רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רסיסי אדיפוס: "אדיפוס 2011 - תיאטרון-אופרה" מתפרק לכל הכיוונים

על אף האנסמבל המרשים, השאפתנות ושפע הכוונות הטובות, "אדיפוס 2011: תיאטרון־אופרה" היא הפקה שמשוועת לקתרזיס ראוי

תגובות

כשההפקה המוזיקלית "הערב: אדיפוס" – גרסת קברט מיניאטורית אך נוצצת למחזהו הקלאסי של סופוקלס - הועלתה בשנה שעברה בתיאטרון הסימטה, סיימתי את הביקורת (החיובית, אפילו הנרגשת) בתמיהה גדולה: כיצד קורה שהתיאטרון הרפרטוארי מוותר בעיניים פקוחות על החומרים הקלאסיים המפעימים? מדוע רק "הערב: אדיפוס" ולא "אדיפוס" ערב ערב, על הבמה, לא בסמטאות אלא בלב העשייה התיאטרונית בישראל?אדיפוס 2011 - תיאטרון-אופרה - כל הפרטיםהחודשים שעברו מאז לא סיפקו תשובות ראויות לשאלות הללו, אבל בסוף השבוע שעבר חזר אדיפוס והפציע על הבמה העברית – לא, לא במיינסטרים, אלא במסגרת הניסיונית של פסטיבל ישראל - פרמיירה באולפן. ההפקה אדיפוס 2011 - תיאטרון-אופרה נכתבה בידי המחזאי והבמאי יגיל אלירז והמלחין עידו אהרוני: השניים נפגשו לפני כמה שנים בשיקגו, ושם, בפאב מקומי, אחרי קצת יותר מדי אלכוהול ("עוד כוסית ועוד כוסית ועוד כוסית", נזכר אלירז בחמדה לפני תחילת ההצגה) החליטו שהם פשוט מוכרחים לעבוד יחדיו. ואכן, בתום שלוש שנות עבודה מאומצת נולדה גרסת האופרה של "אדיפוס" - המוגדרת בתוכנייה כ"מופע עכשווי, המדגיש ומחזק את תעצומות הרגש והתכנים האלמותיים של הטקסט הקלאסי, בלבוש חדש, קומוניקטיבי, חווייתי ומרגש"; ולמרות שאינני בטוח שכל שמות התואר הללו מוצדקים, משעשע לגלות שכל העסק החל, למעשה, בשתייה מופרזת. שהרי בדיוק כך גם נפתח מסעו של אדיפוס לחיפוש האמת: שיכור קורינתי שלא שלט בלשונו הטיח בפניו של יורש העצר אדיפוס כי הוא איננו בנם הביולוגי של הוריו; אדיפוס המבועת החליט לנוס מביתו והשאר הוא כמובן היסטוריה (כלומר, מיתוס). שאיפות גבוהות לא שאני מנסה לטעון, חלילה, ששיתוף הפעולה בין אהרוני ובין אלירז הוביל לקטסטרופה מדממת: אפשר למצוא הרבה מאוד נקודות אור בהפקה החדשה. ראשית, אלירז ליקט כאן צוות חלומי של שחקנים – יפתח אופיר (אדיפוס), ענת עצמון (יוקסטה), שלמה בר־שביט (טרזיאס), ניסו כאביה (קראון) ואברום הורביץ (ראש המקהלה) – שכל תיאטרון היה מתגאה בו. שנית, שיתוף פעולה הדוק בין היוצרים ובין שני מוסדות תרבות ירושלמיים, בצלאל והאקדמיה למוזיקה ולמחול, נתן הזדמנות נדירה לכמה מעצבים צעירים להתמודד עם קלאסיקה תובענית (אור הרץ, אור כהנא, הדס לביא ולירון רוזנברג אחראים על החלל ועל האובייקטים; מוריה קסיס על התלבושות). יש רצון לבעוט במוסכמות, אבל מה יוצא ממנו? "אדיפוס 2011" (צילום: מיקה יערי)ושלישית, חייבים להריע ליוצרים (וגם לכל הגופים שתמכו בהם) על עצם השאפתנות לדמיין את סופוקלס מחדש. במקרה הזה, צמצומו של המחזה לליברית קצר ומזוקק והוספת המוזיקה כחלק אינטגרלי מהעלילה הובילו לרעיון להכפיל את שתי הדמויות המובילות, אדיפוס ואשתו־אמו יוקסטה, שאת כל אחת מהן מגלמים כאן במקביל שחקן (המייצג את צדדיה הפומביים של הדמות) וזמר (המבטא את הספק המכרסם ואת היצרים המודחקים). וכך, התהליך הפסיכולוגי המתואר במחזה – ההתעקשות לחתור אל האמת, חשיפתה ההדרגתית של הזוועה, וההבנה הסופית המקפיאה את הדם – מתורגם כאן לדיאלוג טקסטואלי ופיזי בין השחקנים לבין בני דמותם המוזיקליים (ינאי גונצ'רובסקי כאדיפוס, דניאל קולבן כאמו). שאר בנות המקהלה (מאיה בלושטיין, מאיה בן־מאיר, נועה דורון) מצטרפות לשיח המורכב הזה כשהן מהדהדות את החרדות הקולקטיביות כמו היו סיסמאות גיוס מהגיהנום ("בכי", "צעקה", "מגפה").סלטות בקבר הכוונות אפוא טובות. אבל האם זה עובד? האם זהו ערב "קומוניקטיבי, חווייתי ומרגש"? אז זהו שלא, לא ממש. מצד אחד, אפשר להבין את הרצון לבעוט במוסכמות הקלאסיות, להדק ולשכתב. עם השינויים הבולטים אפשר למנות את השמטת העימות בין אדיפוס לגיסו קראון ואת ההחלטה הסנסציונית (אפשר ממש לשמוע את אריסטו מתהפך בקברו) להראות על הבמה כיצד יוקסטה שמה קץ לחייה (במקום להסתפק בתיאור השליח ולסמוך על הצופים שיידעו להשלים את החיזיון בדמיונם). מצד אחר, יש סיבה לכך שאריסטו קשישא ראה במחזהו של סופקלס מופת לטרגדיה מושלמת, מבנה ארכיטקטוני מחוכם הנסמך על סדרה עדינה של זיזים ופיתולים: הסר אחד והמבנה כולו עלול לקרוס. "If it ain’t broke, don’t fix it" גורסת חוכמה עתיקה - ואמנם, בעודי צופה בגרסתם של אלירז ואהרוני, לא יכולתי שלא לתהות בתוגה מדוע לא גויסו כל הכישרונות הגדולים הללו (אופיר! עצמון! בר־שביט הנפלא, בן ה־83!) כדי להעלות הפקה קצת יותר – נו, מה לעשות, צריך לומר את זה, אז קדימה, החוצה – סטנדרטית. יוצרי "הערב: אדיפוס" בתיאטרון הסימטה הבינו את העיקרון הזה, ולכן, למרות שהלבישו על הסיפור קונספט מוזיקלי עכשווי, ידעו לחלץ מהטקסט המקורי את אותה איכות לופתת קרביים. כאן, בגרסת האופרה, זה פשוט לא קורה.צריך להודות, עם זאת, שהבעיה האמיתית איננה טמונה בעיבוד (והרי כל פרשנות, ותהא השמרנית ביותר, היא סוג של עיבוד) אלא בחוסר היכולת לאזן יחדיו את כל המרכיבים: התנועה הטקסית (ליאת אביצור), האיפור המוגזם, העיצוב שמתאמץ להיראות לא מאומץ, הסאונד הבעייתי, עודף הצעקות ובעיקר הדיאלוג המקוטע בין הטקסט ובין המוזיקה (המתכתבת, אני מניח, עם יצירתו האופראית של סטרווינסקי שבוצעה בראשונה ב־1928) בניצוחו של גיא פדר. לקראת הסוף, כשאדיפוס מעוור את עצמו וצווח נוראות (תירגע, אריסטו, תנשום עמוק) זה נהיה מוגזם, כמעט מגוחך. ואולי המאבק בין המילים לצלילים אמור בעצם לשקף את העימות בין האדם ובין האלים, הגורל, הגאווה?... אשרי המאמין. עוד כוסית, מישהו?אדיפוס 2011 - תיאטרון-אופרה - כל הפרטים

*#