רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אדם צריך את האומץ לבטא את שם אלוהים"

"הנערה שלא ידעה לכרוע ברך" הוא פרויקט תיאטרלי בהשראת יומנה של יהודייה הולנדית ממלחמת העולם השנייה. הרב ברוך ברנר, יוצר הפרויקט, מנסה להעמיק ומתכנן להקים בית מדרש לאמנים

תגובות

אתי הילסום, יהודייה הולנדית, חיה באמסטרדם של מלחמת העולם השנייה ומתעדת את עולמה הפנימי ביומן שמתרחש ברבדים שונים של זמן הנעים בין פנים לחוץ. ספרה "השמים שבתוכי" הפך בשנים האחרונות לספר הדרכה רוחני, המשמש השראה לחוקרים ויוצרים, כמו גם לקהל רחב. "הנערה שלא ידעה לכרוע ברך" הוא פרויקט תיאטרלי שנוצר בהשראת היומן. פסקה אחת מתוכו עלתה בראשי שוב ושוב כשנפגשתי עם ברוך ברנר, יוצר הפרויקט: "עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלוהים: לעמוד בערב ליד החלון ולומר 'תודה לך אלוהים'. בתוכי שוררים שקט ושלווה... עכשיו הכל נראה פשוט ומובן מאליו... אדם צריך את האומץ לומר שהוא מאמין. לבטא את שם אלוהים".הנערה שלא ידעה לכרוע ברך - כל הפרטיםהרב ברוך ברנר הוא בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, הסדנה של ג'רסי גרוטובסקי באיטליה, הפקולטה לספרות ותיאטרון באוניברסיטת בר אילן והמכון הגבוה ללימודי יהדות בית מורשה  בירושלים. הוא הוסמך לרבנות ושימש רב הקהילה היהודית בפיזה שבאיטליה. שיחק בתיאטרון בארץ, בצרפת, בפולין, בברזיל ובאיטליה. מורה למשחק ותנועה, מלמד תיאטרון ויהדות, משחק גם בקולנוע, ואף מופיע בערבי נגינה עם הרכב מוזיקלי.אתה חי בשני עולמות סותרים - עולם התיאטרון ועולם היהדות. איך משלבים ביניהם?"אני אכן נע בשני אפיקים שיש ביניהם סתירות, אך יש גם המון השקה. קודם כל באופן הפשוט - שניהם באים לתת משמעות לחיים ולברר דברים הקשורים לחיים. אלה שני אזורים שנמצאים בתוך החברה אבל גם מחוצה לה - בית הכנסת ואולם התיאטרון הם סוג של אי שמאפשר לך להיכנס אליו ולהתבונן מתוכו אל החיים. אתה לוקח פסק זמן מהחיים אך גם מנסה לגעת ביסודות הבסיסיים שלהם. אלה שתי טריטוריות של הארץ הלא ידועה. בשני האפיקים יש עבודה עם הגוף, עבודה עם הקול, ואלמנט של חזרתיות - הטקסט בתיאטרון והתפילה בדת".נשמע כאילו יש הרבה יותר השקה מאשר סתירות."נכון. מעבר לזה, אני בדרך כלל מתעסק בחומרים שקשורים למהות החיים וליהדות. גם הסיפור של אתי הילסום וגם העבודה החדשה שאני עובד עליה, שמבוססת על כתבים של ברונו שולץ. זה בא מהרצון להבין תופעות בכלל ותופעות אנושיות בפרט".איך הגעת לסיפור של אתי הילסום?"אני מאוד אוהב לקרוא. לפני כמה שנים נתקלתי בספר שלה 'השמים שבתוכי', והיה לי ברור שארצה לעשות עם זה משהו. הפרויקט צמח מפיילוט שהתחיל עוד עם ניסן נתיב ז"ל, מורה ואיש אהוב, כשניסינו ליצור בירושלים בית מדרש. היינו נפגשים פעם בשבוע בבית המדרש, עובדים על חומרים ובסופו של דבר עושים מהם הצגה. זהו חלק מהניסיון שלי ליצור דברים שיש בהם עומק תרבותי, שחסר כאן היום. יש בתרבות בארץ המון רצון טוב, ואנשים עם המון כישרון, אבל יש כאן דלילות, שנובעת לדעתי מחוסר ידע. שנה מסוימת למדנו על נושא ההשראה וחיפשנו טקסטים שעוסקים בכך. הטקסטים של אתי משמשים היום גם אנשים שעוסקים בחקר סבל ובטיפול בו, בליווי חולים סופניים, בקונפליקטים בין עמים"."כמורה, אני לא בא ללמד, אלא ללמוד יחד עם התלמידים שלי"

על הפרויקט חתום גם סאמי איברהים מוסא. איך עבד החיבור איתו?"סאמי ואני עובדים יחד שנים רבות, ואני אפילו מאמין שחלק מהחזרה שלו בתשובה - הוא היום מוסלמי אדוק - קשור בעבודה המשותפת שלנו. כשחזרתי מאיטליה, סאמי, שהיה אז בתיאטרון גשר, הציע לי לעבוד איתו. הוא אמן מוכשר ושחקן בחסד עליון, איש תרבות ואדם רגיש שהאמנות שלו היא אמנות חוקרת וחושבת, חלק מהניסיון להבין את החיים".חלק מהנסיון להבין את החיים. "הנערה שלא ידעה לכרוע ברך" (צילום: יח"צ)הפרויקט הזה הוא לא מחזה - זוהי עבודה שעוסקת במסע נפשי, ואני מניח שהיו כאן הרבה רבדים שהיה צריך לחשוף ולקלף. ספר על תהליך העבודה. "זה תהליך שאני עובר בכל היצירות שאני עובד עליהן, כיוון שאני בדרך כלל לא עובד על מחזות כתובים. הרובד הראשוני הוא העבודה עם השחקנים על קריאה של הטקסט וחקירה שלו, הבנה של החומר עצמו. הרבה פעמים אני עוסק בחומרים גדולים מאיתנו, ואנחנו צריכים ממש לצמוח לתוכם. כל אחד מהשחקנים בודק עם עצמו איפה הוא פוגש את החומר. יש עוד רובד והוא תהליך הפיתוח של השחקן - עבודה עם הגוף, עם הקול - פיתוח יכולות פיזיות ותהליכים שכליים ורגשיים של החיבור לגוף. השלב השלישי הוא שלב הכתיבה, שאנחנו עושים כמה אנשים יחד. כאן עשיתי אותו עם נתנאל ליפשיץ ושיר שנער, ובדקנו בו את הרבדים שיש באתי הילסום. היא דמות מרתקת - בחורה צעירה שעברה טיפול אצל תלמיד של יונג, וממשפחה מתבוללת מגיעה למקום של דיבור ישיר עם אלוהים".אתה מתאר את אתי כנעה בין שני עולמות, אבל זה מתאר גם אותך. "אני משתדל לא לחיות את עצמי בהגדרות. כמורה אני לא בא ללמד אלא ללמוד עם התלמידים שלי. לייצר מצבים שמתוכם מוציאים דברים אל תוך הקבוצה. צריך לתת כלים לאפשר לדברים האלה לצאת החוצה, לאפשר לאנשים להתעבות ולהעמיק. התלמוד לא נוצר מזה שנפגשו אנשים ואמרו 'בואו נעשה פרויקט שייצא לאור בעוד ככה וככה זמן', הוא נוצר מזה שאנשים עבדו ויצרו יחד. תרבות זה מרחב של יצירה". יש בארץ מרחב ליצירת תרבות?"זה בעייתי. למוסדות יש רצון וכוונות טובות, אבל לפעמים הם עובדים מתוך קטגוריות שיווקיות או מסחריות, וההבנה שלהם לגבי תרבות נעה מתוך הקטגוריות האלה. יש רצון טוב ויש סקרנות, אבל המערכות נעות באופן אוטומטי בקטגוריות שכבר עבר זמנן - מהי אמנות טובה, מה צריכה להיות הצגה - הגדרות שכבר אבד עליהן כלח. זאת לא בעיה של אמנות פופולרית או תקציבים, זאת בעיה של קִטלוג, שאנשים מכניסים הכל לתוך קופסאות". "לא ידעתי שאתאהב במדיום הקולנועי" שאיפתו של כל יוצר היא שבסופו של דבר יהיה לו את בית המדרש שלו. "כן, זו בהחלט שאיפה שלי, שיהיה לי את האי, המערה של הרשב"ג, שהיא סוג של רחם שאפשר לעבור בו תהליכים. שדברים יצמחו שם ואז יוכלו להזין הלאה. הקהילה שלי היא אנשים שעובדים איתי ואני עובד איתם. יש קהילה במקום שאני מתפלל בו ויש קהילה של התלמידים שלי בניסן נתיב. יש קהילה מרתקת שנוצרת בכפר האמנים האקולוגי של ורטיגו. אנחנו עושים שם פעילות של בית מדרש, לומדים יחד".מה עוד אתה עושה?"בתיאטרון אני עובד על הפרויקט של ברונו שולץ עם קבוצה של בוגרי ניסן נתיב. שולץ הוא סופר גדול. אמנם התכנים שלו לא יהודיים אבל קיימות אצלו כל הנוירוזות היהודיות, ואותי זה מרתק. אני שותף ליצירה מוזיקלית שתעלה בפסטיבל ישראל ולכמה מופעי מוזיקה שרצים בו זמנית. הקולנוע הוא תחום חדש יחסית בחיי, ובשבילי הוא תענוג אדיר. יש משהו בקולנוע שמאפשר לעשות טייק ועוד טייק ולהגיע לדיוק ודקדוק שמאוד מתאים לי". ומה הלאה? מתי תהיה מאחורי המצלמה?"הרבנים אומרים שאנשים צריכים שתהיה להם אמונה לא רק באלוהים אלא גם בעצמם, כי הרי מה זה העצמי הזה. לא ידעתי שאתאהב במדיום הקולנוע ואני מקווה שאמצא את הפרטנרים לשיח בקולנוע, שתיפתח יצירה משותפת עם מישהו. אני רוצה ומאמין שזה יגיע. המוזיקה שאני עושה היום נותנת לי הרבה חיים. אני עובד עם נגנים שאני מעריץ ומתרגש בכל פעם מחדש. אני מקווה לפתוח בארץ את המרכז הרב תרבותי - בית מדרש של אמנים, מרכז למחקר וליצירה".

eyal.hair@gmail.com

הנערה שלא ידעה לכרוע ברך - כל הפרטים

*#