יורם כרמי: "הבטן עדיין שטוחה והרגליים עולות גבוה, אבל אני במקום אחר"

בגיל חמש הוא ברח מלימודי ריקוד, ואחרי תואר בפסיכולוגיה החליט לחזור. בגיל 45 יורם כרמי חוגג 10 שנים להקמת להקת המחול פרסקו עם בכורה במחולוהט, ויודע שזה לא ימשך לנצח

אור בר שלום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

יורם כרמי (45) מודה שלא הצליח לבכות בהלווית אמו. את טקס הפרידה ממנה ערך מספר חודשים לאחר מכן בנובמבר 2005 עם עליית היצירה "נשל" בבימויו ובביצוע להקת פרסקו אותה הוא מנהל אמנותית. "אמא שלי הייתה אמנית", הוא מספר "ותפרה בגדים לעצמה, לחברות, פיזרה בין כולם. אספתי את כל הבגדים הללו, 600 פריטי לבוש והצבתי מאחורי הבמה. כשהאורות עלו ובמרכז הבמה עמד חלוק הרחצה שלה, תלוי על קולב בודד הבנתי שני דברים: שאני נפרד מאמא שלי ושהבחירה שלי בריקוד הייתה הבחירה הנכונה". » סרברוס - מועדי מופע» מחולוהט 2012 - כל הפרטים

בשש השנים שחלפו מאז, הלכה והשתכללה עבודתו של כרמי עם הלהקה וקצרה בקלילות את המחמאות שנקשרו סביב שמה. בשבוע שעבר כרמי אף התבשר על זכייה בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה, על העומק בעבודת המחול המוקפדת שלו. כיום הכוריאוגרף הוא איש עסוק ואנרגטי עם מצבורי אנרגיות בלתי נגמרים. שיחה קצרה עמו נוגעת בהיסטוריה, אסתטיקה, פוליטיקה וריאליטי, במשפטים ארוכים אך ברורים. גם בחייו המקצועיים הוא מתנהל באותה הדרך: במקביל לחמש-שש הפקות שעולות במקביל, עבודה צמודה עם עיריית חולון (שפרסה חסות אומנותית ותקציבית על עבודת הלהקה) הוא יעלה בסוף החודש את יצירתו החדשה סרברוס בבכורה בפסטיבל מחולוהט.עוד במדור מחול:» הדבר החם הבא: יוצרות חדשות במחולוהט» כמהין: קולבן דאנס מתענגת על הכאוס» סיפורי קודמכל: רמי באר מכוון ולא קולע"תמיד אהבתי מיתולוגיות", הוא מצהיר כשהוא נשאל על שמה של היצירה. "הרבה לפני הארי פוטר וכל השטויות האלו היו המיתולוגיות הקדומות, ופיתחתי פטיש מיוחד למיתולוגיה היוונית והמצרית. לא היה ספר שלא קראתי בנושא. סרברוס מרתק במיוחד. כלב בעל שלושה ראשים ששומר על הכניסה לשאול ומסוגל להביט בזוית של 360 מעלות. זה מדהים!". את הדימוי הויזואלי תרגם לבמה מסתובבת שנשלטת בשלט רחוק שנמצא בידיו של כרמי לאורך ההופעה, ומאפשרת שילוב תנועתי חדש בשיתוף עם טכנולוגיה. "אני בעצם רקדן נוסף, תנועה בתוך תנועה".הפרידה מאמא. "נשל" (צילום: נלי לווינטון)

זה לא מפחיד לרקוד על במה מסתובבת? "זה דורש רגישות מיוחדת וסוג של ביטחון עצמי. גם שלי בעבודה שלי וגם של הרקדנים. אני לא מסוגל לתת את השליטה הזו למישהו אחר, זה טרי מידי. אלו בלמים, מהירויות, קוביה זזה. אני בעצם רוקד על הג'ויסטיק".

נרשמו כבר פגיעות בנפש? "כן, אנשים נחבלו, נפלו, נפצעו. ג'ואל, אחד הרקדנים קרע את המיניסקוס ונאלצנו להשבית את החזרות למשך חודש וחצי, עד שהוא יחלים".

זה מהלך שגרתי, לעצור חזרות למשך חודש וחצי בשל פציעה של רקדן? "אצלנו כן. קשה לי לצאת לדרך בלי אחד הרקדנים שלי שעשה את כל התהליך. אנחנו להקה מאד מגובשת. יש לנו עשרה רקדנים שפילסו את דרכם ללהקה באודישנים מפרכים וקשים, והם גם נשארים זמן יחסית ארוך בלהקה – שנתיים שלוש. זו להקה שדורשת טוטאליות, שנותנת גב ויש בה פרגון יוצא דופן. יש לנו 150 הופעות בשנה, תמיד כמה במקביל ומחויבות עמוקה. אנחנו כמו אנסמבל בת שבע ובת שבע ביחד".

גברים כמעט לא רקדו אז

כרמי נחשף לראשונה למחול בגיל חמש. "תמר, הבת של רנה שיינפלד הייתה חברה שלי בגן וידענו שאמא שלה רקדנית. אני זוכר שהתעקשתי ללכת ללמוד לרקוד שם, שלחו אותי ונבהלתי. הייתי בן יחיד, לא מצאתי את עצמי. ברחתי והדחקתי. תמיד אמרו לי שאני רוקד יפה בדיסקוטקים, אבל לא עשיתי עם זה משהו". אחרי שירות קבע החל ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ושם נפל האסימון. "בשנה האחרונה הבנתי שאני עושה טעות. שיום אחד אני אתעורר בגיל 40 ואכעס על עצמי שלא היה לי אומץ לעשות את מה שבאמת רציתי. היום אני מבין באמת כמה אומץ נדרש כדי לעזוב מקצוע בטוח בשביל חלום לא ברור, אבל כנראה שהכל כבר נכתב מראש".איך ההורים שלך הגיבו? "הייתה דרמה גדולה. אלו היו שנות ה-90. סצנת המחול הייתה זניחה ובטח לא היו לה יחסי הציבור הטובים שיש לה עכשיו עם 'נולד לרקוד' ו'רוקדים עם כוכבים'. הם לא ידעו איך לאכול את זה, גברים כמעט לא רקדו אז. באתי מבית טוב שבו מסיימים את הלימודים שהתחלת. התחייבתי בפניהם לסיים את התואר, אבל לא לעשות סטאז' ובאמת השנה האחרונה נמרחה על פני שנתיים. כבר לא הייתי שם". אנשים נחבלו, נפלו, נפצעו. "סרברוס":

כרמי נרשם בגיל 24 ללימודי מחול בסמינר הקיבוצים ("כדי שיהיה מקצוע") והתאהב. "בשנה השנייה רנה שיינפלד הגיעה כדי להעביר סדנה והסתכלה עלי. פתאום היא אומרת לי 'זה אתה בגיל חמש שרקדת כל כך יפה ואני לא רציתי שתלך'. פתאום הכל חזר אלי, זה פשוט היה שם".

עם סיום הלימודים המשיך ללהקת "קול של דממה" ואף הגיש עבודה לתחרות גוונים במחול, שהעניקה לו את הפרס השני ואת ההכרה בכישרונו. הוא קיבץ תלמידים וחברים טובים והחל לעשות חזרות וגם לעלות קטע של 20 דקות במסגרת 'קולאז'. אריקה זילבר, מפיקה של מופעי ילדים ראתה את הקטע והזמינה ממנו מופע באורך מלא. הלהקה התחילה להתגבש. כיום חברים בה נציגים מישראל, ארצות הברית, הולנד ואוסטריה. אודישנים נערכים פעם בשנה וחצי והמועמדים המבטיחים מוזמנים לבלות עם הלהקה במשך שבוע ולהיבחן בלייב. כרמי מנהיג מדיניות חזרות שמשתלבת היטב באקלים הכלכלי הנוכחי: "בגלל שיש לנו כמות מופעים גדולה אנחנו נותנים משכורת בסיס ושכר על הופעות. אצלנו מכבדים את הזמן הפרטי של הרקדנים ובשלוש בצהרים כולם משוחררים לעיסוקיהם ולפרנסות נוספות. הם קאסט איכותי ואינטלקטואלי ששווה את ההשקעה בו".

איזו אוירה מקדמת את פניהם כיום לעומת האוירה שאתה ספגת בגיל הזה? "היום ריקוד היא דרך לגיטימית לביטוי עצמי. יותר ויותר גברים נכנסים למקצוע, יותר אנשים יכולים לרקוד והגבולות נפרצו. אני גם לא מקבל את התלונות על הריאליטי. אני הדרכתי ב'נולד לרקוד' ומאד נהניתי. זה אמנם קשה ביום וחצי להוציא דואט איכותי אבל צריך לזכור שזה מדיום בידורי לא מזיק שעזר מאוד לחשיפה. ריקוד הפך מתחום איזוטרי לנגיש. הדבר היחיד שמפריע לי הוא ההזנחה של ההשכלה, של לימוד והכשרה. הלוואי והייתה פה יותר השקעה בתחום".

אנחנו נשרפים מהר - אבל איזו תבערה מדהימה

פרסקו של כרמי היא קבוצה ברת מזל בנוף המחול הישראלי בזכות הבית החם שהעניקה לה עיריית חולון. לאחר שב-2006 הסתיים ההסכם של העירייה עם קבוצת מחול נעה דר נפתח המכרז מחדש, ופרסקו זכתה בסטודיו מרווח וכר פורה לפעילות אמנותית וקהילתית. "בשש השנים שחלפו נוצר הליך עבודה איכותי. יש סטודיו קבוע, חדר מנוחה ושירותים. יש שקט ושלווה לי ולרקדנים, מה שכמובן משפיע. יש לי מחסן! את קולטת? פעם הייתי מעביר אביזרים ותלבושות באוטו ומוותר על מה שלא נכנס או היה מסורבל מידי. היום יש לי חופש יצירה. יש גם אג'נדה קהילתית. אנחנו מפעילים אולפנות וסדנאות בבתי ספר, מחנכים למחול. שני רקדנים בקבוצה היום גדלו בסדנאות שהעבירו בתיכונים".

מה ההבדלים בין מחול ישראלי למחול בחו"ל? "האופי וההיקף. ההכשרה ומזג האוויר הרוחני. במחול הישראלי, שהוא מאוד פופולארי בעולם, יש להט, סערה לעומת הקור, הסבלנות והכבוד האירופאי. כל להקות המחול הישראליות מציגות חשמל על הבמה, תחושה דחופה, בלתי מתפשרת. באחת הביקורת באיטליה כינו אותנו "אנרגיה טהורה". יש פה תחושה שחייבים לחיות מהר. גם הקרקע בוערת ומי יודע מה יהיה, וגם תאריך תפוגה אדום שתלוי לנו מעל הראש. שחקנית בגיל 70 עדיין יכולה לתת הופעה מסחררת וסופר יכול לכתוב בגיל 80 יצירת מופת. אצלנו זה אחרת אז אנחנו עושים הכל חזק, מהיר, להשאיר חותם. אנחנו גם נשרפים נורא מהר, אבל איזו תבערה מדהימה".להקות המחול הישראליות מציגות חשמל על הבמה. "סרברוס" (צילום: תמי וויס) הגיל מתחיל להפריע לך באופן אישי? "אני לא על הבמה כבר ארבע שנים. הגידול של הלהקה והיקף הפעילות שלה דרש ממני לצאת החוצה. אני כבר לא רק כוריאוגרף אלא גם יזם ובעבר גם מנהל הלהקה ומנהל חזרות, והיו פעמים שגם תפרתי את התלבושות והעברתי שיעורי בלט. וזה מתיש. גם לתחזק גוף של רקדן זו משמעת של שעות. אבל להגיד שאני לא מתגעגע? אני מת מגעגועים! כל יצירה אני אומר לעצמי שאולי פה יהיה לי קטע. מחול הוא דרך הביטוי שלי ועכשיו יש לי שחקנים ורקדנים שמדברים את הקול שלי, לפעמים אפילו יותר ברור ונקי ממני. הבטן עדיין שטוחה, הרגליים עדיין עולות גבוה, אבל אני במקום אחר, טוב יותר".» סרברוס - יום ו' ה-27.7, סוזן דלל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ