גלעד קמחי: "אני נמצא איפה שאני בזכות הריאליטי"

גרי בילו טיפח אותו, התכנית "גריז" פתחה לו את הדלת וציפי פינס הכניסה אותו לתיאטרון הרפטוארי. היום גלעד קמחי כבר לא ילד פלא והפחד שלו כיוצר הולך וגדל

אור בר שלום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

חיפוש מהיר בגוגל מגלה כי גלעד קמחי (29) הוא אחד הבמאים המרואיינים בישראל. בארבע השנים האחרונות, מאז שהחל לעבוד עבור תיאטרון בית ליסין בניהולה של ציפי פינס, נשלח קמחי לקו הראשון של היח"צ כדי לסייע לפרסם את ההצגות שהוא אמון על בימויין. העובדה כי מדובר בבחור צעיר, ורבלי ומוכשר כשד, רק מוסיפה לפופלאריות שלו בתקשורת. "זה לא תמיד נעים לי להתראיין", הוא מודה, "ואם להיות מאד לא פוליטי קורקט אין לי כוח לזה. זה מתיש אותי. מצד שני, אני מבין שזה חלק מהמערכת. מאד חשוב לי שקהל יבוא ויראה את ההצגה ואני אוכל לקדם אותה בכל צורה אפשרית. גם אם אין לי כוח להתראיין והדוברת מתקשרת ומציעה את ערב חדש, אני משתדל לענות בחיוב. אני לא רוצה להיות מהבמאים האלו שאומרים 'אני עשיתי את שלי ומה שיקרה יקרה'. אני רוצה לדעת שעשיתי הכל כדי שהקהל יבוא לראות את התיאטרון שאני עושה ואת התיאטרון בכלל. מפחידה אותי המחשבה שיבוא היום והקהל יפסיק לבוא לראות הצגות".» משאלה אחת ימינה - מועדי מופעעוד בבית ליסין:» ציפי פינס: "בשביל המדינה התיאטרון זה מעמסה של שמאלנים"» מקסי ואני: מצחיק כמה שזה עצוב» יונה אליאן-קשת: "מתייחסים לאמנים כאילו הם טפילים"קמחי יכול להירגע, לפחות בנוגע לעתיד הקריירה האישית שלו. בימים אלו, אחרי שורת הצלחות במסגרת בית ליסין עולה ההצגה החדשה שלו משאלה אחת ימינה המבוססת על ספרו הפופלארי של אשכול נבו ובעיבוד לבמה של דפנה אנג'ל. ההצגה עוסקת בתהליך התבגרותם של ארבעה חברים טובים שנפגשים בערב משחקי המונדיאל ומחליטים לרשום על פתק ארבעה משאלות שעליהם למלא עד המונדיאל הבא. הביקורות, בינתיים, חיוביות ביותר. "גיליתי את אשכול נבו מאד מאוחר, רק בספר 'נוילנד'", הוא מספר, "ומאוד התלהבתי מאופן הכתיבה שלו. הרגשתי שאני מתחבר לסגנון שלו. כשסיפרתי את זה לחברה טובה היא מיד אמרה לי 'אם אהבת את נוילנד, תקרא את ארבעה בתים וגעגוע ומשאלה אחת ימינה. ליום ההולדת הבא שלי כבר קיבלתי ממנה את משאלה והתחלתי לקרוא. אחרי ארבעים עמודים אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות עם זה או סרט או הצגה". למה אתה חושב שלספר הייתה השפעה כל כך עמוקה עליך?"אני לא זוכר שקראתי ספר והרגשתי ככה, בבת אחת, כל כך הרבה דברים. פתאום כעסתי נורא, וחזרתי 10 שנים אחורה ונזכרתי בחברים שלי ובחוויות שלי. פתאום הייתי כמו צ'רצ'יל (אחת הדמויות בספר – אב"ש) או יובל. כעסתי עליהם, התביישתי בעצמי על דברים שקרו. החומר טלטל אותי. הבנתי שאני חייב להתעסק בזה בשביל עצמי. מאוחר יותר, כשנפגשנו עם אשכול נבו והוא שאל אותי למה דווקא 'משאלה' אמרתי לו שמצאתי בחבורה שלו משהו שאני יכול להזדהות איתה. חבורה גברית רגישה. לא המאצ'ו הגברי הישראלי הידוע. יש פה חברים שיכולים לדבר אחד עם השני, לטפל כמו הורה וזו חברות שאני מאוד מתחבר אליה ומכיר אותה. עניין אותי חברות גברית שהיא לאו דווקא מהצבא. בדיעבד, זה מה ששכנע אותו לתת לנו את הזכויות. הוא אמר 'זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע'". מיקס של קמחי, חבריו, השחקנים ואשכול. "משאלה אחת ימינה":עד כמה הוא היה מעורב בעיבוד ההצגה? "הוא טען שההתערבות שלו רק תזיק וביקש לתת לנו חופש פעולה מלא. ערכנו פגישה או שתיים, אמרנו לו מה אנחנו מתכוונים להוריד והוא נתן את ברכתו. כשהוא הגיע לקריאה הראשונה עם כל הקאסט הוא מצד אחת התרשם מאוד, אבל היו לו כמה השגות. הוא מאוד חשש שהסצנות לא יהיו מספיק אינטימיות ודאגנו גם לזה. מדי פעם היה חסר לנו משפט או שניים ודפנה הייתה שולחת לו מיילים של 'מה אופיר היה אומר ברגע זה' והיינו מקבלים כמה אופציות. היום, כשאני מסתכל על התוצאה הסופית אני רואה את עצמי בפנים, את החברים שלי וגם את השחקנים ואת אשכול. כל אחד נתן חלק".

בלי חיים פרטים

קמחי זוכר את עצמו הולך להצגות תיאטרון מגיל צעיר. את דרכו המקצועית החל בלהקת "קול ראשון" בראשון לציון. "כל שנה היינו מעלים מחזמר", הוא נזכר "היינו עובדים שלוש פעמים בשבוע. לא ראיתי שום דבר בעיניים חוץ מהלהקה. זה היה כל החיים שלי ושם גם למדתי את האל"ף-בי"ת של המקצוע ואת רמת המחויבות שנדרשת. המנהל המוזיקלי והבמאי היו מאוד מקצוענים ומסורים ומאוד נהניתי מהתקופה ההיא. לא סתם נשארתי שם שבע שנים". לאחר שירות צבאי קצר בלהקת הבקו"ם התקבל לבית צבי במטרה להגשים את חלומו ולהיות שחקן. "תמיד רציתי להיות שחקן ומוזר לי היום כשאני אומר 'רציתי', מבחינתי אני עדיין שחקן. הבימוי תמיד היה שם, אבל אף פעם לא קראתי לזה בשם וזה די גלש מתוך המקום של כוריאוגרפיה. "בסוף שנה א' ניגשתי לגרי בילו וביקשתי ממנו לעשות כוריאוגרפיה להצגת סוף השנה. הוא אמר תראה, תעשה, לא מבטיח שיכנס. ובאמת, לקחתי 14 חבר'ה מהכיתה, התחלנו לעבוד על הנאמבר וההתלהבות הייתה בשיאה. כנראה משהו נכנס לו לתודעה לפני שזה נכנס לי. אחרי חצי שנה הוא הציע לי לביים ערב שירים של אנדרו לויד ובר. מיד אמרתי לו 'כן' בלי לחשוב פעמיים. משם הכל היסטוריה. הוא טיפח אותי ככוריאוגרף וכבמאי ואני ניסיתי להילחם על השחקן שאני".אתה מתגעגע למשחק? "מאוד. אני לא יכול להגיד שויתרתי. להיות במאי וכוריאוגרף זה כל כך זורם אצלי, אז קצת קשה להילחם על לחזור להיות שחקן. אני משחק לפעמים בהצגות שלי בעיקר כשחקן מחליף, אבל זה לא הדבר האמיתי. אני מתגעגע לדיאלוג מול במאי, לקבל ממנו תדרוך, שנוכל לעוף ביחד לדיאלוג פורה. נורא בא לי לעבוד עם במאי טוב שאני מעריך. בקולנוע הייתי מת לעבוד עם שבי גביזון".

ועל הבמה? "עזבי. בואי נישאר פוליטי קורקט. כל מי שלא אגיד את שמו עלול להיעלב".

הביאה אותו לאפיסת כוחות. "משאלה אחת ימינה" (צילום: דניאל קמינסקי)

אתה מרגיש שהגיל שלך משפיע? לפני כמה שנים התייחסו אלי כילד פלא. עכשיו אני כבר לא ילד, אז השאלה היא אם גם הפלא הולך עם הילד? אני מקווה שאני אמצא איך להבריק ולאהוב את העשייה שלי גם בלי הכותרת של הילד פלא (צוחק). כשביימתי את אמא מאוהבת עם מרים זוהר ואילן דר היה לי שם רבע חשש של איך הם יגיבו אליו, אבל זו לא הייתה בעיה. הם היו כל כך מסורים. הם רק רצו לקבל צורת חשיבה חדשה שתפרה אותם. עם הצעירים יש לי שיחות מאוד טובות, אנחנו מסתכלים באותו אופן על דברים. אני לא מחפש שיתנו לי כבוד של במאי, כי אני מרגיש אחד מהם. והסדר בין במאי-שחקנים עדיין נשמר".מה קשה לך בעבודה? "אחרי שסיימתי את משאלה הייתי חייב מנוחה. טסתי לאמסטרדם וחליתי ושכבתי במלון במשך ארבעה ימים. כשאני עובד, אני נותן את כל כולי. לא רואה כלום, בלי חיים פרטים. ההצגה היא כמו ילד שרק נולד, מתעסק רק בו. אם הייתי יכול למצוא את המינונים ולדעת לנהל את המקצוע יחד עם החיים הפרטיים, היה לי יותר קל. האובר טוטאליות היא לפעמים חיסרון ואחרי הפקה אני מתמוטט לכמה ימים. ממש חולשה פיזית ונפשית. אני מלמד את עצמי לקחת הכל בפרופורציות. בסך כל תיאטרון. לפחות זה מה שאני אומר לעצמי ברגעי משבר".

כל הפקה היא מלחמה מטורפת

את המעבר ממצב של סטודנט מוכשר לבמאי מבטיח בתיאטרון רפטוארי חייב קמחי לריאליטי ולציפי פינס. ב-2008 החליטה הזכיינית רשת לייבא קונספט מצליח מחו"ל שבה יבחרו בעלי התפקידים הראשיים במחזמר גריז. הפרס למקומות הראשונים: השתתפות בהפקת התיאטרון עצמה. קמחי אמנם הגיע אמנם רק למקום השלישי, אך התבלט מספיק כדי שהשופטת פינס תסמן אותו תחת "הדור הבא" ותציע לו עבודה עם כיבוי המצלמות. "אני נמצא היום איפה שאני בזכות גריז ולא מתחרט על זה לרגע", הוא מכריז. "גם כשהלכתי לתוכנית היו לי הרבה התנגדויות שלי עם עצמי ואמרתי לעצמי שאני הולך מתוך כוונה שזה יספק לי עבודה בתיאטרון, שבתוכנית הזו מייצרים מחזמר שיעלה לבמה. אחרי שהבנו שלמרות החזרות המחזמר בוטל, ציפי אמרה לי שהיא מעוניינת שאבוא לביים אצלה וככה נולדה ההצגה 'ברודווי פינת פרישמן' ומשם נולדה קבוצת הצעירים".לא מתנצל על העבר שלו. קמחי בגריז, אבל בבית צבי:אתה מרגיש שמטפחים אותך בתיאטרון?"בלי ספק. ההזדמנויות שציפי נותנת לי. לבוא עם חלום להפוך ספר שקראתי להצגה וארבעה חודשים אחרי זה ההצגה על הבמה. זה נשמע קיטש, אבל זה אמיתי. ביום שההצגה עלתה אמרתי שאני לא מאמין. ציפי נותנת לי את הרוח הגבית וזה לא מובן מאליו. בטח לא במצב של התיאטראות היום. שכל הפקה שיוצאת היא מלחמה מטורפת על אורך החיים שלה וכמה היא יכולה להחזיק ובתוך כל זה אני מצליח להגשים פנטזיה".

זה גורם לך גם להרגיש מחויב בלעדית לבית לסין? "כן. זה הבית שלי. במשך ארבע שנים שאני פה עשיתי עשר הפקות. אני מרגיש מחויב למקום הזה ואני אפילו לא מדבר חוזית אלא רגשית. המקום הזה נותן לי המון ואני רוצה לתת לו בחזרה כמה שאפשר ובהרבה מובנים זה ציפי. היא המנכ"לית והמנהלת האמנותית. היא נותנת לי את ההזדמנויות שאני מקבל ואני מקווה שדרך היצירה שלי אני משיב לה תמורה".אתה לא מרגיש שלפעמים זו אחריות גדולה מידי, שהציפיות מכבידות? "יש בהצגה רגע שצ'רצ'יל אומר לחבר שלו שכשהוא איתו, הוא מזכיר לו איך הוא היה פעם. כשהוא היה נקי, טהור, לפני שהוא התקלקל. אני גם מתגעגע לעיניים שלי מפעם. למבט של הילד בן ה-20 שלא מפחד. אני מרגיש שככל שהזמן עובר, הפחד שלי כיוצר הולך וגדל ויצירה לא יכולה להיות מונעת מפחדים. שאור הזרקורים עליך והוא בעצם אומר 'בואו נראה מה גלעד עשה מעיבוד לספר של אשכול נבו'. זה מלחיץ. אבל אני משתדל כל הזמן להזיז את זה הצידה. לזכור את העיניים הצעירות שלי, של עבודת הבימוי הראשונה שלי שהייתה עם אפס אחוזי פחד. עשיתי מה שחשבתי ואיך שדמיינתי. אם אני אתחיל לעבוד מפחד של הציפייה ממני, היצירה תתקלקל".» משאלה אחת ימינה - 22-25.8, מוזיאון ארץ ישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ