20 שנה של יצירה: יבגני אריה בוחר מתור הרפרטואר של גשר

עם רוזנקרץ וגילדנשטרן הופיעו בפעם הראשונה בעברית, ב"כפר" העלו בפעם הראשונה מחזה ישראלי מקורי וב"שלוש אחיות" חזרו למקורות - המנהל האמנותי של גשר בוחר את ההצגות האהובות עליו

טל לוין, עכבר העיר אונליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר אונליין

פרויקט מיוחד תיאטרון גשר חוגג 20

בית חם, אמנות ושנאפס: שחקני התיאטרון מספרים מה זה גשר בשבילםגשר חוגג 20 במספרים – מאז ועד היוםכשאומרים "תיאטרו גשר" אומרים באותה נשימה גם יבגני אריה. המנהל האמנותי המיתולגי, ומי שאחראי להקמתו של התיאטרון, ממשיך להיות הכוח הדומיננטי המניע את הגלגלים. במקביל לעבודתו הניהולית, אריה גם מקפיד ומביים רבות מההצגות הרפטואר, ונחשב כבמאי יצירתי, חסר פשרות ומלא נוכחות. לכבוד יום ההולדת של התיאטרון, ביקשנו ממנו לבחור כמה הצגות מתוך כל אלה שהוצגו ב"גשר" ב-20 השנה האחרונות, ואשר נראות בעיניו כציוני דרך בלתי נשכחים. התוצאות לפניכם:הפעם הראשונה בעברית: רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים

מאת: טום סטופארד הצגה ראשונה: 20 לאפריל 1991 "לתיאטרון שזה עתה בא לארץ חדשה, רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים אינה בחירה מובנת מאליה. עוד במוסקבה ידעתי, שבחירת המחזה הראשון שלנו תעצב את פניו של התיאטרון: בהצגה הזאת הצהרנו שתיאטרון גשר פונה לחובבי תרבות, כאלה שלפחות מכירים את המלט; תיאטרון טוטאלי ורב גוני. גם כיום, לפני בחירה של כל מחזה חדש קיימים ספקות, ועולות שאלות: מה מתאים לשחקנים? מה הקהל יאהב? במקרה הזה, לא ידענו כלום על הקהל הישראלי ועל התיאטרון הישראלי, כך שלקחנו סיכון. אנשים ציפו מאיתנו להציג מחזה רוסי. אבל לנו היה חשוב להציג את גשר כתיאטרון מערבי שיכול להתמודד עם כל הצגה מאתגרת מהרפרטואר העולמי. עשינו חזרות בדירת מרתף בשדרות רוטשילד. מנכ"ל הבימה לשעבר שמואל עומר אפשר לנו להעלות את ההצגה בבימרתף. זה היה המפגש הראשון שלנו עם הקהל בישראל. לגבי ההצגה היתה האירוע המשמעותי ביותר בארץ. למחרת התפרסמו הביקורות. הן היו נלהבות. היו שכינו את ההצגה "נס". חשבנו שבשלוש השנים הראשונות נשחק ברוסית ולאחר מכן נעבור לאט לאט לעברית. אבל אחרי זמן קצר הבנו שאם אנחנו רוצים להמשיך להיות תיאטרון ישראלי, עלינו לעבור כמה שיותר מהר לעברית. רוב השחקנים עוד לא ידעו את השפה, לאיש לא היה זמן ללמוד באולפן, בבוקר היו חזרות, בערב – הצגות, וכן נסיעות להופעות מחוץ לעיר. אבל החלטנו לא לוותר, אלא לקחת את זה כמשימה. כל אחד מהשחקנים כתב את הטקסט העברי שלו באותיות קיריליות ולמד אותו בעל פה. המעבר לעברית היה אחד הצעדים החשובים ביותר שעשינו. קשה לי לדמיין מה היה קורה אם לא היינו מבצעים זאת בזמן. אני, אישית, התקשיתי ביותר בלימוד השפה. אף פעם לא היה לי מספיק זמן כדי להתפנות וללמוד ברצינות. אני מצטער על כך מאד, ועכשיו עוד יותר מקודם, כי יותר ויותר שחקנים ישראליים הצטרפו לתיאטרון" רוצים לעשות תיאטרון בעברית - מתוך "רוזנקרץ וגילדנשטרן מתים" (צילום: יח"צ)לאחר שעלתה ההצגה, כתב עליה יורם קניוק בעיתון תל אביב - "אני לא יודע מה לומר על השחקנים בהצגה המכושפת הזאת. כמה זמן יחזיקו מעמד בחברה כשלנו? לך תדע. הם באו הנה להציל את עצמם, אבל אולי גם אותנו. הם נפלאים ולא תמיד מפני שהם כל כך טובים. הם נפלאים מפני שהם עובדים נכון. יש להם אופליה מקסימה, יפה כמו אסון, וגרטרוד עם פנים מדהימות והליכה מהממת, יש גילדנשטרן ורוזנקרנץ, דברנים מעולים. הכל הזוי, על התפר שבין אמנות וקסם. יש ישראלים חובי תיאטרון, הנוסעים כל שנה לאירופה לרואת תיאטרון טוב. הירידה אל תחתית המדרגות של "הבימה" זאת הנסיעה הכי קצרה והכי זולה אל מה שאולי מחפשים שם. אולי גם ילמדו מהם מה היה התיאטרון הישראלי כשהיה כזה. והיה. והוא בא מאותו מקור, ואסור לשכוח, וכאן יש אולי חזרה למקום הפשע, המרתף של דוסטוייבסקי ושל החסידים הוציא את וכטנגוב עם שחקניו מרוסיה לארץ ישראל, והגשר היה שם פשוט ופה אינו פשוט, אבל שווה ערך, עם אותה תעוזה". חיבור בין תרבויות: "בשפל"                                                                                    מאת: מקסים גורקי הצגה ראשונה: 28 לדצמבר 1994 "בשפל הוצג לראשונה ב-1902 בתיאטרון האמנותי של מוסקבה לאחר שקיבל אישור מיוחד מטעם הצנזורה. בתפקיד הראשי שיחק סטניסלבסקי. הטרגדיות הגדולות של המאה ה-20 משתקפות כאן בגירסה מוקטנת. אפשר לקרוא את התהליכים ההיסטוריים בחיי היומיום של בני אדם שניסו לשרוד באכסניות קטנות ועניות ברוסיה של תחילת המאה הקודמת. "איך שלא תתהפך ותתחזה – אדם נולדת, אדם תמות. אני רואה את האנשים, חיים רע, רע. ומה הם רוצים? טוב, רק טוב. איזו עקשנות", כך כתב גורקי. המחזה הועלה פעמים רבות ברוסיה ובאירופה, ובמאים רבים רואים בו קריאה לסדר עולמי חדש. אני רואה את זה אחרת. זהו מחזה תיאטרלי מאוד, מאוכלס באנשים עלובים, חסרי עקרונות, גוססים, שתקועים יחד במרתף בשולי החברה. אבל הם לא מודעים למצבם, לא מהרהרים על משמעות הקיום. הם מקבלים כל מה שקורה להם בלי לשאול שאלות פילוסופיות, כמו ילדים. בחרתי לא להתמקד בסבל אלא להראות אותם כטיפוסים שחיים בשוליים אבל חוגגים את החיים האלה. הם מגרדים את התחתית, אבל נהנים מכל רגע. האנשים האלה הם לא ייצוג של תופעה כלשהי או משל על החברה האנושית. בעיני, הם מייצגים רק את עצמם. לא רוצים להרהר על משמעות הקיום - "בשפל" (צילום: יח"צ)הדבר הראשון שרצינו לעשות בארץ היה לבנות גשר בין התרבות הרוסית לישראלית. והתרבות הרוסית לא מתקיימת בלי הבסיס של גורקי. לדעתי גורקי המחזאי לא מוערך מספיק. תמיד רציתי לביים הצגה משלו אבל לעשות זאת בצורה אחרת ממה שהיה מקובל. הקהל קיבל את ההצגה מצוין, וגם המבקרים שיבחו אותה. בנינו קוליסיאום של ממש על הבמה, ובכל פעם שהשחקנים יצאו אל הבמה נשמע בקהל 'וואו'"מחזה מקורי: "כפר"

מאת: יהושע סובול הצגה ראשונה: 18 לפברואר 1996 "בעבר היה בטביליסי שבגרוזיה במאי דגול בשם מיכאל טומנישווילי. הוא העלה את Our Town מאת תורנתון וויילדר, אבל העלילה לא התרחשה באמריקה אלא בעיר קטנה בגרוזיה. במשך שנים חשבנו על המחזה הזה בגשר. ובכל פעם שחזרנו אליו הבנו שאנו לא יכולים להעלות את המחזה הזה כאן. הוא איכשהו לא קשור אלינו. בסופו של דבר הגענו ליהושע סובול ולכפר. למרות שהמחזה עוסק בכפר הקטן שבו נולד סובול ומתאר עלילה מראשית ההתיישבות הישראלית, בשבילי וגם בשביל הצופים זה יכול לסמל את האווירה בכל מקום קטן שבו קבוצת אנשים נאיוויים מתגוררים ביחד ועוברים התנסויות לא קלות. זה יכול להיות תל אביב הקטנה, או כפר קטן ומושלג ברוסיה. בשבילי כפר מסמן נקודת מפנה. עד אז עסקנו בחומרים מהרפרטואר העולמי (מלבד אדם בן כלב שמבוסס על ספרו של יורם קניוק). הפעם זה היה המפגש ראשון שלי עם מחזאי ישראלי. סשה דמידוב, שאיתו אני עובד שנים, גילם בהצגה תפקיד של ילד. מרגש לראות שחקן מבוגר, שפתאום מגלה את דרך התמימות ומסתכל על העולם כאילו הוא חווה אותו בפעם הראשונה".   משתמשים בתוצרת מקומית - מתוך "כפר" (צילום: יח"צ)

מחזירים חובות לאודסה: "עיר - סיפורי אודסה" 

עיבוד לסיפורי איסאק באבלתרגום: נילי מירסקי הצגה ראשונה: 24 לדצמבר 1996 "אני במקור ממוסקבה ולא מאודסה, אבל כל איש תרבות שבא מרוסיה חייב משהו לאודסה. הספרות, המוסיקה, האופרה, המרכז היהודי הגדול שהיה שם החל מאמצע המאה ה-19 שבגללו  היא הושוותה לשטייטל גדולה. עיר אוקראינית שתרמה המון לתרבות הרוסית. זאת היתה עיר נמל, מפגש בין תרבויות. תמיד חלמתי לביים הצגה על פי הסיפורים של איסאק באבל. בעיני הוא אחד הסופרים החשובים בספרות האירופית. באבל תיאר בסיפוריו הצבעוניים את העולם התחתון של תחילת המאה הקודמת והפך את אודסה למיקרוקוסמוס של הקיום היהודי. הדמויות שלו תיאטרליות, ההומור כובש, השפה ייחודית והאפשרויות הבימתיות כמעט בלתי מוגבלות.   הפושעים באודסה של באבל דיברו רוסית אוקראינית ויידיש, והיו כל מה שאנחנו לא מצפים מיהודים גלותיים. אלה פושעים ששודדים הרבה אבל רוצחים אנשים "רק בטעות", מלמדים את הילדים שלהם לנגן בכינור בשם אהבת המוסיקה ולפעמים נהרגים בפוגרומים. בהצגה שילבנו שירי פושעים מפורסמים מהתקופה".     מיקורקוסמוס של הקיום היהודי - מתוך "עיר - סיפורי אודסה" (צילום: יח"צ)תמצית החיים עצמם: "שלוש אחיות"

מאת: אנטון צ'כובהצגה ראשונה: 6 לדצמבר 1997  "צ'כוב כבר מזמן אינו מחזאי רוסי בלבד. הוא נעשה אוניברסאלי, ממש כמו שייקספיר. צ'כוב היה לדעתי הפילוסוף החשוב ביותר של התיאטרון המודרני. העניין אינו בשלוש נשים משועממות בפרובינציה, אלא בהרהור על המצב האנושי. כאשר צ'כוב מתבונן בטרגדיות הקטנות של היומיום, הוא מצליח לקלוע גם לייאוש ולחיפוש המתמיד של האדם בעידן המודרני. כבמאי אני לא מסתכל על דמות אחת או על משפט אחד אלא על מכלול שלם שבו צ'כוב מנסח את השילוב של האירוניה והטרגדיה, שהוא תמצית החיים עצמם. ניסיתי לבחון מחדש צדדים כאלה ואחרים של המחזה, לשנות את הדגשים כל פעם. כמעט כל במאי – וגם אני, חוזר תמיד אל צ'כוב. ותמיד מדובר באתגר".     תמיד כדאי לחזור לצ'כוב - מתוך "שלוש אחיות" (צילום: יח"צ)איך עושה במאי: "שש דמויות מחפשות מחבר"

מאת: לואיג'י פירנדלועיבוד ותרגום: רועי חן הצגה ראשונה: 6 לינואר 2010 "בהצגות שאני בוחר ומביים אני תמיד מנסה להגיע אל הקהל עם תכנים עמוקים ורציניים, כדי שייצאו מההצגה עם מחשבות על מצבו של האדם המודרני. אני לא מחפש את הדרך הקלה של עשיית הצגות מבדרות, בהן הקהל מוחא כפיים ולאחר מכן שוכח על מה מדובר. פירנדלו תמיד העסיק אותי. הגבולות שבין מה שאנו ממציאים לבין החיים עצמם, בין התיאטרון לבין העולם, העיסוק בתפקידו של הבמאי והשאלה מי הוא המספר – השאלות האלה הן בין המרתקות שיש. אבל המחזה שנכתב לפני למעלה מ-90 שנה תמיד נתפס כחידה בתיאטרון: האם יאהבו אותו? האם הוא מתאים לזמננו? למזלי, רועי חן כתב עיבוד נפלא שבו מונולוגים פילוסופיים רבים נחתכו החוצה, שתל בו רמזים אקטואליים מעודנים כלפי תרבות הריאליטי, שבה כל אחד רוצה להיות מפורסם ממש כמו משפחת הדמויות שמתפרצת לתיאטרון, והפך אותו לטקסט חי ותוסס".        שש דמויות מחפשות מחבר - לכל מועדי ההצגות

כל אחד רוצה להיות שחקן - שש דמויות מחפשות מחבר (צילום: גדי דגון)

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ