שכונת שפירא במרכז הבמה

תושבי שכונת שפירא מעלים הצגה על המתיחויות בין הותיקים לפליטים ועל הסטריאוטיפים שמתלווים לחיים בשכונה. תיאטרון כמחאה

אודיה גנור, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אודיה גנור, עכבר העיר

מחר (ג') בשמונה בערב תעלה באופן חד פעמי ההצגה "סי- טי שפירא", במרכז הקהילתי בשכונת שפירא, ברחוב ישראל מסלנט 27. ההצגה נכתבה ומועלית על ידי תושבי השכונה, שעמלו עליה במהלך החודשים האחרונים. ההצגה מבטאת את הלך הרוח של התושבים, ונכרות בה המתיחויות השונות בין תושבי השכונה הותיקים לפליטים, והמצוקות שמעסיקות את תושבי השכונה. "מספר אנשים בשכונה בקשו לפתוח במרכז הקהילתי, דרך העירייה, קבוצה של תיאטרון קהילתי, כפי שפעילות כמה קבוצות כאלה במרכזים קהילתיים בתל אביב, וכך הגעתי לעבוד עם התושבים על הפרויקט", מספרת שחר נאמן, מנחת קבוצות התיאטרון שעובדת עם הקבוצה. "הקבוצה התחילה לעבוד בינואר והתגבשה סופית מבחינת ההרכב בסביבות פברואר. יש בה גברים ונשים תושבי השכונה מגילאים שונים, החל מ-27 וכלה ב-60 פלוס. היא מאוד הטרוגנית, וכוללת מידות שונות של קרבה לדת, אנשים מכל הקשת הפוליטית, ומייצגת קהילה שהיא מאוד מגוונת ומאוד מגובשת. » ליל הבדולח גירסת 2012: תסתכלו עלינו ותיזכרו בהםבהתחלה ערכתי עם התושבים כל מיני משחקי תיאטרון שהמטרה הראשונית שלהם היא להכיר. לאט לאט התחילו התושבים לחשוף פרטים ולדבר על הבית, על הקשר לשכונה. היו מפגשים שעסקו ביחסים בין מדכא למדוכא, תוך מחשבה איפה התושבים נמצאים ביחסים הללו ואיך אפשר לשנות אותם. לאט לאט עלו החומרים שניתן לראות בהצגה עצמה, כל אחד מהמשתתפים כתב בעצמו את הטקסט על החיים שלו ועל מה שמעסיק אותו ובוער לגביו בחיים בשכונה. בתחילת התהליך הייתה מחשבה לשלב בקבוצה גם עובד זר או פליט, אבל כמה משתתפים הביעו התנגדות, ומשתתפת אחת אמרה שאם יכנסו לקבוצה פליטים היא בחוץ".פועלים גם במחאה וגם בתיאטרון (צילום: דניאל בר און)אחד המשתתפים מתושבי השכונה הישראלים, מנסה להנכיח את הקול החסר הזה. "בתמונה שלי אני מקריא מכתב של פליט שכותב אלי ומספר לי על היום יום שלו", אומר יורם בר-קובץ, תושב השכונה בן 37. "בהצגה אני מגלם את עצמי. כמי שפעיל בהסתדרות הנוער העובד והלומד, ועוסק בזכויות עובדים יוצא לי לייצג מבקשי מקלט בדיונים בבית הדין לעבודה. בתקופה שהקבוצה התחילה לפעול פנה אלי מבקש מקלט שעובד במסעדה בתל אביב בשטיפת כלים בהיקף של כמעט 400 שעות בחודש. לשם פרופורציה, משרה מלאה היא 186 שעות בחודש. רציתי להראות את הפנים של האנשים ששוטפים את הכלים במסעדות שכולנו יושבים בהם". לדברי בר- קובץ, הנושא דווקא התקבל בקבוצה בקשב, למרות ההתנגדות הראשונית של כמה מחברי הקבוצה לעסוק בו. "הרבה בזכות התרגילים והעבודה הממושכת ביחד נוצרה נכונות גדולה להאזין זה לזה, וגם לקול הזה, שעורר אנטגוניזם בהתחלה". משתתפת אחרת, מאיה רונן בת ה-34, מנסה להתגבר בקטע שהיא מציגה על הסטריאוטיפים שמתלווים לחיים בשכונה. "הקטע שלי, מדבר על המפגש עם השיטה ועם מה שאומרים לנו כל החיים", היא אומרת, "שמי שיש לו כסף ונולד בצד הנכון של העיר יש לו אפשרויות. בקטע שלי שהוא פחות ריאליסטי, אני מבקשת כל הזמן שיתנו לי לצאת ולהתפתח לחיות עד שאני מחליטה לקחת את הדברים בידיים שלי ולעשות אותם בעצמי. בעיניי המקום הגדול שלנו לפעול הוא בתוך השכונה עצמה, בשיתופי פעולה בין התושבים. למשל צעירים שיכולים לעזור לשפץ בתים של מבוגרים, ומבוגרים שיכולים לעזור ולשמור על ילדים בזמן שההורים יוצאים לעבודה. אלה רעיונות שאנסה לקדם בשכונה. הקשב שעולה פה לקולות השונים הוא אלטרנטיבה לפוליטיקאים שמגיעים לכאן ומשסים את האוכלוסייה הותיקה באוכלוסייה של מבקשי המקלט שחיים כאן, וכולנו מקווים שהקבוצה תמשיך לפעול גם בשנה הבאה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ