רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משחק חייו: עודד קוטלר נאבק במיינסטרים ובאריאל

עודד קוטלר הגיע ללמד בסמינר הקיבוצים והתאהב. עכשיו הוא מעלה עם תלמידי שנה ג' את "סורגים", ומזמין את תושבי אריאל להגיע לתל אביב לצפות בה. אליהם הוא לא ייסע

תגובות

המחזה סורגים נכתב ב־1981 על פי רעיון של עודד קוטלר. איציק ויינגרטן וחיים מרין כתבו, ושלמה גרוניך הלחין. המחזה נבחר להצגת השנה ובעקבותיו נכתב התסריט ל"מאחורי הסורגים". במרכזו שני מנהיגים העומדים בראש שתי קבוצות אסירים. השנה, 30 שנה אחרי, הוא מועלה ביוזמת עודד קוטלר על ידי תלמידי שנה ג' של סמינר הקיבוצים. סורגים - כל הפרטיםאיך זה לעשות שוב את אותה הצגה אחרי 30 שנה? ועוד עם תלמידים?"את הכיתה הזו לימדתי משחק בשנה א' וב'. כשהגעתי ללמד אותם גיליתי 21 תלמידים עם כישרון גדול, תום של התחלה, פתיחות וקשב. באחד השיעורים הראשונים ביקשתי מהם לבדוק מה הביא אותם לעולם התיאטרון, והגענו למסקנה שכולנו – כולל עבדך הנאמן – עובדים מתוך איזו שריטה. אמרתי להם שהשריטה הזו היא ה'אופן ססאמי' שלהם. מה שלמדתי מהתלמידים האלה הוא אוצר שאין לו תחליף. הם גרמו לי להבין מחדש את עולם התיאטרון".גם סובול דיבר איתנו על המשמעות של מפגש עם הדור הצעיר."נכון. זו המלצה שלי לכל הוותיקים בתיאטרון – לכו לבית אולפנה, לכו ללמד. התלמידים יוציאו ממך מחדש את מה ששכחת. אני התאהבתי בכיתה הזו. לימדתי אותם שנתיים והבטחתי לביים אותם בשנה שלישית, ואז עלתה השאלה איזה מחזה נעלה, כי אני מאמין שההצגה הזו צריכה להיות משהו שיקדם ויפתח אותם, וחיפשתי משהו שכל 21 התלמידים יוכלו לקחת בו חלק. חיפשתי חומר מהחצרות האחוריות, שיש בו דמויות מורכבות שמגרות את כושר המשחק. התלמידים קראו ומאוד אהבו. איציק (ויינגרטן, מנהל סמינר הקיבוצים; א"מ) היה מעורב בכתיבתו, אז אמרתי – בואו נעלה אותו מחדש". 21 תלמידים בכיתה. לא כולם יוכלו לפתח קריירת משחק. "זאת האמת. המקצוע הזה מזקק, ולפעמים הוא עושה נזקים בדרך. אני מסתובב כבר שנים בעולם הזה, ואני רואה איך שחקנים עולים ונעלמים. יש שחקן שמשחק איתי והיה פעם כוכב, ועכשיו הוא עובד עם נוער. יש שחקן בתחילת הדרך שלו, והוא לא יודע מה יהיה איתו. גם בג'וליארד לומדים הרבה פסנתרנים ובודדים מהם נהיים כוכבים. זה מקצוע שדורש שפיציות, אולי יותר ממקצועות אחרים". עסקת לא מעט בניהול תיאטראות. הרפרטואר היום הרבה יותר מוטה רייטינג. מה דעתך על זה?"נכון. תמיד היה מיינסטרים ואוף מיינסטרים. בנעורי היה לצד הבימה והקאמרי את תיאטרון הזירה, שעשה דברים חדשניים. זה התחיל ממדיניות לא נכונה, או מהיעדר מדיניות של הממשלה, ומתפיסה שאמנים צריכים להיות עניים. וכשהתחילו לעסוק בנושא היתה מדיניות שנתפרה טלאי אחרי טלאי, וכך נוצרו קריטריונים שלא עונים לדרישה הפשוטה – תיאטרון צריך שיהיה תיאטרון ולא ביזנס. נכון שיש גם כלכלת תיאטרון שצריכה להיות נכונה ומתוכננת, אבל אצלנו כלכלת התיאטרון הפכה לתיאטרון. הלחם והחמאה של התיאטרון הם ג'אנק פוד לקהל הרחב. אנחנו המדינה שבה מספר הביקורים הממוצע בתיאטרון הוא הכי גבוה בעולם. נמכרים בשנה ארבעה מיליון וחצי כרטיסים – מספר מדהים יחסית לאוכלוסייה".פעם התיאטראות לא העלו מחזות זמר, זה היה תפקיד המפיקים הפרטיים. איך הם זלגו לתיאטראות?"זה לא זלג, זה נלקח בסכין חדה. אין לנו כסף לעשות תיאטרון. מנהלי התיאטראות יודעים מה זה תיאטרון אבל אין להם אפשרות לעשות את זה, אז הם לקחו את החומרים של גודיק, פשנל ומרים עציוני אליהם, וזה הפך להיות התוכן המרכזי. המפיקים הפרטיים נאלצו לוותר. מה שמטריד זה שאם תשאל את ההנהלות הציבוריות של התיאטראות – אלה שהיו אמורות לשמור על גחלת התיאטרון – הן יגידו לך שהמצב מצוין, שזה מה שהקהל דורש. ואני אומר לך שמישהו הנחיל את זה לקהל, ובמובן הזה אנחנו סובלים ממה שאנחנו עשינו, מהיעדר תגובה מספקת לתיאטרון איכותי יותר".אתמול שמעתי ברדיו ראיון עם חנה מרון ונחמץ לבי על שאנחנו לא יודעים להוקיר את בכירי אמנינו. "תראה, אני אישית לא יכול להתלונן כי אני כל הזמן בעבודה, אבל אין ספק שיש כאן את הדבר הזה של להשתמש ולזרוק. הייתי בלונדון כשחגגו 85 לשחקנית הנפלאה אדית אוונס. ה־BBC עשה לה חגיגה וביקש ממנה לבחור סצנה. היא בחרה לשחק את יוליה – תפקיד של נערה בת 14 שבדך כלל מבוצע על ידי שחקניות בנות 20. הביצוע שלה היה מרגש באופן בלתי רגיל. פעם אמר לי מישהו שכשאתה הולך במדבר ומסתכל אחורה אתה לא רואה את העקבות שלך, כי החול מוחק הכל. ככה זה כאן. תשאל ילדים על אלתרמן, הם חושבים שזה שם של רחוב". לא כל תלמידיך מתל אביב. האם תגיד לתלמיד שלך מאריאל "אני לא בא להציג אצלך"? "כל תושבי אריאל מוזמנים לראות את 'סורגים' בסמינר הקיבוצים, אפילו בהנחה. אני לא אסע לשם. יש אנומליה וטיפשות במצב שלנו. לא ייתכן שב־40 מתוך 60 שנות קיום נשלוט על עם אחר. הממשלה שלחה אותם להתיישב שם לא מתוך נדיבות אלא מרצון ליצור עובדות בשטח. חלק גדול מהם חי שם מתוך אמונה בישראל השלמה וחלק אחר לא קיבל פתרונות מבחינת שטחים. אבל אני אומר, אם ככה אז תחליטו – זה הגבול החדש, תספחו את השטח, תחילו עליהם חוקים ואז המקום יהיה שלנו. היום כבר מסכימים שתהיינה שתי מדינות. אפילו נתניהו אמר שהוא מסכים. מה הוא עושה עם זה? אנחנו לומדים על הצהרות שאין מאחוריהן שום דבר. יש לך ראש ממשלה שמקבל החלטות ואז מקבל סטירה מצד ימין, ואי אפשר לנהל מדינה ככה".אתה מתפרש על פלטפורמות שונות: טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון."אני מספר סיפורים שעושה את זה דרך אמנות המשחק. יש כאלה שכותבים סיפורים ויש כאלה שמממשים אותם, למרות שהיום יש הרבה עבודה משותפת. הפלטפורמות השונות ניצבות על הבסיס המשחקי, שבו אני מרגיש בבית. בקולנוע זו לא עמידה מול קהל אלא הצטלמות. תיאטרון זה גם בימוי וגם משחק. כשאני בא לתלמידים עם קריירה מנוסה של שחקן אז אני עומד מאחורי מה שאני אומר כבמאי. כשאני משחק מול במאי אני מרחיב את הגבולות שלי. הדבר היחיד שזר לזה הוא ניהול התיאטרון, וכאן כנראה ירשתי מאבא שלי את היכולת לארגן דברים. אבל אם אני צריך לוותר על משהו אני אוותר על ניהול".

*#