רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי בכלל צריך תיאטרון לאומי?

שום דבר לא הופך את הבימה לתיאטרון "לאומי" יותר משאר התיאטראות, ולכן אין הצדקה שיקבל יחס אחר. אולי דווקא שחרורו מהתואר יעזור לו לצאת מהמשבר בו הוא נמצא?

תגובות

אנחנו הישראלים אוהבים את המילה "לאומי", זה ברור, אחרת היה בנק לאומי מחליף מזמן את שמו. יש לנו למשל מאכל לאומי, ובשיר העוסק בו אף נטען ש-"לכל מדינה בעולם מאכל לאומי מיוחד משלה". זה ממש לא נכון. מהו בדיוק המאכל הלאומי של צרפת? בגט? אסקרגו? בף בורגיניון? מהו המאכל הלאומי של סין? עוף סצ'ואן? בקיצור - שטויות ברוטב חמוץ מתוק.     התיאטרון הלאומי הוא קונספט מוזר במיוחד, לפחות אצלנו. אמנם בחו"ל קיימים מוסדות כאלה לרוב, אבל זירת התיאטרון שונה מארץ לארץ, וקשה לומר על הבימה שהוא מקביל ל-"רויאל שייקספיר קומפני" או לתיאטרון הלאומי של מקדוניה. אולי בימי ראשית היישוב היה דווקא כאן ערך מיוחד בתואר כזה ובפריווילגיות שבאות איתו. הוא (התואר) סייע לטעת כאן תרבות. בימים ההם הוכרז ביאליק כמשורר הלאומי ונבנה לכבודו בית בתל אביב. הבימה היה התיאטרון המוביל, החשוב, המקצועי ביותר. שאר התיאטראות היו מינוריים, קברטיים.   היום זה לא כך. שום דבר לא הופך את הבימה ללאומי יותר מהתיאטרון הקאמרי למשל, אבל הוא עודו זוכה במימון רב בהרבה מזה של רעיו, ולכן החלה סערה בקנה מידה לאומי. מנהלי התיאטראות הגדולים פנו בשבוע שעבר בקובלנה למשרד התרבות. לטענתם, קיבל תיאטרון הבימה תמיכה משמעותית לשם צמצום הגרעון שלו, תמיכה שהם יכולים רק לחלום עליה, למרות שגם הם שקועים בגרעונות כבדים. משרד התרבות הודיע בנובמבר האחרון על תוכנית תמיכה של מליונים שקלים בתיאטרון הבימה, שתתממש בתנאי שהתיאטרון יציג תוכנית להפחתת הוצאות. הבימה הואשמו בתשלומים לא סבירים לשחקנים "כוכבים" ובבזבזנות בכלל. פרטי משכורות בהבימה ובתיאטראות אחרים הודלפו במטרה לחזק טיעון זה. עד כה לא נודע מי אחראי למעשה. אתמול (חמישי) פורסם כי הצדדים הגיעו לפשרה, וכי משרד התרבות יחלץ, כמו תמיד, לעזור לתיאטרון התקוע.    אז אם לפני שבוע נסב הדיון בנושא בעיקר סביב תעלומת הגרעון הנורא של הבימה – הגדול מסך גרעונותיהם של תיאטרון חיפה, תיאטרון בית לסין, תיאטרון גשר והתיאטרון הקאמרי גם יחד, הרי שהיום המצב אחר. כעת יש לדון בטעם שבתמיכה בתיאטרון משום שהוא בעל מעמד מסויים. הבימה הרי, מקבל גרר בעל מנוע של רולס רויס שיחלץ אותו מהבוץ העמוק, אליו שקע, בעוד התיאטרות האחרים מחייגים לממסי ללא הצלחה מזה שנים.     בלי בית, עם הרבה חובות. תיאטרון הבימה בשיפוצים (צילום: אייל טואג)אז עד כמה ראוי תיאטרוננו הלאומי למעמד כזה? מבחינה אמנותית, בשנים האחרונות – פחות מן התיאטראות האחרים. כן, יש בהבימה הצגות מוצלחות (נציין באהבה את גיבורים, מסילה לדמשק ו-החוטם הרצות בימים אלה) והעונה החדשה מסמנת עליית מדרגה באיכות ההיצע, אבל המבוכות מרובות מדי וקשות מדי. הבימה לא מציע מבחר מורכב מספיק של סגנונות ואינו שותף דיו לפרויקטים מעניינים.      אילו היו מביאים ארצה מבקר תיאטרון שלא מכיר את הזירה המקומית, מציידים אותו באוזניות פלא המתרגמות מיד כל מילה ללשונו ומציגים בפניו את עבודתם של התיאטראות השונים, ספק אם היה מצביע דווקא על הבימה בתור התיאטרון הלאומי המפואר. למען האמת, אולי הגיע הזמן להעביר את התואר לתיאטרון אחר. למען האמת לאמיתה, מוטב לוותר עליו כליל. איזה ערך יש בו מלבד יצירת פער בין מוסדות שכולם ראויים לתמיכה? ובכן אין בו ערך, אבל יש בו נזק. הבימה בעצמו נפגע מהיותו "התיאטרון הלאומי" הוא מרגיש חבה להציג רק הצגות "גדולות", אין בו מקום לתיאטרון קאמרי, מושג שאינו רק מותג, הוא גם תחום, ולעיתים קרובות מחמאה. אפילו קבוצת הצעירים שלו לוקחת את עצמה ברצינות גרנדיוזית רבה מדי. ככה זה כשלאומיים.      הבימה סובל מאוד מהיותו תיאטרון חסר בית. הגלות הארוכה מרחוב תרס"ט מותירה את אותותיה: היא מעייפת ומבלבלת ויקרה. יתכן מאוד שהפער בין היומרה ה-"לאומית" למצב המגורים הבלתי אפשרי של התיאטרון אחראי לחלק מבעיות האיכות שלו. תיאטרון הבימה הוא ההומלס הלאומי. על מנת שכולם ידעו שהוא לאומי, למרות סחבותיו, עליו לצעוק זאת בראש חוצות, והצעקה אינה אלגנטית.        תיאטרון לאומי יודע גם שאין לו מה לדאוג, בסוף תמיד יימצאו כמה שקלים בארנק כדי לשקם אותו, ועד אז הוא יכול להרשות לעצמו להיות פזרני ולא זהיר. במילים אחרות: שחרור הבימה מלאומיותו אולי יותיר אותו מוחלש ברגעים הראשונים, אבל בסופו של דבר יעשה לו רק טוב. יש בהבימה די מסורת של מצויינות ואהבת תיאטרון, די כשרונות ודי ניסיון ניהולי להקים את עצמו כעוף החול, בכוחות עצמו, או לפחות להתחלק עם אחיו במשאבים הקיימים בצורה שוויונית יותר.  

*#