יחסים טעונים: אמנים ישראלים מוצאים השראה בגרמניה

תומר היימן מתעד את היחסים עם בן זוגו הגרמני, שיתוף פעולה בין בית לסין לתיאטרון היידנברג ולהקת המחול DeDe שחברה ללהקה מברלין - האמנים הישראלים משתפים פעולה עם הגרמנים וחוקרים ביחד את ההיסטוריה המשותפת הקשה

רוני אפרת, עכבר העיר אונליין

גרמניה, ובראשה ברלין, ידועה כפסגה אמנותית - החל מאמנים פלסטיים המשתקעים בעיר, דרך פסטיבל ברלין לקולנוע וכלה בתיאטרון מודרני מצוין. גם אנחנו זכינו לטעימה לא קטנה בשנה החולפת, כאשר התגנבו לבמות המקומיות עשרות שיתופי פעולה ישראליים-גרמניים. הקשר רב המשקעים הזה לא יורד מהפרק גם בימות השנה שאינם מוקדשים לזיכרון. אמנים רבים משתוקקים ליצור קשרים, לקבל סיוע כלכלי ואמנותי מהגרמנים ולעסוק בנושאים הרגישים. אבל האם זו דרך לזכות בסיוע גרמני אשר נובע מרגשי אשמה ("Haven't the Jewish people suffered enough?"), או שמשהו אכן בוער באמנים ומאלץ אותם לנבור בקונפליקט?

להעיר את הגרמניות הרדומה תומר היימן ("תומר והשרוטים") נחת בברלין לראשונה בשנת 2006, כאשר סרטו התמודד בפסטיבל ברלין. סבו, בנקאי גרמני לשעבר, ממקימי כפר ידידיה, הצהיר כי "הוא עם הגרמנים גמר", ואמו, שהכחישה כל קשר לשפה הגרמנית, התלוותה אליו התלוותה אליו לנסיעה. כאשר נתבקשו השניים לעלות לבמה ולקבל את הפרס, החלה אמו לענות לשאלות הקהל בגרמנית כמעט שוטפת. באותו ערב החליט תומר, המום ונרגש מרצף האירועים, לצאת לבדו לעיר. "הלכתי למועדון גייז מאד פופולרי", מספר, "אחד הבניינים היחידים שנשארו מהמלחמה. אחרי רבע שעה ראיתי איזה בחור. במשך שעה-שעתיים חיזרנו אחד אחרי השני בלי מילים". אותו בחור, אנדראס מארק שמו, הפך לימים לבן זוגו של היימן, ולמושא הסרט הדוקומנטרי "I Shot My Love", קופרודוקציה עם ערוץ הטלוויזיה הגרמני "ארטה", המספר על הסתגלותו של אנדראס לחיים בישראל, על "מבחני הקבלה" ועל הזוגיות שלהם.

"זה בכלל לא סרט על השואה", ממהר להגיד היימן. "זה סרט על דור חדש של אנשים, בחור גרמני ובחור ישראלי שנפגשים ומקיימים דיאלוג בתקופה הזו. העבר וההיסטוריה נוכחים, אבל זה לא סרט ארכיוני, מדובר בכאן ועכשיו. אני מאמין שהסרט מעיד על פוטנציאל של דיאלוג שיש בו תיקון, השלמה, הסתכלות על העתיד, אהבה שהופכת למרכזית בדיאלוג ולא התחשבנות הסטורית". בערוץ הגרמני אמרו לו שהסרט מסמן קו חדש אל השלב הבא, "אבל אלה מילותיהם, לא מילותיי", הוא מדגיש.אולי זה השלב הבא, אבל להיימן זה משנה פחות. "I Shot My Love":

"מה שכן, הוא החזיר את השפה הגרמנית והגרמניות אליי הביתה, מה שהיה חזק הרבה יותר מהנסיון של אימי לדחוק ולטשטש את זה. באחת הסצנות אנדראס שר לה שיר בגרמנית לכבוד יום ההולדת, ובלי מילים היא מתמתחת, מזדקפת, נעשית נשית. השפה מרככת אותה. זה לא על השואה, אלא בסך הכל על בחור גרמני שהבן שלה הביא לה כי לא הייתה לו מתנה".

הסרט הוזמן לפסטיבל רבים ברחבי גרמניה, ואף הופץ בבתי הקולנוע בלמעלה מעשרים ערים. "את הקהל הגרמני מרגש ומעניין לראות בחור גרמני שעושה את הבחירה לעבור לישראל, להגיע למשפחה ישראלית, מה שפתח לי צוהר להתעסק בנושאים שהם גם לא זה". סרטיו של היימן מככבים בפסטיבל ברלין זו השנה השלישית. "זו הייתה קפיצה גדולה מאוד שפתחה לי ערוץ של שיתוף פעולה. אמנם הפרויקט הבא שלי כן קשור להיסטוריה בין שתי המדינות, אבל עכשיו הם רוצים לשתף פעולה גם בנושאים אחרים. כשאמרתי שאני עושה פרויקט על להקת בת שבע ואוהד נהרין, הם פתאום נורא התעניינו. ברגע שסרט מצליח ומתקבל, כל האפשרויות נפתחות. כל זה מנקודת מפגש קטנה בהיסטוריה האישית שלי. כנראה שיש פה משהו שהרבה אנשים מתחברים אליו ומזדהים איתו – מה זו הגירה, מה זה בית".

הפקות משותפות על חשבון הברון נובמבר וונדרין, תסריטאית, במאית ואמנית וידאוארט, אמריקאית שגדלה בברלין, מצאה את עצמה דווקא בתל אביב. "אחרי 23 שנים בגרמניה, תוך כדי ביקור בתל אביב, הבנתי שפה אני מרגישה הרבה יותר בבית", היא מספרת. סרט הקולנוע בבימויה, "המראות ונחיתות", העוסק בשלושה סיפורי אהבה בברלין, תל אביב ופריז, הוצג בבכורה כסרט קצר בפסטיבל הסרטים בברלין. "אני עובדת על פרויקט אינטראקטיבי במטרה לחקור את הקסם, את ההתלהבות, ואת הנאמנות המיתולוגיות אותה חשים הברלינאים והתל אביבים הצעירים כלפי הערים שלהם וכלפי תרבויות אחרות".גם בעולם התיאטרון החליטו לאחד כוחות ולשאוף מעט מאוויר הפסגות של התיאטרון הגרמני. בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב קראו מחזאים גרמנים מחזות פרי עטם במסגרת פרויקט מיוחד בשיתוף מכון גתה, בנוסף לסדנת משחק של הבמאית כריסטינה פרידריך. תיאטרון תמונע פצח גם הוא בעונה גרמנית, כמו גם פרויקט "דור שלישי" של הבימה בשיתוף התיאטרון הגדול של דיסלדורף. בתיאטרון בית לסין, לעומת זאת, בחרו לעבוד עם התיאטרון העירוני של העיר היידנברג במשך שנתיים פוריות שהולידו שש הצגות בהפקה משולבת.חיפשו את השואה. מיכאל הנגבי והדס קלדרון ב"קוראים לי יקה" (צילום: מרכוס קילר)

אבישי מילשטיין, מנהל פסטיבל "פותחים במה" בבית לסין, מספר כי הקשר הראשוני נבע מאג'נדה משותפת של שני התיאטראות, הדוגלת בקידום מחזאות צעירה. "בדיוק נערך המכרז למענקים מטעם קרן התרבות הפדרלית של ממשלת גרמניה", מספר, "התיאטרון רצה להגיש את המכרז, ובשביל גרמניה זה מדליק כי לישראל יש המון מה להגיד והיא מעניינת את הקהל המקומי". הפרויקט זכה לתמיכה של 150,000 יורו, אליהם הצטרפו עוד 50,000 יורו מפילנתרופים מקומיים. "כך הגענו לסכום של 200,000 יורו עוד לפני שהתחלנו בחזרות, רק על עצם שיתוף הפעולה".

אך כמובן שנושא השואה לא איחר להגיע. "אי אפשר לייצר חומר תיאטרוני שיהיה לו איזה אפיל, על הרעיון של שיתוף פעולה בין שתי המדינות, בלי לענות על שאלות העבר המשותף בין יהודים וגרמנים", אומר מילשטיין, "המדיה הגרמנית מתעסקת בשאלה הזו כל הזמן. בכל תיאטרון בגרמניה תמצאי לפחות חמש הפקות שעוסקות בה.""השואה כשלעצמה תמיד מוזכרת כי אי אפשר להתעלם מן העבר, אבל לא כל ההצגות עוסקות במישרין בשואה". ההצגה הראשונה בסדרה, "קוראים לי יקה", עוסקת ביהודי גרמניה ובגורלם בארץ, לפני ואחרי השואה. "היא ניסתה לתעד את הגורל המיוחד של היקים בישראל. הדס קלדרון ומיכאל הנגבי, שני השחקנים הישראליים שנסעו לגרמניה לחזרות, אמרו בשלב מסוים לבמאית הגרמנייה שלא מעניין אותם לעשות הצגה על יקים, מעניין אותם לעשות הצגה על איך גרמניה מרגישה היום ביחס לשואה. הם ניסו לכופף את הטקסטים לכיוון הזה, שמאד העסיק אותם. הבמאית נתנה להם לעשות אימפרוביזציות שקשורות לכאב ולאשמה, ויחד יצרו חומר דוקומנטרי שנכנס להצגה, שבכלל עוסקת ביקים"."תמיד העשייה היא אחרת, הזווית היא אחרת, ההתייחסות אחרת, הגישות והצרכים הם אחרים. הבעיה היא לא הנושאים כמו המסגרות. מנהלי התיאטראות מאד רוצים להמשיך בעבודה המשותפת, אבל צריך למצוא מסגרת חדשה, תקציבית כמו רעיונית, קונספט חדש"."התוכן בא מתרבות אחרת" דווקא בתחום המחול ניתן לומר כי הסיוע הגרמני לא השפיע על התכנים אלא בדרך עקיפה. עמית גולדנברג, מנהל להקת DeDe, שיתף באחרונה פעולה עם הלהקה הגרמנית Wee, שהוקמה על-ידי חבר וותיק מלהקת בת שבע, דני פלג. "לאורך השנים היינו מבקרים אחד את השני", מספר גולדנברג, "ובשנת 2002 נתקלנו בדואט שהתאים בדיוק למופע פוליטי שהעלנו באותה התקופה. הם עשו משהו מאד עדין ורגיש, התוכן שבא מתרבות אחרת השתלב עם רעיון היצירה שלנו". תשע שנים לאחר מכן עלו במופע שנתמך כלכלית ע"י בית תרבות גרמנית, מכון גתה והשגרירות הגרמנית. "מבחינת התכנים, לא עוסקים בשואה בכלל. אבל זו שאלה עם טוויסט, כיוון שהמופע מדבר על חיבור ללא מילים. יכולנו להבחין בזה שתנועה שנוצרת בישראל היא יותר אגרסיבית, פרועה, והגרמנים באים עם משהו יותר רגוע, אירופאי. בביקורות שקבלנו אמרו שיש משהו שעובד טוב בחיבור בין התרבויות".יותר משפחה, פחות היסטוריה. להקת DeDe (צילום: גדי דגון)

ויש גם הפתעות. "אחת היצירות של הגרמנים, דווקא, בשם 'בלוק', מסתיימת בשירת אקפלה של 'אלי, אלי' בשלושה קולות. אנשים שאלו אם יש קשר לעיסוק בשואה, ואמרנו שהשיר מדבר על אופטימיות, תקווה, אמונה. החיבור נוצר מהמקום הזה, ללא נגיעה מכוונת. באיזה שהוא מקום, המופע יוצר עבורי סוג של סגירת מעגל. הוא מראה שהדיאלוג התרבותי מדבר על יצירת קשר, תקשורת, דיאלוג שיש לנו. אפשר להגיד, בסופו של דבר, שזה מופע משפחתי".

תגובות