רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספי ריבלין רוצה להיות גיבור רק על הבמה

אחרי חמש שנים של מאבק במחלת הסרטן חזר ספי ריבלין לבמה. בראיון מיוחד הוא מספר על האהבה הגדולה לקהל, על ילדות בבית רביזיוניסטי, ועל איך, בעצם, רצה להיות שחקן כדורגל

תגובות

בעוד יומיים יטוס ספי ריבלין ללונדון. הפעם, "בניגוד לפעמים אחרות", לדבריו - לבלות. לפני חמש שנים נודע לשחקן והקומיקאי שחלה בסרטן הגרון. הרופא הציץ פנימה, וקבע שאין אפילו צורך בביופסיה - לא היה מקום שניצל מן המחלה. "אשתי נבהלה, אבל היא אנגליה. הם לוקחים דברים אחרת". היום, בהתאוששות שאחרי, נדמה שההומור הוא אחד מהדברים שעזרו בתהליך ההחלמה. "במחלה אין שום דבר טוב", הוא פוסק, "אבל בבוסטון פגשתי חבורה של אנשים מופלאים. מדהים לגלות כמה אנשי רפואה ומדע הם לוחמים שחיים למען מישהו אחר". בנוסף, פגש גם את דני גידרון, במאי מימי בית-צבי, "שהפגיש אותי עם פרופ' לספרות ספרדית מהארוורד, ועם מחזאית יפנית". איך שהוא, גם הסיפורים הנוראיים מכל נשמעים בפי ריבלין כמו סיפורי מדע בדיוני. במסגרת סדרת הניתוחים שעבר בבוסטון, אישר לחדשות ABC לערוך כתבה מצולמת ולהתלוות אליו לאחד הניתוחים הקטנים, בהרדמה מקומית. נדמה כי ריבלין הפך את חדר הטיפולים לאולם נשפים, בעוד הוא מחייה את האווירה המחרידה וכובש גם את האחיות ההמומות אשר תוהות על קנקנה של המהומה. "בעקבות הכתבה קיבלתי שלוש שנים של טיפולים חינם אין כסף", מספר בחיוך, "החיים הם מזל וגורל".

רק לא שאלות פוליטיות הראיון עם ריבלין נעשה במסגרת מועדון 71 הכיסאות של תיאטרון גשר, ערב מפגשי אמן עם הקהל שיזמו הבמאית אורי אגוז ולנה קריינדלין, מנכ"לית התיאטרון. מטרתם היא ליצור חיבור מיידי ובלתי מתווך בין השחקן לצופים. ריבלין מתארח אחרי שורה של אמנים אשר חיממו את הכסא בשנה האחרונה, ביניהם אתגר קרת, ליא קניג, עודד תאומי, א.ב. יהושע ויונה אליאן. "אלה אנשים שעברו כברת דרך, חוויות, נקודות בחירה ותעוזה. יצירה הוא מקצוע חשוף, בעוד כאן נעלם המרחק בין במקצוע לבין מי שאתה באמת".

בשישי האחרון (18.2) הצליח ריבלין למלא את המתחם. "ספי הוא מעורר השראה, באמת", מספרת אגוז, "כשמישהו מתמודד עם אירוע קשה, באופן טבעי נוצרת סקרנות של אלה שבאים ממקום מוגן. אצל ספי ההתמודדות פותחת צוהר לבחירות האמיצות שלו לאורך קריירה עמוסה, והתמודדות עם דרך שלא הייתה בהכרח מקובלת. כשמישהו הולך עם האמת שלו, זה ניכר בצורה משמעותית. באופן אירוני, לספי יש קול. והוא יודע מה הקול שלו". אגוז מפנה את הבמה לקהל, וספי מבקש "רק לא שאלות פוליטיות. סתם, מה שרוצים". הקהל משתתק. "אתם רואים", הוא מחייך, "הסברתי את עצמי מצוין".

אגוז, שמשמשת גם כמנחת המפגש, מספרת שניסתה לתאם את הפגישה בין כל ההצגות והמופעים. היא מדברת על קריירה בתיאטרון ובטלוויזיה, וריבלין מוסיף, "גם במועצת העיר". הקהל מתפקע. ריבלין, יליד ראשון לציון, ידוע בהיותו הימני היחיד בתכנית "ניקוי ראש", שמיקמה אותו במקום של כבוד בעולם הבידור. "הרחובות היו ריקים בכל חמישי בערב, ואני הייתי מסתובב לבד, זה היה כיף גדול. עד היום אני לא מסתכל על דברים שעשיתי, כי כשאני מבקר את עצמי אני הולך עם הטעות עד הסוף. לא פחדתי להגיד את דעתי כי הייתי אדיוט אז, ובכלל, אצלנו בבית אומרים הכל, ובלהט".

הליצן המצחיק לפעמים גם עצוב יש לו סיפורים קצת פחות מצחיקים, אבל את הפופולריים הוא דואג לספר בכל עת. "אם אני יכול לתרום ולעזור לאנשים להבין שאפשר להתמודד ולהלחם, היות שאנחנו מהמחתרת, אני רוצה לעשות זאת". עד פרוץ המחלה, הקפיד להשאיר את חייו הפרטיים בחוץ. ועוד יקפיד, כך קובע בהחלטיות. הוא אב לשלוש בנות ובן, ומעיד על עצמו שאינו כזה שמתערב בהחלטות. "יש לי בת שופטת, אחת שלמדה תיירות והולכת להיות גננת, ואחת שסיימה תקשורת בהצטיינות ורוצה להיות אחות סיעודית. חינכתי אותם עד גיל 18, עכשיו העיקר הוא שיהיו בני אדם. וחוץ מזה, אני לא מחלק עצות חינם".ריבלין בעונה האחרונה של "מצב האומה"

בחירות אמיצות הן חלק משם הבמה שלו. כבן למפקד האצ"ל של ראשון ונכד לסבא רביזיוניסט, בחר להופיע בתשדירי הבחירות של הליכוד, "אבל אסור לי לדבר על זה", הוא מרצין, "אנחנו עוד במחתרת". הוא מתרפק על גלי הנוסטלגיה וגורף צחוקים רמים המתעלים על כל תקופה או דעה פוליטית. "היום ישנו שינוי עצום באידיאולוגיות", מספר, "שום מפלגה לא נשארה כפי שהייתה. לכן הדבר הנוסטלגי שנשאר עמוק בתודעה הוא תכניות הילדים. והפייסבוק. יש לי אלפים של חברים בפייסבוק". הוא לא טועה. נכון לרגע כתיבת הכתבה עומד דף המעריצים שלו על 4,496 חברים. גם ברחוב זוכה לאהדה אדירה הקוראת לו לשוב ולהופיע, וכידוע, ריבלין אוהב להופיע. פשוט כך, ולכך אין בו תשובה ברורה. "גם שני אנשים זה קהל", מתרעם, "את יודעת כמה הופעות עשיתי במעלית?"

"לסבתא שלי לא היה הומור. סבתא שלי הייתה ספרנית", הוא מנסה להבין מאין הגיע הכשרון, "כמו אנה קרנינה, תמיד לבשה לבן. היא אמרה שלנאום על ספרים זה חשוב לעידוד הקריאה". את שאר ילדותו הוא מסכם כילדות מאושרת, "אין לי סיפורים על איך שצמח לי הכישרון מהסבל. לא היה כסף, אבל היה הכל". אחרי מסכת התבגרות הכוללת משחקי כדורגל בהפועל ראשון ("אבא שלי נתן לי לשחק בתנאי אחד - שלא אצעד באחד במאי"), שירות בחיל הנ"מ במלחמת ששת הימים ("יצאתי מהצבא עם מאה ימי מחבוש על תנאי, במקום חופשת שחרור שלחו אותי ללכת בין הבסיסים ולבלבל להם בראש. הייתי להקת יחיד") ולימודי משחק בבית-צבי ("זה היה ביה"ס היחיד שסיימתי. הגעתי לאודישן אחרי שנפלתי באותו הבוקר לביוב של נתיבי איילון, שהיו בבנייה"), הגיע לשחק בתיאטרון החאן הירושלמי. הוא מצא את מקומו באנסמבל השחקנים, אותו מכנה "כמעט קומונה", ואף היה מועמד לפרס כינור דוד על משחקו בהצגה "משרתם של שני אדונים".לא מתחרט על שום דבר. ספי ריבלין (משמאל) ב"גיבורים" (צילום: ז'ראר אלון)

"אני בכלל רציתי להמשיך בכדורגל", מתוודה, אך כשמורתו בבית-צבי, פאני לוביץ', למדה בכתה את כלל הברזל "את הבמה לא ממזמזים, את הבמה מזיינים", הוא החל להבין שהוא במקצוע הנכון. את קהלו הנוכחי הוא כובש בסיפורים על טיולים ומסעות בטיימינג קומי אדיר. אחד הצופים בקהל מפציר בו לתעד את האירועים, אך ריבלין מתוודה בחסרונו. "אני כותב רע מאד, קשה לי לכתוב. בביה"ס לא למדתי, הייתי היפראקטיבי. כל הזמן קמתי באמצע השיעור ושרתי "התקווה", כי ידעתי שאחרי ההמנון כולם מתפזרים". אותו צופה, צלם במקצועו, מוסר לו מספר טלפון ומבקש שרק יתקשר.

בהצגה גיבורים הוא הולך עד הסוף. יחד עם אהרון אלמוג ויוסי פולק (שגם ביים), הם מגלמים שלושה וותיקי מלחמת העולם השנייה המתגוררים בבית אבות צבאי, ומתכננים בריחה בעוד הם לא מסוגלים ללכת אפילו שני מטר. דמותו של ריבלין אף מאבדת את ההכרה אחת לחמש דקות, ומתעוררת בקריאה קבועה: "בואו נתקוף אותם מאחורה!". הם לא יודעים בעצמם מה יבוא להם, מתוך החלטה שערב ערב הם חווים מחדש את החוויה, בשילוב אלתורים והגיגים של אותו הרגע. "הדבר הכי חשוב לשחקן הוא הקשבה. זו עבודת צוות, שלושה ג'וקרים (הוא מתחרט ועומד על שניים, כיוון שלא רוצה להכליל את עצמו, ר.א.) שחייבים להצטרך אחד את השני, להיות מרוכזים ולחיות את מה שקורה. את הרגע". כמחווה להצגה, ברגע אחד, ריבלין מתעלף. הקהל ההמום פורץ בצחוק גדול. הוא סופג את האהדה וממשיך. "טיימינג קומי אי אפשר ללמוד. גם לא מבמאי".

אבל ריבלין לא רוצה לביים. "שחקן לא אוהב שאומרים לו, ואני לא אוהב לחלק הוראות. כשחקן אני מרגיש את התמונה ומציע את מה שנראה לי. אתה יכול להיות קצת תרבותי בתור שחקן. קצת. בהצגה, למשל, כאשר חלקתי על יוסי (פולק, ר.א.) וגם היה לי את האומץ לומר לו, ניסינו לעשות את הדברים בדרך שלי, ואם לא יצא, לא קרה כלום. במאי הוא כמו מנהיג, איש צבא, מפקד – בטוח בדרך שלו, בעל מנהיגות והכנה. חשוב שיהיה לו מצע", הוא ממשיך במבטא רוסי כבד, "פרוגרמה". בימים אלה מופיע ספי ריבלין בהצגה "גיבורים" בתיאטרון "הבימה", מצטלם לסדרת טלוויזיה הומוריסטית שתעלה בקרוב, מכהן על תקן יועצו התרבותי של ראש עיריית ראשון-לציון, ומפקח בקפידה על שיפוץ בביתו.

*#