, מתרוצץ – אתה עושה עבודה פיזית ממש."'שיץ' הוא ריקוד קליל בשבילי. כשאני עובד על תפקיד חדש אני מחפש לא רק להבין את הדמות אלא את השלב של ההשתלטות על הדמות, ואז במקום שאני אעבוד אותה אני מעביד אותה. אני צריך לעשות את כל מה שהדמות דורשת, מה שהיא צריכה להיות. יש בי את הדבר הפנימי שאומר לי 'give me the magic', כי לדעתי אנשים באים לתיאטרון לראות קסם, וההצגה חייבת לספק את זה".מה מקום המשחק האמיתי בעולם הטכנולוגי שלנו? "בגלל הקולנוע והטלוויזיה, על הבמה אתה צריך להעצים את עצמך. בדרך אתה עלול לייצר הגזמה שמאבדת את האמון. לכן התיאטרון לא יכול להיות בריאליה, הוא צריך להתמקד במחזות מהודקים שיש להם אמירה. בקולנוע החוויה אחרת, אבל גם שם יש אולמות קטנים כדי לקרב את הקהל. בעולם של יוטיוב וטלוויזיה, אנשים עמוסים בהרבה ידע, הם קצרים. גם את שייקספיר צריך לערוך ולקצר. נכון שאצלנו יש נטייה ללכת יותר מדי לטעם הקהל, וההצגות קוצצו לשעה וחצי".זה לא פוגע בערך האמנותי?"'שיץ' היא דוגמה טובה, כי אם היינו מציגים את הגרסה המקורית אני לא משוכנע שהקהל היה נשאר. אני מאמין שהצלחנו להגיש את הליבה של המחזה בלי לטרחן ולעייף, וההצגה עובדת. רצינו שההצגה תגיע להרבה אנשים". אתה מופיע בשתי הצגות יחיד. איך זה לעמוד לבד על הבמה?"אני לא יודע מה יותר מסוכן – לעמוד על הבמה לבד או לעמוד על הבמה עם אשתך (ב'שיץ' משחק ברוך עם אשתו, אסתי קוסוביצקי; א"מ). את 'הנמר' אני מעלה כבר 18 שנה, והפחד כבר ניטל ממני, למרות שזה ז'אנר קשה. אמרתי לעצמי שאעשה שוב הצגת יחיד רק אם יהיה בה איזה מסר, וכשפגשתי את המחזה על פולארד היה לי ברור שחייבים לספר את הסיפור הטרגי שלו".קונפליקטים ציבוריים? יאללה, תביאו. רמי ברוך ב"משפט פולארד" (צילום: ז'ראר אלון)אתה מתמודד עם חומר אקטואלי לא קל. הרבה קונפליקטים ציבוריים. "אני לא רוצה לבזבז זמן על שטויות. אני רוצה לקחת חלק בהצגות שיש בהן אמירה חזקה ואפילו מטלטלת. הקהל בא לתיאטרון כדי להתבדר, אבל אני חושב שתיאטרון זה מקום של חשבון נפש, ואני רוצה שהקהל ייצא אחרת מאיך שנכנס. מעבר לאגו שלי כשחקן חשובה לי האמירה של ההצגה. אני לא אומר שלא צריך מחזות קלאסיים. בסל של התיאטרון צריך להיות כל טוב – צריך לעבד חומרים קלאסיים לימינו ולעשות את זה בזהירות, כי עיבוד מוצלח יכול לעזור להצגה להצליח"."אם אתה רוצה להתעקש על הקו שלך, תקים קבוצה ותעשה את זה" בעברך לא חשבת להיות שחקן."למדתי אלקטרוניקה בנעורי וחשבתי שזה מה שאני רוצה. בגלל שלקיתי בגלאוקומה לא התגייסתי ולא הייתי חלק מההוויה הישראלית, והבנתי את הסופניות של החיים. זה גרם לי לרצות לא לבזבז את הזמן על משהו שאני לא רוצה לעשות ולא לדשדש במשהו שלא יהיה לי בו טוב. אני שמח שהיו לי הכוח להעז לברר מה אני רוצה וההבנה שנולדתי כדי להיות מאושר, ואני צריך למצוא את מה שעושה לי טוב ונעים. התחושה הזאת שהכל אפשרי".מה עשתה לך ההתנסות כשחקן בפרינג', שיש בו יותר תעוזה?"הייתי בפרינג' שש שנים, ואולי בגלל זה אני מעריך את נוחות התיאטרון הרפרטוארי – יש מי שדואג לך לחדר הלבשה, לכבס את התלבושות, להביא את הקהל. קשה כשאין את המערכות המקצועיות, ואני מתייחס לזה בחרדת קודש כי אני יודע שיש אנשים שעובדים קשה כדי שיהיה לי נוח. גם יש כל מיני סוגי פרינג'. יש תיאטראות אנסמבליים שמעזים יותר. מהבחינה הזאת אני מברך את הקאמרי, כי הוא מנהל משא ומתן עם סוגי קהל שונים ויודע להתאים את ההצגה לאולמות השונים. אם אתה רוצה להתעקש על הקו שלך תקים את הקבוצה שלך ותעשה את זה. הייתי רוצה יותר תעוזה ולפעמים בתיאטרון הרפרטוארי מתבלבלים, כי המערכת מתרגלת לכך שחומרים מסוימים נמכרים יותר בקלות וצריך לשמור לא לאבד את הלהט".היית רוצה לביים?"אני לא חושב שארצה להפסיק לשחק אי פעם. זה אוויר לנשימה בשבילי. להיות על הבמה ולראות את הקהל זו תחושה משכרת. אבל מתקרבת הנקודה שאצטרך אתגר גדול יותר. בימוי מדגדג לי, אבל עדיין לא מצאתי את העוז. שחקן אחראי רק לגורלו ובמאי אחראי לגורל קבוצת שחקנים. זה משהו שקשה לי לקחת על עצמי, אבל אולי לאט לאט אשתחרר מהבהלה הזאת".

*#