רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיות במה: למה אין מספיק במאיות תיאטרון בישראל?

ציפי פינס, עדנה מזי"א, לנה קריינדלין, יעל רונן ואורי אגוז - לא קל להיות במאית בתיאטרון הישראלי. חמש נשים שעשו את זה, מספרות על הדרך שלהן מאחורי הקלעים

תגובות

"אם את כותבת כתבה על נשים במאיות, אז תתחילי אותה בזה שאין נשים במאיות", אומרת ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית לסין. ההצהרה נשמעת קצת תמוהה, שכן פינס מביימת הרבה שנים בעצמה. היא ממהרת להסביר: "אני לא חושבת שזו תופעה דווקא בבימוי. למשל גם אין נשים מנצחות או שפיות". ואכן, אולי עברו 100 שנה מאז יום האישה הראשון, אבל מתברר שבתחום הבימוי בתיאטרון, הנשים עדיין נמצאות בשנות ה-80. אם מסתכלים מקרוב על תוכניית כל תיאטרון רפרטוארי, אפשר למצוא מספר מצומצם מהן, ואם מסתכלים על טקס פרסי התיאטרון, מאז 1995, רק אחת מהן זכתה (שנת 2000, אופירה הניג עם "השיבה למדבר"). כדי לשפוך קצת אור על המצב, חמש במאיות, מנוסות ומתחילות, מדברות על הקשיים, על ההבדלים בין נשים לגברים ועל החוויות האישיות שלהן במסדרונות התיאטרון.ציפי פינס: "אנחנו פחות בוטחות בנשים"  פינס מגדירה את עצמה כפמיניסטית, ועדיין מאמינה שנתוני הפתיחה קשים יותר לנשים. "כשהן מגיעות לראיון המצב ההתחלתי שונה - הביטחון וההחלטיות שמפגין גבר הם הרבה יותר גדולים מהנחישות של אישה. אני חושבת שאנחנו פחות בוטחות בנשים. יש משהו יותר סמכותי ופחות מתלבט בגברים". עם זאת, מתוקף עמדת הכוח שלה, מנהלת בית לסין משתדלת לטענתה לקדם כמה שיותר נשים: "אם זה בניהול ובודאי לתפקידים יצירתיים".

הדרך של פינס עצמה למעמד של מנהלת תיאטרון, לא הייתה קלה. "תמיד רציתי להיות שחקנית", היא נזכרת. "גרתי בעיר שדה קטנה בשם כפר סבא, ואמנות התיאטרון לא הייתה נגישה לי. במקום זה נישאתי ונולד לי בן. רק אחרי זה הלכתי ללמוד תיאטרון ולא פניתי למשחק, כי לא העזתי לחלום בשלב הזה של החיים". מיד אחרי הלימודים נלקחה פינס לתיאטרון ילדים, לא בהכרח משאת ליבה, כמו כורח המציאות. "הייתי תלמידת שנה ג'", היא מסבירה, "ואורנה פורת הזמינה אותי אליה הביתה. הלכתי כל הדרך רועדת. כשהגעתי היא שמה לי מחזה ביד ואמרה 'תקראי ואם את רוצה תביימי'. כל הדרך חזרה הביתה התפללתי לאלוהים שמשהו יקרה, כי אי אפשר להגיד לא לדבר כזה". לאחר כמה שנים של בימוי בתיאטרון אורנה פורת, הציע לה גרי בילו לבוא לביים בבאר שבע. אבל לפינס כבר היה ילד, והיא העדיפה לוותר על ההצעה לטובת משפחה. מאוחר יותר, לקחה את תפקיד מנהלת תיאטרון באר שבע, כך שלדבריה, אין בה חרטות על שום החלטה. כיום, שנים לאחר אותה עבודה ראשונה, חזרה פינס לביים הצגות מבוגרים בבית לסין.

עוד במאית שחיכתה לא מעט זמן להיכנס לתחום היא עדנה מזי"א. במשך שנים הייתה מזי"א מורגלת בכתיבת מחזות מול המחשב, לבדה בביתה. הדבר השתנה כשחברתה הטובה ענת גוב הציגה בפניה את המחזה "חברות הכי טובות". תוך כדי חיפושים אחרי במאי, החליטה מזי"א לביים את ההצגה בעצמה. "כבר מזמן חשבתי לביים", היא מסבירה, "אבל הייתי צריכה פרויקט, לא הייתי מעיזה לקחת על עצמי שייקספיר". המחזאית מתארת את עצמה כאישה עם יכולות מנהיגות מלידה, לכן הרגישה בנוח לביים. עם זאת, החזרות להצגה הראשונה לא הלכו בצורה הכי חלקה: "בחודש וחצי הראשון היינו סוג של קבוצת תמיכה. רק דיברנו, על מצוקות, על אהבות, על חברות. יום אחד עמרי ניצן (המנהל האמנותי של הקאמרי, ט.א) עבר בחדר חזרות וראה אותנו יושבות ומדברות, והזמין אותי לשיחה. הוא שאל אותי אם אני בכלל יודעת מה אני עושה. אמרתי שלא, אבל יהיה בסדר. תמיד יש לי תכנית בראש". בסוף, אגב, יצא תחת ידיה שלאגר ענק, שעלה על במת הקאמרי מאות פעמים.מאמינה בשיטות בימוי ליברליות. עדנה מזי"א (צילום: דניאל צ'צ'יק)

ישנן גם במאיות שמביעות את הדעה המנוגדת לגמרי, ומאמינות שכוחן בתעשייה רק הולך ומתחזק. לנה קריינדלין, המנכ"לית של תיאטרון גשר, היא גם במאית בעלת קריירה ארוכה מאחוריה. "כיום אני יודעת שיותר ויותר נשים מתחברות למקצוע", היא טוענת. "את המקצוע הזה בודקים על פי התוצאה על הבמה ולא לפי המין, ולכן אני לא חושבת שיש אפליה". שלא כמו ציפי פינס, מנכ"לית גשר לא רואה בכך שליחות אישית לקדם נשים לעמדות מפתח. "אני מנסה לקדם אנשים בעלי מקצוע שאני חושבת שהם טובים", היא מסבירה. "לא אקדם אישה סתם כי היא אישה, אם אני לא חושבת שהיא יכולה להתקדם". "בימוי מוסיף קמטים ומוסיף שערות לבנות". לנה קריינדלין (צילום: גדי דגון)

את העמדה הזו אפשר לזקוף לדרך האישית שעברה קריינדלין עצמה, בדרכה למשרה הנוכחית. כבר בגיל 17 התחילה מנהלת התיאטרון את לימודיה. "ברוסיה לא רצו לקבל אותי לאקדמיה למסלול בימוי, כי אמרו לי שאני צעירה מדי", היא מספרת. "אמרו שבמאי בלי ניסיון חיים זה בלתי אפשרי. אז הלכתי ללמוד להיות מנכלי"ת של תיאטרון. זה לימודים של חמש שנים". כשסיימה את לימודיה רצתה לשוב לבימוי, אבל המורה שגייס לשנה א' לא הסכים לקבל אותה כי היא אישה. "אז בכיתי כמו אישה אמיתית", היא נזכרת, "והלכתי לכיתה של שנה ב'. שם הסכימו לקבל אותי. הייתי האישה היחידה בקבוצה של 11 במאים".

יכול להיות שהקביעה של מנכ"לית גשר נכונה, אם בוחנים את המצב דרך עיניי במאיות מהדור החדש. יעל רונן היא אמנם בתו של המנהל האמנותי של הבימה, הבמאי אילן רונן, אבל את הדרך לקאמרי, היא עשתה כמעט לבדה, ועד הגיל הצעיר 35. "כבר בתיכון למדתי בתלמה ילין, ועבודת הגמר שלי הייתה בבימוי". משם הדרך הייתה הדרגתית כלפי מעלה. קודם לימודים בניו-יורק, ואז בסמינר הקיבוצים, שנה עבודה כעוזרת במאי, ובימוי וכתיבה לתלמידי שנה ג'. לא לקח הרבה זמן עד שהתיאטרון הממסדי הבחין בה, ורונן אף עבדה בהפקות בחו"ל. "אני מרגישה שגדלתי לתוך עולם שההבדל בין נשים לגברים הוא לא רלוונטי", היא מסבירה. "לא הרגשתי שעלול להיות לי איזשהו מעצור. מה גם שבתי ספר בבימוי מלאים בנשים". בעצם, עד לפני כמה שנים, לא הרגישה הבמאית שום קושי בבחירת המקצוע שלה. "עד שנולד לי ילד לא ראיתי באמת שום הבדל. ובכל זאת", היא מוסיפה, "גם הזוגיות השתנתה, זה לא נטל שנופל רק על האישה".גם הבמאית אורי אגוז מסכימה עם הקביעה שהזמנים משתנים. "תמיד יש שאלה אם מה שאת יוצרת, זה בגלל שאת אישה, או כי את יוצרת", היא אומרת. "אבל אני חושבת שכל מה שמרכיב את האישיות נבנה ממה שעברנו בחיים. גם המין מגדיר חוויות מסויימות. אני לא הרגשתי אף פעם שזה מעכב אותי". אגוז (40) עשתה תפנית לבימוי לאחר קריירה במשפט פלילי. הפריצה הגיעה בצורת עבודת גמר בתואר בבימוי באוניברסיטת תל אביב: "היינו אמורים לביים תרגיל של 20 דקות", היא נזכרת, "התחלתי לעבוד על 'העלמה והמוות' ושכנעתי את השחקנים לעשות את זה בתור מחזה שלם. לפני שההצגה עלתה, התקשרתי לחבר טוב שלי, שגם היה סטודנט, והוא שאל אם הזמנתי אנשים לראות את זה. לא חשבתי בכלל להזמין מישהו מהתיאטראות. לא הכרתי אף אחד, וזה היה מאוד מביך. בסוף החלטתי להתקשר לבית צבי, ואמרתי שאני אשמח אם יבואו לראות הצגה שביימתי. האישה שם אמרה שלא מקובל להודיע באותו יום, אבל הם בכל זאת באו וממש התלהבו". משם המשיכה אגוז לקאמרי, בית לסין, הנחייה בגשר והיא המנהלת האמנותית של פסטיבל אישה.ההבדלים לא רלוונטיים. יעל רונן (מימין) ואורי אגוז (משמאל) (צילום: יח"צ ורונן קדם)שתי הבמאיות מסכימות שכיום לנשים אין שום בעיה להיכנס לתחום הבימוי. "כל מקצוע, ככל שאתה מתקדם, וכשזה חשוב לך, אתה צריך להשקיע", מסכמת אגוז, "נשיות זה משהו חיובי ונעים". הבימוי, לדבריה הוא דיאלוג מאוד מפרה שאין לו קשר למין. "אני מביאה את מה שאני יכולה לתת והשחקנים מביאים מעצמם". רונן מוסיפה שהבעיה בבימוי היא לא בהכרח בהבדלים המגדריים, כמו בדור הצעיר. "אני חושבת שבאופן כללי אחוז האנשים הצעירים בבימוי הוא לא גדול, כי לאנשים מוכשרים יש אופציות מפתות יותר מבחינה כלכלית. אם אתה כותב ומביים טוב, עדיף לעבוד בטלוויזיה. בתיכון היום מגמות הקולנוע מלאות יותר מתיאטרון. אז כנראה שבאמת צריך להיות מאוד מסור ומשוגע לדבר".בבית לסין רצה כבר כמה חודשים ההצגה רוחל'ה מתחתנת שביימה ציפי פינס. בקאמרי אפשר לראות את האריסטוקרטים שכתבה מזי"א, ואת משפחה חמה שביימה. באותו תיאטרון תוכלו לצפות גם בלילה לא שקט של יעל רונן. לנה קריינדלין ממשיכה לנצח ביד רמה על הפקות תיאטרון גשר, ואורי אגוז, היא הבמאית של מבדולח לעשן בקאמרי והמנהלת האמנותית של פסטיבל אישה. כל הבמאיות, אגב, מחזיקות לפחות פרויקט אחד מתוכנן בקנה. אולי, אם המצב ימשיך להתקדם בקצב הנוכחי, ביום האישה הבא, יהיו הרבה יותר כאלה.

*#