באים ממחול: רקדני אנסמבל בת שבע נפרדים מהלהקה

אנסמבל בת שבע על סף פיצול: חלק מהרקדנים עולים כיתה, חלק ממשיכים ללהקה של שרון אייל, חלק עוברים לחו”ל וחלק סתם עוזבים. רקדני האנסמבל מנסים להחזיק את הראש מעל המים ומעלים מופע חדש

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

רגע אחרי שסיימו לבצע את דקה דאנס של אוהד נהרין, מצטופפים מאחורי הקלעים, קבוצת הרקדנים הצעירה של אנסמבל בת־שבע נזכרו שזאת הפעם האחרונה שיתכנסו כך, בהרכב הנוכחי, על הבמה של סוזן דלל. המפגש האחרון בהחלט ייערך בסטודיו של בת־שבע, ובו יופיעו עם מיקסטייפ, ערב יצירות שרקחו בעצמם, במסגרת שמאפשרת מדי שנה לרקדנים הצעירים להתנסות בכוריאוגרפיה. אנסמבל בת־שבע, שמכונה גם "הלהקה הצעירה", הוא בעצם מסגרת הכשרה שאליה מגיעים רקדנים מתחילים לתקופה של שנה עד שלוש. בסופן, חלקם עולים ללהקה הבוגרת, ואלו שלא מוזמנים להמשיך, נאלצים לנסות לתפוס את מקומם בלהקות אחרות בארץ או בחו”ל. » מיקסטייפ - מועדי מופע» חברי אנסמבל בת שבע משתלטים על סצינת הגייז הלילית» רקדני בת שבע הופכים את היוצרותבחודשים האחרונים הפכה התחלופה השגרתית לעניין דרמטי בהרבה, עם הודעתה של כוריאוגרפית הבית, שרון אייל, על הקמת להקה עצמאית. כמה מרקדני הלהקה הבוגרת בחרו להצטרף אליה, וחמישה מרקדני האנסמבל קיבלו הצעה לעלות כיתה.“לא הזמינו אותי להישאר כאן”, מספרת אוליביה אנקונה, רקדנית אמריקאית שזו השנה השנייה שלה באנסמבל, “יצרתי קשר טוב עם שרון אייל במהלך העבודה איתה בבת־שבע, אז החלטתי ללכת בעקבותיה ללהקה שלה”. למסלול החדש של אנקונה יש לא רק השלכות מקצועיות אלא גם אישיות – בן זוגה, עומרי דרומלביץ’, הוא בין הרקדנים שנבחרו להצטרף ללהקה הבוגרת. “זאת תקופה לא פשוטה, כי זה קצת ללכת אל הלא נודע”, הוא מודה, “אין ספק שהעזיבה של אוליביה טילטלה אותי, אבל אני גם שמח בשבילה שהיא הולכת עם שרון, ויודע שיהיה לה טוב”.חשבת לעזוב בעקבותיה?“לא, כי אני מאוד מאוד אוהב את אוהד נהרין, ומאוד מעריך את העבודה שלו. מצד אחד גל השינויים הזה קצת מפחיד, אבל מצד שני מרגש לדעת שאנחנו חלק מהפנים החדשות של בת־שבע, ויש לנו אחריות בגלל זה”.הפנים החדשות של בת שבע. קרן לוריא-פרדס (צילום: ארל'ה הצמצם הבוער)הסיפור של אנקונה ודרומלביץ’ הוא דוגמה לאווירת פירוק המשפחות בבת־שבע. לוטם רגב, שהגיע לאנסמבל אחרי שלוש שנים בלהקת המחול הקיבוצית, נפרד גם הוא מהסטודיו, ובסוף יולי ימריא לשבדיה, שם יצטרף לשורות להקת הבלט גטבורג. “שיחררו אותי”, הוא אומר בחיוך, “אוהד החליט וזהו, אני בסדר עם זה. היו לי מחשבות גם להישאר בארץ, אולי לחזור ללהקה הקיבוצית, אבל החלטתי שזה הזמן לראות עולם. קשה להיות רקדן בארץ, ובאירופה המשכורות פשוט פי שלושה יותר גבוהות והמחיה לא כל כך יקרה כמו כאן. אני חושב שהמחול בישראל הכי מעניין, אבל מבחינת תנאי מחיה ויחס, יש משהו בחו”ל שאנחנו פשוט לא יכולים להתחרות איתו”.

העוגה מאוד קטנה סוגיית השכר והתנאים שבהם עובדים רקדני האנסמבל לא עולה על סדר היום בפעם הראשונה. בכתבה שפורסמה בעבר נטען כי בשנה הראשונה שלהם באנסמבל לא מקבלים הרקדנים משכורת בכלל, ושבשנה השנייה הם נאלצים להסתפק ב־2,600 שקל לחודש בממוצע. מנכ”לית להקת בת־שבע דינה אלדור טוענת שהיום הדברים נראים אחרת. “הרקדנים מקבלים מלגת קיום לתקופה של שנתיים, שהיא קצת יותר משכר מינימום”, היא מסבירה, “חשוב להבין שהאנסמבל הוא מסגרת שמוגדרת מראש כהכשרה. מתייחסים לחברים בו כרקדנים מקצועיים לכל דבר, ומאוד מטפחים אותם – גם מבחינת דאגה, גם מבחינת הכשרה מקצועית וגם מבחינת טיפוח יצירתי. זאת מסגרת בלתי רגילה שיש לה מקבילות בעולם. לא סתם מגיעים הנה מכל קצוות תבל לעשות אודישנים”. גם אם המצב השתפר פלאים בשבע השנים האחרונות, רקדני האנסמבל עדיין נדרשים לעמוד במשימות לא פשוטות, לרבות מופעים במקומות מרוחקים, מופעי בוקר ושעות ארוכות של חזרות. חלקם משלימים בו זמנית שירות צבאי, אבל הרוב מודים שלא נותרים להם הרבה זמן או יכולת להשלים הכנסה במקומות אחרים. “להיות רקדן זה קשה, ולא משנה איפה אתה נמצא”, אומרת קרן לוריא־פרדס, שהצטרפה העונה לאנסמבל, “כמעט אין סבסוד מהממשלה, לא נותנים מספיק תקציב וקשה להקים פה משהו חדש. אני מרגישה שעדיין אין כאן מספיק הכרה לאמנות הזאת”.אדוארד טורול, שהגיע לאנסמבל מספרד, דווקא חושב שבארץ יש כבוד גדול לרקדנים. “בספרד אם אתה אומר שאתה אמן חושבים שאתה טיפש, פה זה לא ככה”, הוא מספר, “אפילו נהג המונית יודע מה זה בת־שבע”, מסכים ברט איסטרלינג, שנחת באנסמבל אחרי שסיים את לימודיו בג’וליארד, “אז גם אם באירופה או בניו יורק המשכורות גבוהות יותר, כאן מחול זה דבר יותר מוכר”. וויליאם בארי (בילי), גם הוא נציג התפוח הגדול, רואה בישראל מקום אידיאלי לרקדנים – “החיים של רקדן טובים כאן, ולו בגלל מזג האוויר והחוף. זה כמו בית מרגוע לגוף”.אין הכרה לאמנות המחול. תמיר אטינג (צילום: ארל'ה הצמצם הבוער)המחאה שהתחוללה כאן בקיץ האחרון הצליחה להוציא גם הרבה אמנים לרחובות, ולגרור שורת מאבקים לטובת שינוי מצב התרבות בארץ. מצד אנשי המחול נרשמה שתיקה יחסית, וזאת כאמור על אף תנאי העבודה והקושי לקבל מימון ותמיכה מטעם המדינה. “אולי משהו במקצוע שלנו כבר מקבל את סגנון החיים הזה”, אומר רגב, “אנחנו אמנות שקטה מבחינה מילולית, ומי שבוחר להיות רקדן בדרך כלל יודע שהוא בחר להתכלב. כולם משלימים עם זה”. נהרין, מצדו, מאמין שיש מי שיכולים לעשות יותר. “הייתי רוצה שעיריית תל אביב, למשל, תבין את החשיבות בנכונות למתן תקציב בקנה מידה אחר”, הוא אומר, “יש בארץ בעיה שקשורה לתקציב של כל המחול. אנחנו אמנם מקבלים פיסה נכבדה מהעוגה, אבל העוגה היא מאוד קטנה”.

מהלך טבעי כבר יותר מ־20 שנה שבת־שבע היא להקת המחול המובילה בישראל. מבט קצר על רשימת הכוריאוגרפים המובילים היום בארץ מגלה כמה וכמה בוגרי בת־שבע, ובהם ענבל פינטו, יוסי יונגמן, חופש שכטר ואחרים. ב־2009 בחרו ארבע מהרקדנים הבולטים של הלהקה, ובהם טליה לנדא ויערה מוזס, לפרוש לדרך עצמאית והקימו את מריה קונג, אנסמבל שפועל עד היום. בכל מדד שהוא, קשה למצוא מי שיאיים על הכתר של בת־שבע, כלהקה, כבית גידול וכמלכה הבלתי מעורערת של המחול המקומי. “אוהד הביא לבת־שבע משהו מאוד מיוחד ושונה”, מסביר תמיר אטינג, שיצטרף בעוד כמה חודשים לאנסמבל, “המחול הישראלי מאוד הושפע ממה שקרה בבת־שבע, והוא מאוד נהריני. חוץ מזה, מבחינה פוליטית, בת־שבע היא הלהקה עם המימון הכי גדול”.לצד שמו של נהרין, גם שמה של אייל הוזכר שוב ושוב בראיונות, כיוצרת שעבודותיה השפיעו על הרקדנים הצעירים. בקרוב תטוס עם בן זוגה ושותפה ליצירה, גיא בכר, לגטבורג, שם ייצרו יחד עבודה חדשה. “כשמכירים את שרון”, אומר רגב, “ומבינים איזה טיפוס מיוחד היא וכמה היא אינטנסיבית במה שהיא עושה, יודעים שהיא תצליח. אני חושב שהעזיבה היא מהלך נכון מבחינתה”. מותחים את הגבולות. מיה תמיר (צילום: ארל'ה הצמצם הבוער)במידה רבה סומנה אייל כמי שעתידה להחליף את נהרין, לכשיחליט לפרוש מתפקידו. אלדור מדגישה שהדרך החדשה שהיא בחרה לא מונעת את שובה ביום מן הימים לכס המנהל האמנותי. “קיבלנו את ההחלטה שלה בהרבה פרגון וברכות”, היא מוסיפה, “זה מהלך טבעי, היא בתנופת יצירה עצומה, ואנחנו מאוד גאים שהיינו בית הגידול שלה. זה כמובן לא סותר את האפשרות שהיא תחליף מתי שהוא את אוהד, אבל זה לא הרגע. זה אפילו היה מוזר אם היא לא היתה עושה את הצעד הזה”.היו רקדנים שניסיתם לשכנע להישאר?“אנחנו אף פעם לא עושים את זה. רקדנים בוחרים לעזוב, כל אחד מסיבותיו הוא, חלקם רקדנים ותיקים מאוד. עם כולם נשמור על קשר”.

רייב של כיתה ד’ יום שגרתי של רקדן באנסמבל בת־שבע מתחיל בסביבות השעה תשע בבוקר, אז מגיעים כדי להתחמם לפני שיעור גאגא. אחרי השיעור והפסקה קצרה (“שתמיד מתארכת יותר ממה שהיא צריכה”) הם מתחילים בחזרות, שנמשכות עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. פעמים רבות יתחיל הבוקר בהופעה במקום מרוחק, מה שיחייב את הקבוצה הצעירה לעלות על אוטובוס כשעוד חשוך בחוץ, ולהסתגל ללוקיישנים קשים, ובעיקר לקהל של תלמידי בית ספר ישראלים. “בת־שבע ללא ספק מותחים את הגבולות שלנו”, צוחקת אנקונה, “היתה פעם שהופענו בירושלים, בחורף. היה קר וגשום, החלונות לא נסגרו, לא היו שירותים, והביאו לנו שמיכות צמר כדי שנצליח לעשות שיעור גאגא בשמונה בבוקר. אבל בסוף תמיד זה מצליח, ואנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים ‘חשבנו שאי אפשר לעשות זה, אבל עשינו את זה’”.עבור הרקדנים שהגיעו מחו”ל, מפגש עם הנוער הישראלי עלול להיות טראומתי משהו, אבל הם משתדלים ליהנות. “היתה לנו הופעה בתל אביב”, נזכר בארי, “והמקום היה ממש פצפון ביחס למה שאנחנו רגילים. הקהל היה ילדים מתרגשים לבושים בצהוב, שפשוט פרצו לתוך האולם בשמחה. בדרך כלל בסוף המופע הזה אנחנו שמים מוזיקה וכולם רוקדים. במקרה הזה, ראיתי לנגד עיני פשוט רייב של כיתה ד’, ב־11 בבוקר. הילדים רצו חתימות מהבנות, הבנים נתלו על הסלים, זה היה די פראי. זה ללא ספק אחד הזיכרונות האהובים עלי”. “דווקא מההופעות בפריפריה החוויות שלי יותר טובות”, מסכם דרומלביץ’, “בכל המקומות שהלכנו אליהם חשבנו שאולי צריך להזהיר את הרקדנים הזרים, אבל פגשנו ילדים כל כך חמים ולבביים. נכון שלא תמיד ידעו איך לאכול אותנו, אבל קיבלו אותנו בהמון חום וכנות. לעומת זאת, מהילדים במרכז קיבלנו קצת תחושה סנובית. היה מעניין לגלות כמה שהסטיגמות לא נכונות”. בתחילת החודש (7-4 ביולי) יציגו רקדני האנסמבל את “מיקסטייפ” - עשר עבודות מחול קצרות פרי יצירתם, בהשתתפות 19 רקדני האנסמבל, מתלמדים ואורחים. עוד לפני כן ישיקו את המופע במסגרת אירועי לילה לבן, במסיבה שתיערך במועדון הבלוק. “תבואי, יהיה מהמם”, הם אומרים בסוף.

» מיקסטייפ - 4-7 ביולי, סוזן דלל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ