רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרונטו 2011: נותנים לנשים את הבמה

ביצוע מבריק ל"נחמודת" של צ'כוב, סיפור מרגש על אישה שנלחמת במיתוס הציוני, והילדה מהקיץ של אביה מנסה ומפספסת - רשמים מערב הפתיחה של פסטיבל התיאטרונטו

תגובות

במרץ 2010, כשחגג פסטיבל תיאטרונטו 20 אביבים לקיומו, כללה תכנית ההצגות רק אחת שבמרכזה עמדה דמות של אישה. אז, כשהציג יעקב אגמון, המנהל האמנותי של הפסטיבל, את ליין-אפ המופעים בפני קבוצת עיתונאים, דרשו כמה מהם בפירושו של החסר הזה. אגמון, שטען אז שמדובר במקרה גרידא, לא נתן לסוגיה לחלוף לידו. לראייה, תכניית הפסטיבל השנה, כוללת בעיקר (אם לא רק) הצגות של נשים, על נשים וכאלה שמבוצעות על ידי שחקנית אישה. השילוב הזה מחייב, באופן טבעי, גם עיסוק במופעים השונים של נשיות ועמדות נשיות בעולם הזה. לא בהכרח דיון גלוי במעמדה של האישה בחברה, אלא הדגמות מורכבות ורוויות ניואנסים של נשיות ושל הנדרש ממנה. תיאטרונטו 2011 - כל הפרטיםבשלוש ההצגות בהן צפיתי אמש (חמישי), ערב הפתיחה של הפסטיבל, בחרו היוצרות והמבצעות בטקסטים בעלי אופק פסימי משהו. ברובן, משתקפת העמדה הנשית כקיום מתמשך של חוסר-סיכוי, פגיעות מצד אחד ותשוקה גדולה מצד שני. מאחר שכך, הרי שכל אחת מההצגות גם מקפלת בתוכה מימד לא מבוטל של ביקורת, אותה מתבקשים לפענח ולעכל הצופים.

הראשונה שבהן, ולטעמי גם המוצלחת, הייתה עיבוד לסיפורו של צ'כוב – נחמודת. אולינקה היא נערה שהכל נוהגים בה לפי תכונתה הבולטת – הנחמדות. היא מתאהבת סדרתית, נקשרת בכל פעם בגבר אחר, נישאת לו, ומאבדת אותו בנסיבות טרגיות. היא שמחה עד אין קץ בימים הטובים, ומתאבלת עד תום כשהמוות נוקש על דלתה. כל נישואים שכאלה, הם הזדמנות בשבילה לנסות ולחיות דרך בעלה. פעם הוא מנהל תיאטרון, שהיא אט אט נכנסת עמו לעבודה. פעם אחרת היא מתחתנת עם סוחר בעצים, שיוצא למסעות בזמן שהיא מנהלת לו את העסק. לזמן מה גם מופקד בביתה נער, אותו היא מאמצת כבנה שלה.

ההבנה הטרגית של אולינקה, כי אין לה למעשה מקום בעולם אלא דרך הגברים שלידה, מוגשת כאן בעדינות ובתחכום צ'כובי. שוב ושוב מוצאת עצמה נחמודת חוזרת על משפטים ורפליקות שאמרו לה הגברים בחייה. היא מעתיקה ומחקה אותם, מפני שעבור נשים, אין אפשרות להשתתף בשפה אלא דרך פעולת החיקוי הזו. אך גם כשהן מחקות, אומר לנו צ'כוב, הן עדיין לא חלק מהחוק שמארגן את השפה. באחד הרגעים, נוזף בה אחד הגברים – "אל תדברי על דברים שאת לא מבינה בהם". "אז על מה עוד יש לי לדבר?" היא שואלת, ספק בתמימות ספק בהתרסה.

שאלת ההשתתפות בשפה ובמנגנון המייצר אותה, עומדת גם במרכז קברט ז'בוטינסקי. לאה, אותה מגלמת פנינה ברט-צדקה, היא גננת מזדקנת, שמחליטה להגיע למשרד ראש הממשלה, כדי לנסות ולעצור אותו מלשלוח חיילים למלחמה. כמי שנמנית על דור המייסדים של בנימינה, לאה דורשת לראות את רוה"מ היות שהייתה הגננת שלו. מול המאבטחים, היא מתחילה לגולל את סיפורה האישי, ששזור היטב גם בסיפור הקמתה של מדינת ישראל. תחילתה של ההצגה, בלוויה של לאה, מציגה אותה עטופה בתכריכים. אבל הבד הממשי, הוא כמובן גם כזה מטאפורי – משום שלאה עטופה בתכריכים האידיאולוגיים של תנועות האצ"ל, הלח"י ובית"ר. כל ההצגה היא מתנדנדת בין הרצון לממש את האידיאולוגיה, ובכך לנהוג לפי הצו הקולקטיבי, לבין תשוקותיה הפרטיות – כאישה, כאמא, כסבתא. בכל פעם היא מתחננת שלא יקחו את אהוביה, ובכל פעם הם נלקחים ממנה ל"טובת המולדת".הפומפוזיות הורגת את הדרמה. "קברט ז'בוטינסקי" (צילום: יח"צ)הערעור על האתוס הציוני (שלא לומר המיתוס הציוני) הוא בוודאי פעולה מבורכת ומעניינת. אבל "קברט ז'בוטינסקי" מצליח לפספס בדיוק במקומות בהם הביקורת יכולה להיות האפקטיבית ביותר. הפספוס נוגע לחוסר האמינות של הפרמיס בתוכו פועלת הדמות – סבתא שמגיעה למשרד ראש הממשלה עם צנצנת עוגיות וטרנזיסטור. גם הפומפוזיות שבה מגלמת ברט-צדקה את לאה, מזכירה לא אחת את דמות המתנחלת אותה מגלם בחן רב טל פרידמן בארץ נהדרת. להחלטה הזו יש כמובן אפקט קומי לא מבוטל, אך היא מחמיצה משהו ברגעים הדרמטיים. על כל פנים, גם במקומות בהם הביצוע אינו מבריק, הבחירה לעסוק בנרטיב הציוני מתוך עיניה של אישה, היא בשום רגע לא מובנת מאליה.

ההצגה האחרונה בערב, ולמרבה הצער גם הבינונית שבהן, היא העלמה אלזה. קאיפו כהן מגלמת עלמה צעירה, שנשלחת על ידי הוריה למשימה מזעזעת – להשיג כסף עבור משפחתה ששרויה בחובות, על ידי פיתוי גבר עשיר. תמורת לילה אחד עמה, אמור מר פורדונסדיי לספק סכום גדול, אותו אמורה המשפחה לשלם לאחד מהרופאים הרבים המטפלים באב. תמימה ונוירוטית, אלזה מסתובבת בעולם כשהיא רדופה על ידי הרוחות שלה-עצמה. בתהליך מלא ייסורים והזיות, היא מחליטה למכור את גופה למען שלום המשפחה. הסוף, מיותר לציין, לא טוב.

כהן, שכנראה לעולם תהיה – הילדה מהקיץ של אביה, מספקת כאן תצוגה לא מרשימה בעליל של משחק. בין שזהו המחזה עצמו ובין שבחירתה שלה, היא מעמידה דמות שטוחה יחסית, ובוודאי לא כזו שאפשר לחבב מחד או לשנוא מאוד מאידך. האדישות לגורלה של אלזה, בצירוף הבחירה במחזה שכזה מלכתחילה, לא מאפשרת לצופה הסביר להזדהות עם הנערה האומללה שעל הבמה.

גם ברגעים הפחות טובים בערב, ההחלטה להציף את התיאטרונטו בנשים וסוגיות נשיות היא עניין ראוי להערכה. יש רק לקוות שלא יהיה זה מופע חד פעמי של טולרנטיות, אלא ניסיון אמיתי ליצור שפה שתכלול בתוכה גם את אלה שלא הורשו להשתתף בה. תיאטרונטו 2011 - כל הפרטים

*#