אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולם רוצים להיות ציפורל'ה: פרינג' לא ממוסד כובש את התיאטרון

יותר ויותר שחקנים ואנשי תיאטרון בוחרים להקים קבוצות ואנסמבלים משלהם, ולצאת לדרך עצמאית. הכירו את קבוצות ה"אוף-פרינג'", שפועלות, יוצרות ומופיעות בשוליים של השוליים

תגובות

מסך. אור עולה על סלון בורגני מודרני. עוד הצגה על תא משפחתי לא מתפקד יוצאת לדרך. זה השלב בו ייאנחו שוחרי התיאטרון, ויפלסו את דרכם החוצה, אל תיאטראות הפרינג'. אמ-מה, מתברר שגם התיאטראות האלטרנטיביים הפכו כבר מזמן למוסדות סלקטיבים, שלא מקבלים את כולם בזרועות פתוחות. אז מה עושים מי שרוצים בכל זאת להופיע? עושים! חמש קבוצות מיוחדות במינן החלו ליצור באופן עצמאי, כחלק מתרבות המתפתחת עם השנים בתיאטרון הישראלי. אחרי ההצלחה של קבוצת ציפורל'ה, נדמה שעם קצת מאמץ והרבה התמדה, אפשר לעשות תיאטרון מעניין, מקורי ומפתיע. הם קוראים לעצמם "אוף-פרינג'", וחולמים לשמור על אמת יצירתית, אבל גם להביא הרבה אנשים לקופות. אנסמבל קאקאפוניה: החיבור לליצן העצוב

מתי קמו: לפני שנתיים וחצי.

החברים: גניה סנופ, דניאל בוצר, סמדר חרפק, עידו בוסיאן.

"הבנו שאין ברירה. אי אפשר לשבת ולחכות שמישהו יבוא וייקח אותך לאיזה תפקיד", ממהר להסביר דניאל בוצר, שחקן באנסמבל שכל חבריו הכירו בלימודי המשחק בבית הספר של סופי מוסקוביץ'. "יהיה מצחיק להגיד שאנחנו עושים את זה מסיבות כלכליות, כי כמובן שאין כאלה. ישנה אך ורק אהבה לסגנון". הסגנון, לדבריו, הוא קונספט העונה לשם ליצנות דרמטית, אליו נחשפו דרך בית הספר. "האמנו שליצנות חייבת ללכת יד ביד עם דרמה, בלעדיה היא פשטנית ולעיתים שטוחה". את ההצגות הם מעלים, איך לא, ללא מילים.

איך הכל התחיל: חצי שנה לאחר סיום הלימודים, קיבל דניאל במפתיע טלפון בו הוצע לו להשתתף בפסטיבל שירי הילדים, בתפקיד ליצן. הבמאי, משה קפטן, שאל אם הוא מכיר ליצנים נוספים, והשאר הסטוריה. "בזמן החזרות לפסטיבל נשאלנו לשם הקבוצה שלנו מטעמי פרסום בתכניה. כך הבנו שאנחנו אנסמבל שזקוק לשם. לאחר וויכוחים, כמו שרק אנחנו יודעים לנהל, הוחלט על קאקאפוניה, בדיוק כמו הדיסהרמוניה שאנחנו יודעים לייצר. ככה פועל ראש ליצני".

ברזומה: "זהו" במסגרת בית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ', "ארץ טו-טו" במדיטק חולון, "אטלסטאקטיק" במסגרת פסטיבל עכו 2010 (בבימוי טליה ספרא), וכיום עובדים על מופע חדש.ליצנות חייבת ללכת יד ביד עם דרמה. חברי קאקאפוניה

כולם בשביל אחד: "אצלנו אין היררכיה. בסופו של דבר, אנחנו אנסמבל קטן של  ארבעה אנשים. חלוקת תפקידים יש, אי אפשר בלעדיה ודווקא היא  זו שעושה אותנו למה שאנחנו".

למה לא בקאמרי? "תשאלי את הקאמרי".

מתי קמו: לפני כשנה.

החברים: יערה רובינזון (כתיבה), סיון משוקוביץ' (בימוי), בן סלע (משחק), גלית נוסן (משחק), אלון קפלן (מוסיקה), אדי בן בסט (תפאורה).

בסיס האם: http://www.blindate.wordpress.com/

יערה רובינזון וסיון מושקוביץ' (בהתאמה), נפגשו בצוות ההפקה של 'כל הגברים אותו דבר', ההצגה הזוכה בפסטיבל ACT2 בחיפה. ההצגה, שעסקה בדייטינג ובחיפוש "האחד" או "האחת", זכתה לאבק הכוכבים שהשאירה אחריה מלי לוי בתפקיד הראשי. "במהלך אחת ההצגות", מספרת רובינזון, "מאחורי הקלעים, החלטתי שאני חייבת לכתוב להצגה סוג של קונטרה נשית עם גיבורה רגילה, אחת כזאת שלא נראית כמו מלי לוי". וכך עשתה: הגישה מחזה והתקבלה לפסטיבל ACT2 השני. מושקוביץ' קפצה על המציאה וליקטה את השחקנים בן סלע וגלית נוסן, "האפשרות לזכות ב-50,000 שקלים (הפרס הראשון והיחיד) קסמה להם ותרמה לעניין". כך נוצרה לה קבוצה מגובשת, "עם הרבה אהבה ואמונה בהצגה, ועם מטרה ידועה מראש – לזכות במקום הראשון בפסטיבל".כשנפרדו מן החיבוק החיפאי החם, החלו בנדודים אחר משכנם החדש. "כשחזרנו לתל-אביב מצאנו את 'תיאטרונקל'ה', מקום שונה במאה ושמונים מעלות מאולם רפפורט". מדובר במרתף אינטימי קטן, שדרש כמה שינויים בהצגה. "את המיטה החלפנו בשתי כורסוניות", הן מספרות, "בעוד השחקנים נאלצו להפוך גם לעובדי הבמה. אחרי חמש הצגות מצאנו במה מתאימה יותר, שהחלה להזכיר את הגרסא החיפאית, מינוס הקרנת הוידאו".

איפה הם היום: ב"תיאטרון הפתוח" שנמצא בדרך בגין בתל-אביב, שם הם מופיעים אחת לחודש, גם בימים אלה. ההצגה הבאה תתקיים בתאריך 22.1.11.חיפשו קונטרה נשית למלי לוי. חברי קבוצת "בליינד דייט"

פייסבוק, פייסבוק, פייסבוק: "אחרי שמביאים את הדודה, את הסבתא ואת החברה מהצבא שגרה בחיפה, הדרך הכי טובה לפרסום, למי שאין תקציב, היא דרך פייסבוק. בהתאם לזה שאצלנו חבר מביא חבר, הקהל הוא גם הכי מפרגן שיש. רובו בגילנו, וצוחק בכל אותם המקומות שבהם הוא מזהה את עצמו".למה לא בקאמרי? האמת שלא ניסינו. גם לא בהבימה או בבית לסין. אפילו לא בגשר, שם דווקא מציגים עכשיו את I LOVE YOU" לנצח, אבל..." שתוקף את נושא הזוגיות והדייטינג גם כן באופן מוזיקלי. לתיאטראות האלה יש אנסמבל שחקנים משלהם, מחזאים קבועים וגם נושאים כאלה. כשכתבתי את "בליינד דייט" לא אמרתי לעצמי שאני הולכת לכתוב הצגת פרינג', אך בעצם העובדה שכל הצוות היה חדש בתחום וכולנו זלגנו בין התפקידים, יצא לנו פרינג'. מנגד, בגלל שלא כתבתי משהו פוליטי, או משהו אומנותי ניסיוני, היה לנו גם קשה לדחוף את המחזמר למסגרות הפרינג' המקובלות בארץ. אחרי כל המקומות האלו נשארנו עם אולמות שמבקשים תשלום מראש, דבר שלא יכולנו להרשות לעצמנו"

מתי קמו: עם פסטיבל "תלוי במקום", באוקטובר 2010.

החברים: יוסי עטיה - שחקן, קולנוען וקומיקאי.

בסיס האם: http://www.facebook.com/pages/mstwz-lqsr-mwp-qwmy-wrbny/174014632618522

"הרבה שנים שאני רוצה לעשות מופע קומי בלייב", מספר עטיה, "לא מצאתי את מקומי על בימות הסטנד-אפ, והרגשתי שקשה לי לתקשר עם הקהל כי יש שם רע לסטנד-אפ בארץ". את ליחי בקרמן, יוזמת פסטיבל "תלוי במקום", הוא פגש במקרה. הפסטיבל הייחודי הוא קול קורא ליצירה תיאטרונית, שאינה תלוית חלל הצגות רגיל. עטיה החליט להצטרף, ולקח את רעיון ה"תיאטרון מתחת לבית" לגמרי ברצינות: "מסטוץ לקשר" מתחיל ונגמר בדירה שלו עצמו. במהלך המופע הנע, מסביר לצופים התל-אביביים מא' ועד ת' כיצד עליהם לנהוג כדי להתמסד, ולווסת את תרבות הסטוצים האיומה אליה נקלעו. "יחד הגינו את רעיון הסיור בהנחייתו של קואוצ'ר", מוסיף עטיה, "דמות המלווה אותי הרבה שנים, בנושאים ובמקומות שונים, בצחוק וברצינות. התהליך היה משונה, ניסיתי כל מיני סוגים של הומור על אנשים בבתי קפה. הסיור מדמה הליכה בתוך סט. כל לוקיישן הוא סצנה, ויחד הם מסכמים את כל חללי החיים האורבניים בהם אפשר לעבור שלבי הזוגיות. אני מאמין שהרחוב הוא באמת מרכיב רגשי. כל-כך הרבה קורה בו. רק בחזרה הגנרלית הבנתי שיש לי פורמט ביד. ניסיתי להבין מה זה הדבר הזה רק יומיים לפני הצגת הבכורה. הגיעו 13 אנשים, ואז זה קרה. נוצר לי סיפור עירוני אמיתי בבית".

איפה הוא היום: ברחוב עין חרוד 1 (פינת רחוב בר גיורא), במוצ"ש אחת לשבועיים, עם קהל מתחלף אך אוהב, וגם עם זה ששומר אמונים.מימינכם גן מאיר, משמאלכם המתכון הבטוח לאהבה. יוסי עטיה

לבקשת הקהל: "רוב הצופים מרגישים מבוכה בעשר הדקות הראשונות, אבל מבוכה כיפית של חוויה שהם לא מכירים. מדובר בתל-אביבים גאים שמרגישים לרגע כתיירים בעיר של עצמם, לפתע הם רואים את בית הקפה השכונתי כבמה. כיוון שהסיור נועד לעשרים אנשים בלבד, כדי לשמור על אינטימיות, הקהל מתפרש על פני הצגות רבות, ונוצר קשר אישי שלי איתו".

מקואוצ'ר ליוסי: "הקהל מתעניין מאד במערכות היחסים שלי. גם במופע אני מנסה להביא כמה שיותר חוויות שלי ודברים שקרו לי במהלך השנים האחרונות. התגובות הלא פשוטות הן כאשר הקהל רואה את זה כאמיתי, כלומר, אותי כקואוצ'ר של ממש. המתח בין תפקיד סמכותי בתוך מופע לבין החופש לייעץ ככל העולה על דעתי, הוא זה שהופך אותו לקומדיה מפתיעה".

למה לא בקאמרי? "הקהל יוצא עם חוויה חדשה על אמת, שהוא טרם חווה. אני משוכנע שמדובר בהישג שקשה להגיע אליו בתיאטרון ממוסד".

מתי קמו: לפני חצי שנה.

החברים: אריאל וולף, קרן איילנברג, מגי זרזר, רביד סביל, שאמל פיטס, אורן סלע, ברק אביעם, שירה וייז, יובל מויאל ויובל רוזמן.

מארחת מקאברית בשם מאדאם בונהור (מצרפתית, גברת אושר) תושיב אתכם בחלל שהוא פונדק, מסעדה ובית זונות. היא מחזיקה בעשרה משרתים אשר תפקידם לשחק בקברט, לשכב עם הגברים ולציית לה. בכל ערב הם בוחנים מחדש האם ייסגר הקברט בשל ההפקרות המתרחשת בו. את "קברט וולטייר" המקורי, שאיגד בתוכו אמני דאדא בתחילת המאה ה-20, ונסגר כחצי שנה לאחר היווסדו, תוכלו למצור בציריך שבשוויץ. השחקן יובל רוזמן, בוגר ניסן נתיב, החליט להביא את המחתרתיות האאוטסיידרית לסלאמס של תל-אביב.

במאי 2010 החל לגבש רוזמן, אז שחקן בתחילת הדרך ועוזר במאי בתיאטרון "החאן" את הקונספט. ניצניו זל זה בצבצו כבר במהלך שירותו הצבאי, לאור אהבתו של רוזמן לקברטים ובעקבות שותפות עם המחזאי אהרון לוין (בנו של חנוך לוין). עד מהרה נולדו שני מופעים שונים: "התחלנו בחיפושים, אימפרוביזציות, עבודה משותפת עם חברי הקאסט המתגבש. יצרנו נאמברים וטקסטים מקוריים, שלי ושל ברכט". את הקאסט הרכיב מאמנים פלסטיים, שחקנים ואמני פרפורמנס, בעוד שלנעלי המאדאם נכנסה בכלל מפיקת הפרויקט. כך נולדה חבורת יצורים שחוגגים על היותם באנטיתזה להתנצלות. "הם יוצאים ומפגינים, עושים ככל העולה על רוחם והופכים את המילה 'חטא' לחסרת משמעות. תפקידם להאיר את הצדדים המכוערים שלנו בקולאז' של אלמנטים. רחקנו ניסויי מבחנה: כינור יהודי הפך לטנגו, קדיש מושר במוזיקת ג'אנגל".

ב-50 דקות נאמר, לדבריו, הרבה ולא כלום: "אני לא מכניס מסרים, רק מי שרוצה לוקח. חבר'ה צעירים יכולים לקחת רק את המימד הסקסי, האסקפיסטי, אך עצם העובדה שמן התקרה תלויה בחורה בלבוש חושפני שפוצחת במונולוג בערבית – מציג אידיאולוגיה שהיא קצת מעבר".

החלל הריק: "כיאה לקברט, החלל משתנה. אין לנו אולם ויחסי במה-קהל. עבדנו עם ספינה, מוסכים בדרום תל-אביב, וכעת גם עם מחסן נשק בנמל יפו, חלל טעון שהיה שייך לבריטים בשנות ה-40. הקירות חשופים, לכל אחת מן הדמויות יש פינה ובית, כאשר האינטראקציה עם הקהל תמיד נוכחת. לא הגיוני שתשב רחוק, הקברט הוא עליך ומתוכך". הופכים את המילה 'חטא' לחסרת משמעות. חברי קברט וולטר

לבקשת הקהל: "הקהל יוצא עם חשק לחיות. הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. אחרי שתי הופעות בבר הרדיו EPGB, מלאות עד אפס מקום במאות אנשים, קבלתי הצעות מעניינות לשיתופי פעולה שעוד יבואו".

למה לא בקאמרי? "שחקן צריך לשאוף וליצור במקום שמעניין לו ליצור. כל הזמן אנו עושים הרבה דברים פחות מעניינים בשביל הפרנסה. הלוואי וזה יתאים לרפרטואר, אבל כרגע אני אוהב את זה בשוליים".

אנסמבל דיוניסיה – באווירה קבוצתית

"האנסמבל נוצר מרעיון או חלום שלי ליצור קבוצת תיאטרון יוצר ועצמאי", מספר יוסי אלמוג. הוא יצא לדרך לפני כארבע שנים, לאחר גיבוש קבוצת שחקנים במסגרת אודישנים וסדנאות שהעביר. "במהלך הדרך הצטרפו שחקנים נוספים להפקות השונות". במישור ההנהלה, הצליח אלמוג לגבש צוות טכני מסור הכולל מפיקה, מנהלת הצגה וכן אנשי תאורה וסאונד. כיום תוכלו למצוא ברפרטואר האנסמבל שתי הצגות: "מסכות-או לא להיות", דרמה קומית מקורית מאת לילך וולך, ו"חתונת הדמים" מאת פ.ג.לורקה. תיאטרון גבעתיים, "אולם הבית אשר תומך ונותן לנו בית חם ואוהב על כל המשתמע מכך", לדברי אלמוג, הוא המקום בו מקיים את רוב הצגותיו.

לאנסמבל שפה בימתית ייחודית, בדגש על עבודה קבוצתית עם טאץ' של  תיאטרון קהילתי. בהצגה "חתונת הדמים", למשל, ישובים כל 15 השחקנים של אלמוג על הבמה, בכסאות עץ המשמשים גם כדימויים וויזואליים. הם עצמם מגלמים חלקי תפאורה כשמצריכה הסיטואציה, וכך יוצרים הרמוניה בין הצד הוויזואלי לבין העולם הבדיוני המתקיים על הבמה. גם צלילי הגיטרה הבוקעים מן הבמה עצמה, על-ידי נגן-ספק-שחקן המשתלב בהצגה, מקנים לטקסט פשטות ורוך שאינם אופייניים ללורקה, ובכך מכוונים את ההצגה למגוון רחב של קהלים.הרמוניה בין הצד הוויזואלי לבין העולם הבדיוני. חתונת הדמים (צילום: יח"צ)

לבקשת הקהל: "הקהל מגיע אלינו משום שצפה בהצגה הראשונה ואהב, או שמע עלינו, וכן קהל שמעניין אותו משהו חדש ואחר, צעיר ומקורי. אנו זוכים לעזרה רבה ממשפחה ומחברים. האמצעי שעובד הכי טוב הוא מפה לאוזן, אנשים רבים שמעו על ההצגות מאחרים, מגיעים וממליצים עלינו. אנו זוכים לתגובות נפלאות ומגוונות, מקהל צעיר וקהל מבוגר כאחד".

מחדר החזרות: "בימים אלה מתחיל האנסמבל חזרות להפקה חדשה, 'תרצה', שהיא עיבוד לסיפור 'בדמי ימיה' מאת ש"י עגנון".

למה לא בקאמרי? "נשמח להופיע בכל מקום".

כתבות שאולי פספסתם

*#