רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הצגה שלא נמכרת - אין לה זכות קיום"

במאי הבית של הבימה, חנן שניר עוסק בפסיכודרמה ואף מאמין ש"אין מחזה שהוא לא טיפולי". אולי זה עוזר לו להתגבר על רגשות האשמה על כך שרק ההצגות המסחריות מצליחות

תגובות

מורין פולן, רווקה בת 40, מטפלת באמה האנוכית והמניפולטיבית מג במחזה שכתב מרטין מקדונה ותירגם דורי פרנס. שתי הנשים לכודות במערכת יחסים מסוכסכת ואלימה, המורכבת מסודות ושקרים. ניצוץ תקווה נדלק כאשר מגיעה הזמנה מגבר צעיר. דבורה קידר בתפקיד מג וליליאן ברטו בתפקיד מורין מציגות מערכת יחסים טעונה ומכבידה. לא פלא שהבמאי חנן שניר הוא גם בוגר לימודי פסיכולוגיה ייעוצית ומעביר סדנאות פסיכודרמה. שניר מביים בתיאטרון באר שבע, בקאמרי, בחיפה ובהבימה, שם הוא משמש כבמאי בית. הוא ביים אופרות בארץ ובבית האופרה של בוסטון ואת "הסוחר מוונציה" בגרמניה, ויש לו בקנה עיבוד ל"אלקטרה" המשלב כמה מגרסאות הסיפור.מלכת היופי של לינאן - כל הפרטיםספר על "מלכת היופי של לינאן"."מקדונה הוא מחזאי מעניין מאוד, וזו פעם ראשונה שאני עושה מחזה כל כך ריאליסטי, ממש נטורליסטי – בתפאורה יש קירות, מטבח, מים זורמים. כל כך אהבתי את המחזה שלא ראיתי אפשרות לעשות את זה אחרת. זהו מחזה קיצוני המטפל במערכת יחסים קשה וטעונה בין אם ובת שגרות במקום מבודד באירלנד. הבדידות שלהן ממש זועקת, וכל אחת מרגישה קורבן – קורבן ומקרבן של השנייה".זה תהליך שאנחנו עוברים במציאות – היפוך התפקידים בין הורה לילד."נכון. ביחסים עם הורים יש הרבה אשמה. רגשות האשמה מפעילים אותנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים לעשות, ומאחוריהם הרבה פעמים יש כעס. אשמה וכעס. האם והבת נמצאות במקום ללא מוצא".אתה מביים הצגות או מביא את העיסוק בפסיכודרמה אל הבמה?"אין מחזה שהוא לא טיפולי. הדרמה במהותה תרפויטית. קודם כל בשביל הקהל, שעובר חוויה רגשית וקוגניטיבית, וגם לשחקן – בעיקר בתהליך העבודה על התפקיד. כשהתחלתי לעבוד בסמינר הקיבוצים לפני יותר מ־30 שנה, למדו בו קבוצות קיבוצניקים שנשלחו למין העשרה לשנה ואחרי זה חזרו לקיבוץ. מתוך הכיתות האלה לא יצאו שחקנים, אבל קרו תהליכים מרתקים מבחינת הצמיחה האישית של הסטודנטים, יכולות התקשורת שלהם והיכולת לזהות ולבטא רגשות. הבנתי שהעבודה הדרמטית יכולה לעורר תהליכים אישיים לא רק אצל שחקנים, וככה למעשה הגעתי לפסיכודרמה. אבל בתיאטרון אני לא עושה טיפול".כל אחד הוא קורבן. "מלכת היופי של לינאן" (צילום: ז'ראר אלון)אתה משתמש בטכניקות פסיכודרמה בעבודה עם שחקנים?"לעתים רחוקות. צריך להבין שהחוזה הטיפולי שונה מהחוזה שבין במאי לשחקן. בטיפול אתה אמור לעזור לאדם לשנות דברים שצריך לשנות. בבימוי אתה אמור לאפשר לשחקן לעשות את התפקיד בצרה הטובה ביותר. במקרים שבהם יש לשחקן בעיה מסוימת בתפקיד – שקשה לו להתחבר או לבטא רגשות מסוימים – אני אציע לו לעבוד איתו על העניין ואעשה איתו פסיכודרמה. אבל זה קורה לעתים נדירות"."אני בר מזל - לא מצפים ממני לשלאגרים" מה תהליך העבודה שלך?"כשאני בוחר מחזה קלאסי יש שני דברים מרכזיים שחייבים להיות: שיהיה לי משהו להגיד, משהו שלא נאמר קודם, ושהמחזה ידבר אל קהל בן זמננו – מבחינת העיצוב, השפה, הסגנון. כשהעלינו את 'אנטיגונה', למשל, בסיום מדברת מקהלת הזקנים על ההרס והאובדן שמביאה העקשנות, ועל חשיבות הסבלנות והפשרה. המחזה הועלה בתקופת מלחמת לבנון, שפרצה מתוך החלטה חפוזה, ורציתי להעביר את מסר הסבלנות. ב'החגיגה' מדובר בגילוי עריות. הקדשתי את ההצגה לשתי מטופלות שלי, ואחת מהן, שהיתה נוכחת באולם, באה אחרי ההצגה לשחקנים וחשפה את עצמה לראשונה. אחר כך היא הלכה עם זה עד הסוף, כתבה ספר והיום היא עובדת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית".אתה פעיל בתיאטרון כבר שנים רבות. גם אתה מרגיש שיש זילות בתיאטרון בארץ לאחרונה?"בהחלט. אולי זה נשמע תירוץ זול ופתטי, אבל הכל עניין של כסף. אני מאמין שרוב מנהלי התיאטראות רוצים לעשות יצירות אמנות. אבל יצירות אמנות לא מכניסות כסף. תראה מה קורה בטלוויזיה – זה המיינסטרים, זה מה שהקהל רוצה. המצב היה שונה אם התיאטראות לא היו תלויים בקופה, כמו במזרח אירופה. אני אישית בר מזל שלא מצפים ממני לעשות שלאגרים. רוב ההצגות שביימתי קיבלו ביקורות טובות אבל לא היו הצלחות קופאיות, ואני צריך להגיד תודה שמאפשרים לי לעשות את זה, כי אני יודע שבשביל להרים הפקות כמו שלי צריך לעשות לצד זה הצלחות בקופה".אז מה, הכסף הוא המנהל האמנותי של התיאטרון? "חד משמעית. הצגה שלא נמכרת ברחבי הארץ אין לה זכות קיום. 'אותו היום' מוזמנת להציג בעולם כולו, אבל לא בתיאטרון הצפון. 'אנטיגונה' לא הגיעה לירושלים. 'החגיגה' לא הגיעה למפעלי המנויים. מנהלי האולמות מזלזלים ביכולת הקהל לקבל יצירות אמנות. הם מחפשים את המכנה המשותף הנמוך והם יודעים לזהות אותו, ואז להצגות שנחשבות ליותר איכותיות אין זכות קיום".האם זה מוביל להתפשרות? איך אתה מרגיש עם זה?"חרא. לא רק שאני מרגיש חרא אלא שאני גם מתבייש. אני משתדל לעבוד על פי הכרתי ומצפוני ולא לעשות פשרות". 

eyal.hair@gmail.com

מלכת היופי של לינאן - כל הפרטים

*#