סביון ליברכט: "משאת נפשי מאז ומתמיד היתה תיאטרון"

סביון ליברכט עיבדה עוד ספר למחזה, הפעם את "סוסים על כביש גהה", וכבר יש לה בקנה עוד חמישה מחזות חדשים על פרויד

אייל מלובן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

ירמי, ישראלי שחי באלסקה, מגיע לארץ להלוויית אביו בכפר החקלאי ששדותיו גובלים בכביש גהה. הוא עזב את הארץ לפני שנים אחרי סיפור אהבה סוער עם נינה, שנשואה עכשיו לאחיו יוני. הגעתו לארץ מעלה מטענים ישנים המשנים את חיי המשפחה. את סוסים על כביש גהה, בהשתתפות דפנה רכטר, יורם טולדנו, מיכה סלקטר, יובל שר, אור בן־מלך וליאת גורן, ביימה ציפי פינס. המחזה פרי עטה של סביון ליברכט, ומבוסס על ספרה באותו השם. » סוסים על כביש גהה - מועדי מופעעוד בבית ליסין:» גלעד קמחי: "אני פה בזכות הריאליטי"» ציפי פינס: "התיאטרון זה מעמסה של שמאלנים"איך נולד הסיפור?"המחזה מבוסס על סיפור שפורסם לפני 25 שנה, כמו רוב המחזות שלי. נוח לי להישען על סיפור כבסיס למחזה, כי אז אני יוצאת מתבנית מסודרת – בניגוד למה שקורה כשאני כותבת סיפור, שהכל תוהו ובוהו. כשאני כותבת סיפורים אני לא יודעת להגיד איך הם נכתבו. במחזות אני צריכה לאלתר תשובה לבמאי ולשחקנים, אבל מול הקוראים שלי מותר לי להגיד שאני לא יודעת. כל סיפור שלי דורש עבודת תחקיר כי הסיפורים שלי ריאליסטיים. לא גרתי בכפר ולא הייתי בטירוף. הטירוף של נינה פורץ כשהשגרה מתערערת, וכולנו יודעים שהרוטינה היא גורם מייצב, וכשדברים יוצאים מהמסלול הקבוע יש אלמנט מסוכן. גם אני - כל עוד חיי האישיים מתנהלים באופן נינוח אני יכולה לכתוב, אבל קשה לי לכתוב כשאני בסערות נפש. כשיוצאים לכתוב מחזה מתוך סיפור מתחוללים שינויים. לב הסיפור נשאר והדמויות נשארות, אבל נוספים דיאלוגים וסצנות. על הסיפור אני לוקחת אחריות מלאה, אבל על הבמה יש לי המון שותפים – הבמאית, השחקנים, יוצרי המוזיקה, התפאורה, התלבושות. זה טבע הדברים וזה תהליך מדהים".הכתיבה אינדיבידואלית. לא קשה לך לתת את הסיפור לבמאי?"אני לא מרגישה שאני נותנת או מוסרת, אני מצטרפת אליו ואז אנחנו ממשיכים להפליג יחד. ציפי למשל נכנסת לתהליך כבר בשלב הכתיבה. זאת העבודה השנייה שאנחנו עושות יחד. יש סצנות שאנחנו קוראות ליד השולחן שנראות מצוין, וכשהן מגיעות לבמה זה לא בדיוק מסתדר. שחקן יכול לבקש שאנסח דברים אחרת, וצריך לבדוק מה לא עובד ולתקן". הדברים הכי מעניינים קורים בתוך המשפחה. "סוסים על כביש גהה" (צילום: דניאל קמינסקי)כשאת כותבת דמות, את רואה את השחקן או השחקנית מול העיניים?"אני לא רואה שחקן, אני רואה דמות מסוימת, ואני משאירה את זה לחלוטין לבמאי. כאן, למשל, לא ראיתי את דפנה רכטר עצמה, אבל כן ראיתי מישהי שבירה כמוה. היא שחקנית נהדרת והיא עושה תפקיד נפלא". הסיפורים והמחזות שלך עוסקים הרבה בזוגיות ומשפחה."כן, כי הדברים הכי מעניינים קורים בתוך המשפחה. במחזה הזה בין אחים ובמחזות אחרים בין אחיות. זה ככה מאז ומתמיד – האמוציות הכי חזקות, השמחות הכי אינטנסיביות והעצב הכי עמוק קשורים למשפחה שלנו – להורים, לילדים, לאהובים". כתבת גם לטלוויזיה."משאת נפשי היתה מאז ומתמיד תיאטרון. ביום שהשתחררתי מהצבא נסעתי לאנגליה ללמוד מחזאות. לקחתי קורס לכתיבת תסריטים של BBC, ועל זה למעשה נשענת ההשכלה הדרמטורגית שלי. כתבתי כמה תסריטים, אבל הבנתי שהקולנוע הוא המדיום של הבמאי. ואם אתה לא מביים אלא רק כותב אתה נידון לחיות בתסכול. בתיאטרון המחזה הוא שלי, יש לי שליטה על הטקסט, ואי אפשר להגיד לי 'כבר צילמנו וזהו'".את מעורבת בתרגום העבודות שלך והעלאה שלהן בחו"ל?"אני לא מלווה פיזית, אבל יש כאלה שמשתפים אותי אפילו על בסיס יומיומי, ואני מלווה את החזרות. יש שאלות שנוגעות להוויה הישראלית. ב'סינית אני מדברת אליך' היו הרבה שאלות על הצבא, למשל".ספרי על העלאת ההצגה "תפוחים מן המדבר" בפיליפינים."בפיליפינים אי אפשר להתפרנס ממשחק, לכן רק מי שעשיר יכול לשחק. השחקנים שם הם קבוצה סוציואקונומית אמידה ומשכילה. היו שם המון שאלות לגבי הרקע הדתי – למשל הם חשבו שהנגיעה במזוזה היא משהו היגייני. המוזיקה להצגה היתה הקלטה של חזן הקהילה היהודית. הם מאוד התחברו לשני נושאים – לעריצות הדת ורצון הדור הצעיר למרוד, וגם לנושא הפמיניסטי, שמאוד מתחזק שם. הפליא אותי שהפיליפינים צוחקים באותם מקומות שהקהל הישראלי צוחק, חשבתי שהומור הוא תלוי תרבות".גם בפיליפינים מתחברים עם סביון ליברכט. "תפוחים מן המדבר":את ילידת גרמניה, ועבדת שם על הצגות שלך."בגרמניה הכל מסובך. עליתי בגיל 3 ויש את הסכסוך הפנימי שלי בין תחושת השייכות למקום וההיכרות עם השפה ובין חוסר הרצון להיות שייכת למקום הזה. אני מרגישה שיש לדור שלי בגרמניה סקרנות גדולה כלפינו – הם מתבוננים בנו ובוחנים אותנו, ואנחנו משהו אחר ממה שסיפרו להם. למרות שהם עדיין מנומסים, אני חושבת שעוד מעט יתחילו לשאול בקול רם שאלות קשות כמו מה אתם מתרוצצים כאן עם דגל השואה, תסתכלו מה קורה אצלכם בחצר האחורית".את מרגישה גל אנטי ישראלי?"לא. בארצות הברית התיאטרון כמעט לא פורץ את הקהילה היהודית־ישראלית, ואני תמיד מרגישה שם בתוך עמי. בגרמניה זה אחרת. באיטליה זה מעניין כי יש אהדה ליהודים ולתכנים של השואה. בפינלנד יש סיפור מדהים, כי חיילים יהודים נלחמו שם כתף אל כתף עם הגרמנים נגד הרוסים. בכל מקום זה אחרת".איך את אוספת את הנושאים?"כרגע יש לי ארבעה מחזות על פרויד. לפרויד הגעתי מיבגני אריה, שביקש ממני לכתוב עליו אחרי שראה את הבנאליות של האהבה. אני חושבת שהוא רצה מחזה על אחד המקרים הטיפוליים שלו, אבל אני הפלגתי ליחסים הבינאישיים, לפגישה בין הבן של פרויד לבן של יונג, לסיפורי האחיות על אחות של אשתו, שלמעשה גרה איתם ויש הטוענים שהיה ביניהם רומן. עכשיו כבר מסתובב לי בראש המחזה החמישי על אנה פרויד ומרלין מונרו".ועל מה יהיה הספר הבא?"הספר הבא משתהה. אי אפשר לכתוב סיפורת תוך כדי כתיבת מחזות. אני צריכה הפרדה. אבל זה יגיע כי אני מתגעגעת לסיפורת ואני תמיד מרגישה שזה הבית שלי".

» סוסים על כביש גהה - שבת 8.9, 21:00. א' 9.9-ד' 12.9, 20:30. בית ציוני אמריקה. 200 שקל. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ