"אנחנו תקועים עם הסגידה לניו יורק וללונדון"

פרופסור גד קינר רואה הרבה יותר דברים מעניינים בבתי הספר למשחק מאשר על הבמות. זה לא היה קורה אם בתיאטרון הממוסד היו יוצאים מהקופסה

אייל מלובן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

"למרות שהנושא נשמע בוטה, זה מחזה פיוטי ונוגע ללב", מספר פרופסור גד קינר על התסביכים המיניים של הורינו שתירגם ועיבד. "המחזה מדבר על החברה של היום, על פער הדורות – חברה שאיבדה את המצפן שלה לחלוטין. ההורים ליברליים, בני דור ילדי הפרחים, והם מתמודדים עם היצרים המתפרצים של בתם. גם הם עצמם מנהלים חיי מין לא בדיוק נורמטיביים. ראיתי את ההצגה לראשונה לפני כעשר שנים בבזל, שם שהיתי במסגרת מחקר. הקהל הצעיר שצפה שם בהצגה הגיב בהתלהבות". לבד מפעילותו האקדמית הענפה, קינר גם שחקן, מתרגם, סופר, משורר ובמאי. הוא היה חבר הנהלה בתיאטרון החאן הירושלמי, בקאמרי ובהבימה, ושימש כמנהל אמנותי במספר רב של פסטיבלי תיאטרון. ההפקה החדשה, שהועלתה לראשונה על ידי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שפרופ' קינר עומד בראשו, תוצג מהשבוע בתיאטרון תמונע. זהו מחזהו הראשון של לוקאס ברפוס, וכמו רוב המחזות שכתב, גם הוא בוחן את האחריות החברתית והמוסרית שלנו כפרטים. משתתפים: גלד אדלר, ענת זאוברמן, איתי בלייברג, נדב יהודאי, אבישי מינג'רסקי, מינה סנדלר ושירה קצנלבוגן.» התסביכים המיניים של הורינו - מועדי מופעעוד בתיאטרון תמונע:» חופרים: ללא יומרה או תובנות, רק הומור טהור» זו היא הארץ: ניסוי של התחכמות פרינג'יתלמה מחזה של מחזאי שכבר זכה בפרסים בינלאומיים מועלה בפרינג' ולא בתיאטרון הממוסד?"אני בקשרים טובים עם התיאטראות, וכולם אמרו שזה מחזה מצוין, אבל חששו לקחת את זה, זה מחזה בלי רייטינג כנראה. אנחנו מדינה שמרנית, והנוער שבא לתיאטרון במסגרות מאורגנות לא יבוא לזה. העלינו את זה באוניברסיטה, ואז קיבלנו פנייה מתיאטרון תמונע". לא עוצרים באדום. "התסביכים המיניים של הורינו" (צילום: מיכאל רבין)נולה צ'לטון אמרה שהיא מעדיפה לביים באוניברסיטאות, כי שם היא יכולה לעשות מה שנכון לה."האוניברסיטה אכן מאפשרת יותר – איפה נולה היתה יכולה לעשות דברים כמו 'האיש השלישי' ו'לקרוא את לוליטה בטהרן'? התיאטראות אומרים שאין לזה שוק, אבל מסתתר מאחורי זה גם החשש מה יגידו. נולה צ'לטון ראויה לקבל את פרס ישראל. היא ועודד קוטלר מינפו את המחזאות הישראלית, דחפו מחזאים ונתנו להם הכשרה דרמטורגית ותמיכה. והם הצליחו - היום המחזות הכי מצליחים הם מחזות ישראליים. היום בבתי הספר אתה רואה דברים הרבה יותר מעניינים מאשר על הבמות – יש יותר זמן לחזרות, פחות אילוצי קופה, ואין רתיעה מלעשות דברים שהם מחוץ לרוטינה, דברים שהקהל לא מורגל אליהם".בגלל זה גם הרגזת כל כך את הקולגות שלך בנושא אופירה הניג?"אני לא יודע. בסך הכל אני חושב שהיא אחת הדמויות יוצאות הדופן, והיא הולכת עד הסוף עם האני מאמין שלה, ולא עוצרת באדום. יש אנשים מצוינים גם בתיאטראות אחרים, אבל יש לי כבוד להעזה שהיא גילתה, וכואב שבסופו של דבר המדד שהיא נבחנה עליו היה כמות הקהל שהיא הביאה". אתה מלמד כתיבה ודרמטורגיה. "בעבר זלזלו במקצוע הזה, אבל דרמטורג הוא אחד הגורמים שיכולים להפוך מחזה שטחי למורכב ומעניין. הוא זה שמסייע למחזאי ולבמאי לעבור את הדרך מהטיוטה הכתובה עד להצגה. יש היום דור של דרמטורגים שמצליחים לעשות עבודה נהדרת, כמו לילך דקל־אבנרי, רועי חן, שחר פינקס ואינה אייזנברג, שאיתה היה לי המזל לעבוד במחזה הנוכחי". הקולגות שלך מדברים על חוסר בכתיבה ישראלית חדשה. מתענגים על חנוך לוין ומחפשים משהו חדש. "יש כאן כמה טעויות אופטיות. חנוך לוין הוא ללא ספק ענק ומאפיל על כולם, ולכן אולי נוצרת תחושה שאין מחזאים צעירים. זה לא נכון. תראה את גלעד עברון, שמוצג עכשיו באנסמבל הרצליה, מחזאים כמו יוסף בר־יוסף עם אנשים קשים, ענת גוב, שאני חושש שלא העריכו את העוצמה הסאטירית של כתיבתה, עדנה מזי"א והלל מיטלפונקט. יש בארץ בהחלט כותבים שיש להם תחביר של מחזאי, אפילו סביון ליברכט, שהיא סופרת מובהקת, יודעת לכתוב מחזות. אייל וייזר ועודד ליפשיץ הם שני מחזאים צעירים בולטים. הקיטורים על חוסר במחזאות נכנסו למחזור הדם אבל הם לא כל כך עדכניים. "מה שנכון הוא שבאופן כללי התיאטרון הישראלי לא מעז להתנסות בשפות תיאטרוניות חדשות. אולי יש חשש לאתגר את הקהל במאמץ אינטלקטואלי ולעמת אותו עם ביקורת נוקבת, וכנראה המנגנון וכל מבנה התמיכות לא מאפשרים להסתכן. אני לא מקל ראש בזה שתיאטראות יוכיחו יכולת הכנסה עצמית, אבל למנגנון יש חלק גדול במה שקורה בתיאטרון בארץ, וגם אם מנסים לשפר את התמיכה, מה שלא תעשה השמיכה קצרה מדי. תיאטרון חיפה עושה דברים מעניינים, וגם בהרצליה, בעכו, בגשר ובחאן. גם הבימה והקאמרי עושים מדי פעם דברים אמיצים. אבל אין לתיאטראות נכונות להסתכן במובן של לצאת מהקופסה. תיאטרון היום הוא לא מה שהיה פעם. הוא מולטימדיה – מתכתב עם מוזיקה, מחול וקולנוע, מתכתב עם הקהל. אנחנו תקועים עם הסגידה לניו יורק וללונדון, והדברים המעניינים קורים היום במקומות אחרים. יש שחקנים ובמאים נהדרים, קבוצות תיאטרון צעירות, מחזאים מעניינים ומחזאות מעניינת, אבל אנחנו לא מחפשים".הקהל לא מורגל לזה. "התסביכים המיניים של הורינו" (צילום: מיכאל רבין)במשך השנים עסקת הרבה באיבסן, ואף קיבלת עיטור אבירות ממלך נורבגיה. מה מושך אותך בו כל כך?"אני מוקסם, בדיוק כמו משייקספיר, מהיכולת שלו לקחת סיפור שמאלצי, פשטני, סוחט דמעות, במונחי היום טלנובלה משפחתית או בלשית, ולהפוך אותו ליצירה פסיכולוגית מורכבת, רב צדדית, עם מנגנון תיאטרוני משוכלל והתבוננות מקורית ומעמיקה בחברה ובפרט, שעד היום לא איבדה את תוקפה למרות 140-130 השנה שחלפו מאז חיבור היצירות".אתה מביים, ובאקדמיה ועסוק בהמון דברים – מה הלאה?"משהו חדש לגמרי – תערוכה בביתן אלחריזי שבמסגרתה ביוזמת עמיתי פרופ' שמעון לוי ועם אמיר אוריין ושירלי שטייר אנחנו עושים ערב קריאה ומשחק מדובר, וזה מחזיר אותי לבמה. ערב לא קל אבל יש בו התעניינות, אז אולי זה ימשיך כהפקה".

» התסביכים המיניים של הורינו. יום ב'  15.10, 20:00. תיאטרון תמונע. 45 שקלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ