סהר עזימי רוקד עם HIV

"Cell in a Human Scale" של סהר עזימי ותמרה ארדה הוא דואט אינטימי על התמודדות החברה עם הנגיף ההרסני

אייל מלובן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

הבמה היא חלל לבן, סטרילי, המייצג את הפתרון האורבני העתידני לבעיות זיהום, הדבקה והידבקות. בתוך החלל בוחנות שתי דמויות את יחסן לסביבה וזו לזו. יחס המונע מפחד ומזהירות. דואט אינטימי העוסק בהתמודדות החברה והפרט עם נגיף ה־HIV ההרסני. "תמרה ארדה, שעובדת הרבה שנים עם מחול, פנתה אלי, ונפגשנו לילה לפני שהיא טסה חזרה לפריז בתקופה שבה גיליתי שנדבקתי ב־HIV", מספר סהר עזימי, רקדן, כוריאוגרף ויוצר המופע, "וזה היה הדבר המרכזי שהעסיק אותי. ככל שהתפתח תהליך היצירה, הבנו שאנחנו עובדים מאוד ביחד. זה לא שאני רוקד והיא מצלמת".עזימי רקד בכמה להקות מחול, בהן אנסמבל בת שבע, תיאטרון קליפה, להקת המחול ענבל ולהקת ברק מרשל. הוא פועל ככוריאוגרף משנת 2000, וב־2010 הקים את להקת סהר עזימי.» Cell in a Human Scale - מועדי מופע» הכי קלאסי: 10 שאלות לתמיר גינץ» חברי אנסמבל בת שבע משתלטים על סצינת הגייז הליליתאתה מופיע בכל העולם, ובכל זאת בחרת לעשות את ההופעה החושפנית הזאת דווקא בארץ, בבית. "תמיד אמרתי שהעבודה שאני עושה היא התרפיה שלי, ושצריך לטפל במה שצף מתוך העבודה, וזה לא שונה פה. הרבה שאלו אותי למה אני נחשף עכשיו, וכמה שזה נשמע בנאלי, אני מרגיש שזו הדרך היחידה שלי לטפל בעצמי. נכון, זה קשה, הייתי צריך לדבר עם המשפחה ועם מעגל של חברים. למזלי יש לי מעגלי תמיכה אדירים". לא מנסה להיות נושא הדגל. Cell in a Human Scale:תמרה באה מתחום הקולנוע ומביאה שפה חדשה. "שיתוף הפעולה עם תמרה הוא מהמוצלחים שהיו לי. בשלב הראשון רוב העבודה נעשתה באמצעות מיילים - תמר גרה בצרפת ואני בארץ. יצרנו שני חלקים והיינו צריכים לגרום להם לעבוד יחד. וכשעלינו על הבמה היינו צריכים לראות מיד מה עובד ומה לא. אני עובד עם רקדנים, זה טבע שני בשבילי, וכאן דרך העבודה היתה הפוכה, וזה היה נורא מרגש והחזיר לי את חדוות היצירה".ואיך היתה ההתנסות החדשה?"הטרידה אותי חלוקת הפוקוס בין מה שקורה על הבמה ובין המולטימדיה. כצופה קולנוע נלהב זה פתח לי עולם ומלואו. כל הזמן קורים סביבי דברים ואני לא צריך למלא כל שנייה על הבמה. יש לנו שלושה מקרינים שחיים במשך 50 הדקות של העבודה, ואנחנו למעשה עובדים בתוך ההקרנה".ובחרתם חלל לבן."היות שאנחנו עוסקים בחשש החברה מהנגיף, רצינו ליצור חלל סטרילי. חיפשנו ביטוי לתופעה שדוחקת את השונים הצדה. הגענו אל מאיר אשר, אמן שמת מאיידס, וכשראינו את היצירה שלו הבנו שבלי לדעת הוא יצר פתרון ליצירה שלנו. הוא בנה פודים לבנים סטריליים, שיש מקום אחד לעמוד בו והכל בהישג יד, בטענה שהאדם צריך לחיות באופן בסיסי. הוא הציב שניים כאלה - אחד בטוקיו ואחד בפריז. התוכנית שלו היתה להעמיד רשת כזאת בכל העולם. דנה וייסמן יצרה עבורנו מקט שמוקרן על הבמה כבסיס לחלל הסטרילי, ועם זה יש כל מיני חללים שמייצגים את השחור, המלוכלך, היומיומי. ניסינו ללכת מהמיקרו למקרו וכל הזמן ללכת ולחזור משם".עם מה אתה רוצה שהקהל ייצא?"עם סימני שאלה. גיליתי שאנשים מפסיקים לשאול בנושאים שמפחידים אותם. יש איזה תשובה כללית, אבל בנושא הספציפי הזה אני חושב שצריך להעלות שוב את סימני השאלה. אני לא מנסה להיות נושא דגל, אבל באופן מסוים זה מה שקורה. תלמידים שלי אמרו לי שאחרי המופע התחיל להתקיים דיון על הנגיף. יש מחסור גדול בידע, חוסר מודעות והמון דעות קדומות. יש בני נוער שאומרים לי שגלולות מגנות מפני הנגיף. בארצות הברית אומרים היום שאיידס היא מחלה כרונית שלא מתים ממנה ולא רוצים לדבר על זה יותר. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא מתעסקים איתם ולא רוצים להתעסק, אבל בעניין הזה אין מקום לשיקול דעת. אתה חייב להיזהר"."אני משחרר את הפחד לפחד". סהר עזימי (צילום: איליה מלניקוב)אתה מרגיש שזו שליחות ציבורית?"בהחלט. הפכתי לסוג של כותל. פונים אלי אנשים שרוצים לדבר, שלא יודעים מה לעשות. אני נפגש אחת לשבוע עם העובדת הסוציאלית של הוועד ומעלה בפניה שאלות ששואלים אותי".אז במופע אתה מוביל את הקהל למסע התמודדות? להיוולד מחדש?"כן, למרות שזה נשמע גדול מדי. ברמת החוויה אני מבקש מהקהל לשבת איתי 50 דקות ולעבור איתי את מה שעברתי בשנה האחרונה. הרגשתי כמה פעמים על הבמה תחושת ניצחון. אני משחרר את הפחד לפחד".איך תמרה התמודדה עם הסיפור האישי?"תמרה היא מראה מצוינת לחברה כולה. גם היא נבהלה בהתחלה. אבל היא אדם נאור ובשבילה כיוצרת זה נושא מצוין. היא שמעה ממני את כל מה שאני עובר".לפני שנתיים הקמת להקה. מה קרה?"בארץ שלנו אתה מהר מאוד פוגש את תקרת הזכוכית המוכרת, ואתה לא יכול לשבור אותה. היום אי אפשר להקים פה להקה אלא אם מוצאים לזה מימון, כי הכל צריך לעמוד בקריטריונים. הצלחתי להחזיק את הלהקה במשך כשנה, אבל המחיר ששילמתי ברמה האישית וברמת היצירה היה גבוה מדי".מה אתה אומר לתלמידים שלך? איזה עתיד יש להם במחול בארץ?"אני לא משקר. העתיד הוא שאתה מקריב את עצמך למען האמנות. זה מופרך. במקומות אחרים אם אתה עובד הרבה שנים, בסופו של דבר תקרת הזכוכית נשברת. המגוחך הוא שאם אחליט לנסוע לחו"ל, אצליח להקים לעצמי קבוצה נתמכת".צריך להעלות סימני שאלה. סהר עזימי (צילום: איליה מלניקוב)עשית הופעה שמוציאה את הקרביים שלך החוצה. מה הלאה?"חזרתי עכשיו מארצות הברית, ובסתיו אני מעלה שם יצירה לעשרה רקדנים שעוסקת בגזענות, עם מוזיקה של ברטוק. אני מתעסק עכשיו קצת במוזיקה, מתחיל לכתוב ולאסוף חומרים. אני לא יודע לנגן, אבל אני נורא נהנה לשיר".

» Cell in a Human Scale - ד' 27.6, ה' 28.6, 20:00. תיאטרון תמונע. 70 שקלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ