רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"משפט פולארד": שטחיות מתסכלת של דרמה טובה

משחקו המצויין של רמי ברוך כיונתן פולארד, מעניק חוויה דינמית ומלאת הבעה ולמרות זאת, המחזה הוא החמצה. הבמאי השאיר יותר מדי מקום לדמיון והציג את הסיפור המוכר בצורה שטחית ולא מעמיקה

תגובות

התיאטרון במיטבו אינו מציע נחמה. אין נחמה ב”המלט", אין נחמה ב”מחכים לגודו", אין נחמה במשפט פולארד. זה לא בדיוק ספוילר. הסיפור ידוע: ישראל הפעילה מרגל בארה"ב, בחור יהודי שהציונות זרמה בדמו, התנכרה לו והתכחשה לו כשנתפש. כולנו הואבסנו בשקר, לפיו מי שהפעיל את פולארד היה גורם שמרד בקהילת הביון הישראלית ופעל על דעת עצמו מבלי שלירושלים תהיה שליטה עליו, שקר שלבסוף ישראל נסוגה ממנו. מדינה שמשקרת ומתנערת מאחריות מעניקה מעט מאוד נחמה לאזרחיה, שלא לדבר על מרגליה.  

משפט ראווה משפט פולארד לא נערך. פולארד חתם על עסקת טיעון שאמורה היתה להציל אותו ממעצר עולם, ולמרות זאת, הוא נידון למאסר עולם. במסגרת העסקה עבר הליך שימוע, אבל משפט של ממש הוא עובר רק כדימוי תיאטרלי, על הבמה במחזהו של ויקטור גורדון בדרום אפריקה, כשאנחנו, היושבים בקהל, משמשים מושבעים. מהר למדי הופך המשפט הבימתי ממשפטו של פולארד, למשפטם של אלה שהפקירו אותו: ישראל, הקהילה היהודית האמריקאית, מערכת המשפט בארה"ב. הוא הרי כבר הודה באשמה, הם טרם עשו זאת.

החומר ממנו עשויה דרמה זה חומר חזק, חזק להדהים. האם נעשה ממנו תיאטרון במיטבו? מבחינת משחק ניתן לומר שכן. רמי ברוך הוא עילוי של הבמה הישראלית ואחד המומחים האמיתיים שלנו באמנות המורכבת הידועה כהצגות יחיד (הנמר המופתי שלו, על פי מחזה של דריו פו הוא הישג בלתי נשכח). ברוך, מזוקן וארוך שיער כאיש שאת דמותו הטראגית הוא מגלם, מעניק לנו חוויה דינאמית מאוד, מלאת תנועה והבעה, ומגדיל את תא הכלא בו נתונה הדמות למימדי העולם כולו. עילוי של הבמה הישראלית. רמי ברוך כפולארד:

מבחינה מחזאית, “משפט פולארד" הוא החמצה. אנחנו שומעים סיפור מוכר ולא זוכים בהבנה מעמיקה יותר שלו. השטחיות מתסכלת. מה באמת חש כיום פולארד כלפי הציונות? מדוע הוא חש זאת? מה הוא חש כאמריקאי? מה הוא חושב על סיפורים דומים לשלו? מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו על תחושה הבגידה שבגדו בו? על מעשה הבגידה שלו עצמו ומניעיו? אנחנו נשארים וחצי תאוותנו בידינו. גורדון משאיר יותר מדי לדמיון שלנו, דמיון שבין כה עובד חזק מאז שנת 1986 כדי להשלים את הפערים.

יתכן שקהל דובר אנגלית, שעבורו השם "פולארד" מוכר פחות, הוא קהל יעד מתאים יותר למחזה זה. אנו הישראלים זקוקים למחזה פולארד מסוג אחד, אולי כזה שבו פולארד אינו הדובר כלל.

מאחר ומחזה כזה לא נכתב כאן, וזהו הטקסט שאיתו צריך לעבוד, מומלץ היה להעניק לו טיפול מעט אחר. לאו דווקא להשמיע ברקע את אותו שיר לעוס של אדית פיאף, “LaVie en Rose” כשמסופר על ביקור הזוג פולארד בפריז, לאו דווקא לקשט את תא הכלא בשירותים מטונפים בכתמי צואה ישנים. לאו דווקא להאחז במובן מאליו. הבימוי, העיצוב והמוזיקה יכולים היו להשלים את עבודתו המצוינת של ברוך ולקחת אותנו למקום נוסף, מקום שטרם היינו בו. כפי שהיא, ההצגה "משפט פולארד" לוקחת אותנו רק צעד אחד בכיוון.    

*#