רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דצמבר" מזכירה: אנחנו צריכים את אופירה הניג

"דצמבר" היא דוגמה מובהקת לרפרטואר האלטרנטיבי שגיבשה אופירה הניג באנסמבל תיאטרון הרצליה. הדחתה מעוררת בעיקר צער ותהייה על מה שעבר בראש של כל המעורבים בדבר

תגובות

הצגת הביקורת של דצמבר, שנערכה בשבוע שעבר באולם הסימפטי של אנסמבל תיאטרון הרצליה, נפתחה באקט של מחאה: שחקני התיאטרון, יוצריו ועובדיו ניצבו בשורה ארוכה ארוכה למרגלות הבמה, סקרו במבט נוקב את הקהל – כמה עשרות אנשים לכל היותר - והאזינו לעמיתם, נמרוד ברגמן, מקריא איגרת נרגשת בזכות פועלה ואומץ לבה של אופירה הניג, המנהלת האמנותית של התיאטרון, שהודחה למעשה על ידי ההנהלה הציבורית. כשברגמן סיים (הצופים נעמדו ומחאו כפיים בלהט; הניג עצמה ישבה מצונפת בפינה אפלולית בקצה האולם) הוא חילק לנו, המבקרים, עותקים מהמכתב ותבע מאיתנו "לעשות משהו". אבל מה? לשבח את ההצגות? הביקורת הרי הרעיפה על האנסמבל שבחים אינספור, אך הקהל בכל זאת מיאן להגיע. אפילו בערב ההוא, כאמור, זמן קצר אחרי פיטוריה המתוקשרים של הניג, כשאמות הספים של האולם עדיין רעדו, רוב המושבים נותרו ריקים. היכן כל הקולגות? השחקנים? אנשי הרוח? חובבי התיאטרון שעוד אכפת להם?דצמבר - כל הפרטיםהפרשה העגומה הזו ממשיכה לעורר שאלות קשות. הניג שבה ומסבירה כי היא אמנית, לא אשת מכירות; היא משוכנעת כי יש בגוש דן, בארץ, כמה אלפי צופים שמתחברים לסוג התיאטרון שהיא יוצרת – מינימליסטי, מדויק, חסר פשרות, חסר רחמים – אבל גורסת כי אנשי השיווק הם אלו שצריכים לאתר את הנישה, להתמקד בה ולמכור כרטיסים. מנגד טוענים אנשי ההנהלה, בראשות המנכ"ל דני אלטר, כי התיאטרון איננו ידידותי דיו למשתמש: הצופים רוצים לחם ושעשועים, לא את הגלולה המרה שהניג מתעקשת לתחוב לגרונם; לטענתו של אלטר, רפרטואר כזה פשוט אי אפשר לשווק.להזיז את ההר זהו עימות טרגי שמשקף לא רק את מצבו המדכדך של התיאטרון הישראלי בעת הזו אלא גם את מאבקו האלמותי של האמן המצפוני המסרב בתוקף להתפשר או להתכופף. גם אם הניג צודקת באבחנתה הראשונית – והרי אם אין כאן 3,000 צופים שמוכנים להתמסר לתיאטרון איכותי אולי באמת מוטב לסגור את הבסטה ולהיפרד לשלום – זהו הרי בסופו של דבר עניין של מינון, של גוני גוונים. האמן אמנם מחויב לאמת הפנימית הבוערת בתוכו, על כך אין עוררין, אבל האם עליו לדפוק את הראש בקיר או שמא מוטב להתגמש קצת? השאלה הזו הרי עמדה במוקד "מפגש באינסוף", ההצגה הפנטסטית של האנסמבל (בבימויו של דורון תבורי, עוד דופק ראש ידוע, שפוטר מתיאטרון חיפה בנסיבות דומות), המציגה דיאלוג מורכב בין קלאוס מאן, הסופר הנונקונפורמיסט, ובין השחקן והבמאי גוסטף גרונדגנס, שמכר את נשמתו לשלטון הנאצי כדי להמשיך לשמור על גחלת התיאטרון. מרתק להיווכח כי תבורי נזהר מאוד שלא להוקיע את גרונדגנס - שהפך, בגילומו של נמרוד ברגמן, לדמות סימפטית, כמעט מעוררת כבוד. אלא שהאמביוולנטיות הזו נעלמת לגמרי כשדנים במצבו של אנסמבל הרצליה (למרות שאיש איננו מצפה מהניג להתקרנף לגמרי; לכל היותר היא נדרשת לגדל קרן קטנטנה ולבטוש בקרקע בעליצות). כאן, כל פזילה לטעמו ההמוני של הקהל – ומה לעשות שרוב הצופים אכן רוצים רוב הזמן להשתעשע – נתפסת כבגידה בחזון, לא פחות.למי מופנית האצבע המאשימה? "דצמבר" (צילום: ז'ראר אלון)כך שאפשר בהחלט להבין את מבקריה של הניג, שמצטיירת לפעמים מהצד כמי שמאמינה שרק היא ושחקניה נותרו נאמנים לציווי התיאטרון הטהור בעוד כל השאר נחלשו, ויתרו, עיגלו פינות, הרימו ידיים. מי שעוקב אחר הרפרטואר של תיאטרון גשר או החאן עשוי לטעון שהנה, אפשר ליצור בארץ תיאטרון איכותי שגם ימשוך קהל. מדוע זה אפוא מסרבת הניג בתוקף להתפלש בקצת עליזות ססגונית? מדוע היא מתעקשת לעמוד שם, קפואת מבט, רצינית וקפוּצה?התשובה לשאלה הזו דווקא פשוטה: כי זהו התיאטרון שבו היא מאמינה; כי היא יודעת שדווקא מהקדרוּת המנוכרת נולד לפעמים יופי מתרונן; כי אין לה עניין לצחקק באווילות רק כדי לשעשע אחרים; ובראש ובראשונה: כי כזאת היא, ככה וזהו, אין מה לעשות (עובדה: כשהאנסמבל ניסה, כמעט בכוח, להפגין קצת קלילות – ע"ע ההצגה "המתאבד" – התוצאה היתה מביכה למדי). אז כן, שובר את הלב לגלות שדווקא אנשי השיווק שכשלו נותרו בתפקידם (אני משוכנע שמכונת מכירות משומנת יותר היתה מצליחה למכור את "שלוש אחיות", הצגה מצוינת ואף קומוניקטיבית), אבל גם נפלא לדעת שנותרו בישראל אמנים אמיצים שמסרבים למכור את עצמם ואת מרכולתם. לו אני רון חולדאי, הייתי עט על ההזדמנות ומציע להניג ולשחקניה להקים מחדש את האנסמבל בתל אביב (לדברי אלטר, תקציב התיאטרון הוא כחמישה מיליון שקלים - בערך חמישה אחוזים מתקציבו השנתי של הקאמרי). אפשר לנוד בבוז מהול ברחמים כלפי כל אותם חובבי תרבות תל אביבים שלא הצליחו לגייס די תעצומות נפש כדי לנסוע רבע שעה ללב הרצליה. אבל אין ספק שאם ההר יזוז קצת לכיוונם, גם להם יהיה קל יותר לצאת מהבית.

חגיגות של עצב ההצגה "דצמבר" – שלשמה, בעצם, התכנסנו – היא דוגמה מובהקת לרפרטואר האלטרנטיבי שפיתחה הניג בארבע שנותיה באנסמבל. מחזהו של גיירו קלדרון (יליד 1971, סנטיאגו) מתאר מפגש משפחתי בין חורחה, חייל צ'יליאני השב הביתה לחופשת חג המולד, ובין שתי אחיותיו התאומות – שתיהן בהריון, לא לגמרי ברור ממי. במהלך הערב הארוך נוחתים בבית המשפחה כמה אורחים (חברתו לשעבר של חורחה, הדודה והדוד) ואגב כך נחשפים שורה של סודות מפתיעים המאירים באור חדש את יחסי האחיות והאח.ככה נראה נסיון נואש. "דצמבר" (צילום: יח"צ)כל זה נשמע ברגע הראשון כמו דרמה משפחתית סטנדרטית, א-לה בית ליסין (ואין ספק כי כרזת ההצגה – צילום צבעוני מקומט שבו נראים שלושת השחקנים הראשיים מחובקים – מעידה על ניסיון מעט נואש, אולי של מחלקת השיווק, להעצים את הפן הרגשני הזה). אבל מהר מאוד מתברר כי "דצמבר" רחוקה מאוד מהטריטוריה המוכרת הזו: ראשית, משום שמדובר במעין פנטזיה עתידנית – העלילה מתרחשת ב־2017 על רקע מלחמה אלימה השוטפת את דרום אמריקה (אפילו מאצ'ו פיצ'ו נהרסה בהפצצות), מעין שחזור אפוקליפטי מוטרף של המלחמה בין צ'ילה ובין הברית הבוליביאנית־פרואנית שהתרחשה בסוף המאה ה־19; ושנית, משום שקלדרון מוותר על הריאליזם לטובת דיאלוגים אבסורדיים ואירוניים שמעלים על הדעת את כתיבתם של יונסקו, בקט או סם שפרד. ממש כמו נוכחותן של התאומות, המתקוטטות ללא הרף – טרינידד (סילביה טששניובסקה־דרורי) מנסה להבריח את האח מהחזית, בעוד פאולה (נעמי פרומוביץ'־פנקס) תובעת ממנו לשוב להילחם –  גם "דצמבר" מתמרן בווירטואוזיות בין שכפולים ובין וריאציות, בין דיבור ובין מחיקה, בין  הומור ובין זוועה. אגב כך הוא עוסק בסוגיות שוודאי אינן זרות לצופה הישראלי, ובראשן המתח שבין הנאמנות למדינה, למשפחה ולעצמך.בן לוין, שתירגם וביים את המחזה, עמד בפיתוי ולא גייר את העלילה. הוא העדיף לשמור בקפדנות על ההקשר הדרום אמריקאי המקורי, שקיבל כאן נפח צלילי בזכות העריכה המוזיקלית העדינה של שפי ישי, וגם ויזואלי - בתלבושות של איתן לוי, שאף עיצב את החלל המעניין: קיר משופע בגון חלודה בוהק הניצב מול שולחן משפחתי שמעליו מתנוססת לוסטרה מגוחכת הנוצצת באורות חג המולד. ואמנם, היסוד המשמעותי ביותר כאן הוא המיתוס הנוצרי על אודות לידתו, מותו ותחייתו של ישו המשיח, שמתגלגל במחזה בדמותו של חורחה, שגילם את ישו התינוק בהצגה צבאית (ולשם כך גילח את כל שער גופו). יואב הייט מפליא לגלם את החייל שמרגיש לדבריו "כמו דצמבר, מלא בחגיגות של עצב" – תיאור שמתאים, כמובן, גם לתחושה שליוותה את הצופים (הספורים, כבר אמרנו?) שיצאו מההצגה, נרגשים מהמפגש עם מחזאי לא מוכר, נעצבים מהידיעה שהמשחק, בגרסתו הנוכחית, תם. איך כתב המשורר? "ומשהו מוכר כזה/ לוחץ דומם על החזה".

דצמבר - כל הפרטים

*#