רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דינג דונג": לאכול מרק עוף על במת התיאטרון

המפגש בין במת מיצג של תמר רבן לבין הדרמה של לורקה הופך את "דינג דונג" לתיאטרון מקורי, מעורר מחשבה ומתיש למדי

תגובות

דינג דונג: הדלת נפתחת, אנו מוזמנים להיכנס ולהתיישב סביב שולחנות עגולים מכוסים מפות מקומטות. פה ושם מתגוללות על הרצפה כוס פלסטיק מעוכה או מפית רמוסה. משהו התרחש כאן לפני שהגענו, אבל מה? בתום הערב, כשהתשובה תתברר, כבר נמצא את עצמנו דוהרים החוצה, נוגים וחכמים יותר, שומטים מבלי דעת כוסות פלסטיק חדשות ורומסים אותן תחת רגלינו.דינג דונג - מערכה ראשונה - כל הפרטיםדינג דונג, יצירתה הטרייה של תמר רבן בבמת מיצג, היא ניסיון לדמיין מחדש את המערכה הראשונה של "בית ברנרדה אלבה" של פדריקו גרסיה לורקה (1936), בתרגומו הארכאי של רפאל אליעז. אלא שזוהי הגדרה שטחית ולא מספקת: באופן עמוק יותר, "דינג דונג" עושה שימוש בדרמה הקונבנציונלית לכאורה (רק לכאורה, כי לורקה הרי חוצב בטקסטים שלו סמליות פיוטית אדירה) כדי להתחקות אחר המתח בין דמויות לבין שחקנים, בין ייצוג לבין מציאות, בין תיאטרון לבין מיצג, בין סדר לבין כאוס. הבחירה ב"ברנרדה" איננה מקרית, כפי שמיטיבה לאבחן שרון אהרונסון־להבי במאמר המופיע בתוכנייה: סיפורה של האלמנה הכולאת את חמש בנותיה בביתה הגדול "מותח עד לקצה הטרגי את הקונפליקט בין סדר ומשמעת לבין יצר וחופש המנסים לפרוץ בכל מקום שבו יש חיים אנושיים".שקט, מסדרים עם פתיחתו הרשמית של הערב דוהרת פנימה חבורת המשתתפות (חיה ברשינסקי, שרית טלמור, כנרת חיה מקסיאנה פרידמן, תמר קריסטסיאשוילי, מיכל הרנר רוזנמן ומיריי שנאן), מקימות אותנו באדיבות ומתחילות לסדר את החלל (בעיצובה של דבורה מורג) בעמלנות אנרגטית. מהרגע הזה ועד תום הערב הן תשקענה בסדרה אינסופית של מלאכות בית – קילוף, שטיפה, חיתוך, מירוק, פירוק, קיפול, סידור, סחיבת שולחן האוכל מפינה אחת לשנייה, פתיחתו, הרחבתו ועריכתו, ואז, אחרי הארוחה, איסוף הכלים, הקטנת השולחן, סגירתו וגרירתו. לאחר זמן מה מציף אותנו ניחוח עז של מרק עוף: הקהל, כמקובל במיצגים של רבן, מוזמן להתכבד. יש גם דג זהב בתוך אקווריום: לכוד, תקוע, רודף ללא הרף סביב זנבו, הדג מסמל את מצבן הקיומי של בנות הבית, אבל גם את ההוויה המתרגמת כל מצוקה לפעילות יומיומית מתסכלת (הדג מוגלה לצנצנת ואילו את האקווריום יש לרוקן, לצחצח, לשטוף ולמלא מחדש).כרך של לורקה בידיים של הבמאית משגיח על הנעשה. "דינג דונג" (צילום: בני קורי)רבן עצמה עוקבת בקפדנות אחר המתרחש. רוב הזמן היא יושבת איתנו, הצופים, מחזיקה בידה כרך נושן של לורקה בתרגום אליעז, גביניה מכווצים בזעף. רבן מגלמת את ברנרדה האכזרית, המתעמרת בבנותיה בשם הכבוד והמסורת, אבל היא לרגע איננה פושטת את זהותה שלה: כשהיא פונה לשחקניות בשמותיהן הפרטיים (או לשחקן היחיד, גיל בן עברי, המגלם דווקא את המשרתת) היא האם העריצה ברנרדה – אבל גם הבמאית הנערצת תמר. כאן, בדיאלוג המורכב הזה בין הטקסט הכתוב לבין הפעולה הממשית, המתרחשת בזמן אמת, טמונה עוצמתה הפרדוקסלית של ההפקה הזו. הטקסיות המופרזת והמוטרפת מרחיקה אותנו מההקשר המקורי של הסיפור אבל גם מפיחה בו חיים חדשים ורעננים: המפגש האינטימי עם השחקניות ועם המטלות האינסופיות מקרב אותנו אל לורקה באופן ששום גרסה תיאטרלית שגרתית לא תוכל להשיג – לא עיבוד "אותנטי" (יללות ספרדיות, קסטנייטות, הרבה פולקלור) ואפילו לא עיבוד "מנוכר" (כמו הצגת "ירמה" של אנסמבל הרצליה, שהחליפה נשים בגברים ונחל מפכה במכונות כביסה). כל זה מוליד אינספור רגעים מרתקים, כמו למשל המפגש בין אחת הצופות לבין בובת הקבצנית שמגיעה לבית ברנרדה אלבה לאחר לוויית בעלה: הצופה החביבה השפילה את מבטה לעבר הבובה (הקטנה והמשונה, שלא בדיוק השתלבה באסתטיקה הכללית), ואז חיטטה בארנקה, הוציאה משם מטבע והניחה אותו ביד העץ השחומה. הבובה, מתופעלת בידי אחת השחקניות, השפילה אף היא את מבטה, בחנה את המטבע וניענעה בראשה בהכרת תודה.רגע רגע, מה אמרת? הטקסט עצמו הופך לחלק שולי מההתרחשות. השחקניות משמיעות את הרפליקות, אך בצורה משובשת, פגומה, לא קוהרנטית בעליל. כמעט שלא הצלחתי לעקוב אחר הנאמר, אבל עד לרגע זה קשה לי לקבוע אם הרישול הזה מכוון או שמא הוא נובע, בין השאר, מהדיקציה הלקויה של השחקניות ומהאקוסטיקה הבעייתית (זו אולי הסיבה שהטקסט הוקרן על הקיר האחורי של האולם, אבל גם כאן, המרחק ותנאי התאורה הקשו מאוד על פענוח המילים). לאור הפרפקציוניזם המלוטש המאפיין את עבודתה של רבן קשה להניח שהחולשות הללו נובעות מחוסר תשומת לב, אבל אי אפשר להכחיש שיש משהו מרתיע ומעייף במפגש עם עולמה הטוטאלי והרודני של ברנרדה אלבה – סליחה, של תמר רבן.הגיע הזמן להתמרד נגד דרישות המחזה. "דינג דונג" (צילום: פלוריאן קראוס)כן, אני יודע שזו בדיוק הכוונה, ובכל זאת, גם לי – כמו לאדלה, בתה הצעירה של ברנרדה – מותר לנסות להתמרד. לא שהפגנתי התנגדות כלשהי במהלך הערב עצמו (מדהים בכל פעם מחדש להיווכח עד כמה הקהל פסיבי באירועים שכאלה), אבל כאן, בביקורת, אני יכול לקבוע בצער מסוים כי "דינג דונג" היא יצירה מבריקה שאינה מצליחה תמיד לשמור על איזון נכון בין המרכיבים השונים שהוטלו למרק העוף הזה: כמו הבנות השבויות ביד אמן, גם ההפקה עצמה איננה מבקיעה מבעד למעגליות המפרכת של מלאכות הבית. התוצאה - כמו החיים עצמם, כנראה - היא מופע מרתק אבל מתיש, מקורי אבל איכשהו גם קצת משומש. עובדה: רוב הזמן רציתי להיות במקום אחר, ואף על פי כן לא הצטערתי לרגע שבאתי.

*#