רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיחת סלון: איתי מאוטנר מדבר עם דפנה קרון

איתי מאוטנר, המנהל האמנותי של עונת התרבות הירושלמית, משוחח עם דפנה קרון, המנהלת האמנותית של פסטיבל בבית, על בית, תיאטרון וירושלים

תגובות

דפנה: אני אתחיל באחת הקשות: איפה זה בית בשבילך?

איתי: אללה איסטור. שאלה קשה מאוד. בויקיפדיה כתוב שבית זה המקום בו בני אדם גרים, אז כרגע ארבע הקירות שמקיפים אותי נחשבים בית, אבל הרבה מאוד פעמים המילה הזו מיד גולשת לי אל העבר, אל פעם, אל המקום בו גדלתי. אגב, זה אף פעם לא היה ממש פסטיבל כל עניין הבית הזה.

דפנה: כן, אה? זה סוג של סתירה פנימית – איך אפשר לעשות פסטיבל שהוא פעולה חיצונית, כללית, ציבורית ולמקם אותו בתוך בית שהוא חוויה אישית-פרטית. חלק מהרעיון של הפסטיבל הוא לגעת בשני הקטבים הללו.פסטיבל בבית - כל הפרטים

איתי: הנושא של "בית" בירושלים הוא וואחד משקולת לאומית גדולה. תתחילי אחורה בבית ראשון, דלגי בקלילות אל בית שני, תחלמי על בית שלישי ועל הדרך תשאלי בכלל "למי שייך הבית הזה ומי מחזיק במפתח שלו"?

דפנה: נכון - אבל זה חלק מהעניין של ליצור בתוך ירושלים, זה מעולם לא "רק" היצירה, אלא תמיד ההדהוד הרבתי שלה. כל לחישה שנשמעת בתוך העיר יוצרת אדוות שהולכות וגוברות. בגלל זה ירושלים כל כך מרתקת.אז בתאבון. "אוכלים" (צילום: יח"צ)

איתי: כשגדלתי בעיר היתה סצנה אינטלקטואלית פורחת. חלקה בטעמון אבל חלק נוסף ממנה היה בבתים פרטיים. אני זוכר שהיו נפגשים, לוגמים משקה ומתחילים בנגינה משותפת, ויכוחים אל תוך הלילה, אירוח של רקדנים מחו"ל וכאלה... קצת הסלונים האינטלקטואליים האירופאיים פוגשים את בקעה-טלביה-תלפיות.

דפנה: גם זה חלק מההיסטוריה וגם תחושות ההווה שאינן מאפשרות לנו, בתור קהל, לקחת את התפקיד המסורתי והקבוע ולהיות רק צופה. רק פאסיבי. רק קיר רביעי.

איתי: עוד פעם אינטראקטיביות?

דפנה: לא. ממש לא אלא בחינה של מושגי יסוד. קודם כל זו חוויה מאוד מרגשת לראות את רקדני להקת ורטיגו ממרחק אפס. לנשום יחד איתם, לאבחן כל שריר שקופץ להם בגוף, להיות ליד כל טיפת זיעה תקיף את זה באחד הבתים המרתקים ביותר שראיתי בחיים שלי ובנוף שמכיל בתוכו את כל המורכבות שלה עיר – 20 מטר מהסעודה האחרונה, מול כיפת הזהב ומטר מאיפה שכל הנעיין התחיל – תקבל חוויה הרבה יותר מרגשת. אני מבטיחה לך שמעולם לא ראית את ורטיגו ככה.

איתי: וקבוצת התיאטרון הבלגית, שאף אחד לא יכול לבטא את השם שלה? ראיתי אותם באדניבורו לפני שלוש שנים ובמילים פשוטות – הם העיפו לי את המוח.

דפנה:כן, לירושלים הם מגיעים עם הפקה חדשה שלהם בה יש רק אדם אחד בקהל ותשעה שחקנים. הצופה היחיד ישוב על כסא גלגלים, עיניו עצומות ויקרה כל מה שהוא יסכים שיקרה. ביקורות בבלוגים ובעיתונות הבין לאומית דיברו על חוויה משנת חיים.

איתי: מממ... בפעם האחרונה שאני הייתי קשור על כיסא עם עיניים עצומות... טוב, לא ניכנס לזה. תני משהו אופטימי לסוף.

דפנה: מעגלי שירה בצריף של בן צבי, הנשיא. מרתק לגלות על רקע כל פרשיות ההולילנד והגלנטים למינהם איך הנשיא השני של ישראל בחר לחיות חיים אחרים. הוא הקפיד לא לעבור אל המשכן הנשיאותי אלא להישאר, ביחד עם זוגתו, בצריף הישן ושם לארח את כל שועי העולם והאורחים. הוא פשוט האמין בדרך החיים הזו. אל תוך הצריף המרתק יוכנסו, מידי ערב, מוסיקאים מרגשים. הקהל יישב בעיגולים סביבם על כריות והמוסיקה תעבור מפיוט, דרך סופיזם, דרך מוסיקה ברברית, דרך מפגשי ריינבו... נראה לי שיהיו מפגשי מוסיקה מאוד מיוחדים.

איתי: יופי. עכשיו אני יכול ללכת הביתה?

דפנה: אתה כבר יודע איפה הוא?פסטיבל בבית - כל הפרטים

*#