רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרבות תחת בנייה: האם השיפוצים במוסדות התרבות בתל אביב יצילו אותם?

שלושת מוסדות התרבות החשובים בתחומם - הסינמטק, הבימה ומוזיאון תל אביב - אמורים להיפתח השנה מחדש אחרי שיפוץ מסיבי. האם זה מה שישפר את הרפרטואר המדשדש שלהם?

תגובות

צריך להחליף גלגל: הסינמטק תאריך פתיחה: ספטמבר 2011 (השקת הקומפלקס המלא נדחתה בשנה)

השיפוץ של הסינמטק היה אמור להסתיים כבר לפני כשלוש שנים. "אני חושב שהיו כמה בעיות שחלקן קשורות בזרימת כספים, מחלוקת בין הקבלנים, ואולי גם חוסר שיתוף פעולה בין האדריכל לגורמי הפיקוח", מסביר אלון גרבוז, מנהל הסינמטק, "גם עכשיו, כשהעבודה קרובה לסיום, עדיין נוזלים מים מהגג". באחרונה הועברה האחריות לזירוז העניינים למיקי ירושלמי, המשנה ליו"ר קרן תל אביב (זרוע עירונית המטפלת במבנים לשיפוץ ופועלת לגיוס כספים עבורם) שמשמש גם חבר הנהלת הסינמטק ויו"ר ועד הכספים. "מאז שמיקי נטל את המושכות העניינים מתחילים להתקדם במהירות", מדווח גרבוז, "אני משוכנע שלו הוא היה מלווה את הפרויקט מתחילתו היו נחסכים מיליונים והבניין החדש כבר היה בפעילות מלאה, אך מאחר שעוד בניין שלם לפנינו, אסתפק בכך שמעתה לא יהיו חריגות בתקציב ובמועד הסיום". לא סוחב בעלייה בינתיים, נראה שהסינמטק פועל כבר תקופה ארוכה בהילוך שני, ולא יוצא מגדרו כדי לספק תוכנייה עשירה עד להשקה המחודשת. "הייתי מצפה שהרפרטואר יהיה יותר עירני ויגדיר את תפקידו של הסינמטק כמרחרח־גשש לטעמים משתנים ומגמות עכשוויות בקולנוע", אומר מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של "מעריב" ומנהל הסינמטק בשנים 1978-1974. "לדוגמה, רק חודש לאחר פטירתו של קלוד שברול, פיגורה משמעותית, נזכר הסינמטק לארגן הצדעה לזכרו וגם היא כללה סרט אחד בלבד, בניגוד לרוב הסינמטקים בעולם שהרימו מחווה מכובדת וראויה תוך ימים ספורים".טענה נוספת וקבועה כלפי הרפרטואר נוגעת למחסור בקלאסיקות בעת האחרונה. "הסינמטק הוא בכל זאת מוסד ציבורי", טוען שניצר, "וככזה יש לו תפקיד מחנך – לגולל את תולדות הקולנוע ולהנחיל את מורשתו, אחרת אין הבדל בינו ובין שאר בתי הקולנוע".לא עומד במשימה החינוכית. סינמטק תל אביבבדיקה שטחית של תוכנית חודש אפריל מאששת את הטענה הזו. הקלאסיקות היחידות שיוקרנו במהלך החודש הן "בלייד ראנר", "שושנת קהיר הסגולה" ו"האזרח קיין", ולצדם סמי־קלאסיקות כמו "דוגוויל" ו"קיקה" של אלמודובר. בחינה של רטרוספקטיבות מהשנתיים האחרונות מגלה כי על אף שהן ראויות – ובהן מחוות לבמאים לאקירה קרסאווה, סרג'יו ליאונה או אנדז'יי ויידה – הרי שמספרן מועט ביותר. וזה עוד לפני שהזכרנו את התדירות הרבה מדי שבה מוצמדת לסרטים האזהרה המבהילה "עותק במצב בינוני". מנויים רבים חשים שהסינמטק לא ממלא את ציפיותיהם. "היו שנים שהייתי מגיע לסינמטק שלוש פעמים בשבוע לפחות", מספר רון, עכבר סינמטק שביטל לאחרונה את המנוי, "עכשיו זה פשוט לא קורה. המנוי זול ומשתלם גם אם הולכים לעשרה סרטים בלבד אבל אפילו עשרה אני לא מוצא".הסינמטק אף פעם לא חשש מזיהוי עם תכנים פוליטיים. סרטים שמפיצים רבים התרחקו מהם כמו "ג'נין ג'נין" ו"שיטת השקשוקה" הוקרנו שם ללא שמץ של היסוס. בה בעת, רק החודש הוקרנו סרטי סטודנטים ממכללת אריאל ולאחר פסח יוקרן הסרט "העפיפונים של ארמנד", שנתפס כ"ימני". "עשרות סרטים בישראל היו מוצאים את דרכם לפח ומוקרנים רק בגלל הסינמטק, ואף על פי שמדובר בפעילות מבורכת, צריך לגלות קצת יותר יצירתיות, לשים דגש לא רק על חופש הביטוי אלא על קולנוע קלאסי ומגוון ובמובן זה ראוי לקחת דוגמה מהסינמטקים בחולון ובירושלים, שמציגים תוכנייה צבעונית ועשירה", אומר אבנר שביט, מבקר הקולנוע של וואלה!, "לסינמטק יש קהל שבוי אולי בגלל המיקום האטרקטיבי שלו במרכז העיר, שרבים מהסינמטקים בעולם יכולים רק לחלום עליו. בגלל זה גם אם יעשה אירועים פחות אטרקטיביים לא תהיה לו בעיה למלא את האולם". מי צריך קולנוע קרואטי? טענות רבות נשמעות גם לגבי הפסטיבלים שמקיים הסינמטק, כגון פסטיבל הקולנוע הרוחני או פסטיבלים המוקדשים לארצות שונות כגון הקולנוע הצרפתי או הקרואטי, שנעשים לרוב בשיתוף השגרירויות השונות. "בהחלט יש נוכחות יתר של כל מיני שגרירויות וארגונים שהסינמטק לא אמור לשמש אם פונדקאית לסרטים שלהם", מסכים שביט, "פסטיבל קולנוע גרמני צריך להיות מוצג במכון גתה, ואם כבר בסינמטק, התוכנית שהם מציגים לא מצדיקה השתלטות של שבוע. לרוב הסרטים נבחרים על ידי השגרירויות וזה פוגע באיכות ולא הולם את השאיפה של הקהל הקבוע. כשאתה מקרין סרט ישראלי עם ערך אסתטי שנוי במחלוקת אבל בכך נותן ביטוי לקולות ולמגזרים שונים בישראל, יש לזה הצדקה. לא כך לגבי סרט קרואטי מ־2007". שניצר טוען כי ריבוי הפסטיבלים פוגע באג'נדה האמנותית של הסינמטק. "בין השבוע הפיני לשבוע האסטוני ולשבוע הצ'כי – המראה שמתקבל הוא כשל אולם חתונות להשכרה. אין הבדל למעשה בין פסטיבל הג'אז לבין שבוע הסרט הברזילאי שעושה חברה מסחרית. הסינמטק מיטלטל בין פסטיבל לפסטיבל בלי שייווצר איזשהו טיעון אמנותי או קו עקבי וזה בעוכריו". "בספטמבר נעבור לשני אולמות חדשים". הדמיה של בניין הסינמטקגרבוז עצמו מפגין אופטימיות ומודעות למצבו הנוכחי של הסינמטק גם יחד. "בספטמבר נעבור משני האולמות הנוכחיים לשני אולמות חדשים, אך השיפור המשמעותי יקרה עוד שנה וחצי, כשהקומפלקס כולו יהיה מוכן", הוא מסביר, "נכון לעכשיו הסינמטק נראה איום ונורא – הכיסאות והשטיחים בלויים והכל נראה מתמוטט. גם התוכנייה תעבור מהפכה – הוחלט שבאחד האולמות תמיד יהיו סרטי סינמטק שילוו בהרצאות, יהיה אולם נוסף שבו יוקרנו סרטים אילמים בליווי פסנתר, סרטים אקספרימנטליים ובמה לסרטי סטודנטים. יהיה גם אולם לקולנוע ישראלי וההפרדה הזו תאפשר לנו להציג פרמיירות, פסטיבלים, בכורות של סדרות ועוד. אני לא מרוצה ממה שקורה היום אבל בגלל האילוצים אולם אחד מוקדש לסרטים מסחריים. זה מממן את רוב העשייה והייתי שמח אם היינו יכולים לעשות דברים אחרים במקומו. אני כן מרוצה מכך ש־35 אחוז מכלל הסרטים הם של קולנוע ישראלי". לדברי גרבוז, הוא נאלץ לדחות תוכניות כגון רטרוספקטיבות לסרטי פאזוליני, מחווה לקולנוע הניאו־ריאליסטי ועוד, עד למעבר לאולמות החדשים. "אנשים באים אלי עם רעיונות נהדרים שנכון לעכשיו אני לא יכול ליישם וצר לי על כך. כשיושלם השיפוץ יהיה לנו גם מקרן דיגיטלי וכך נוכל להקרין לא רק סרטים בפילם". בנוגע לביקורות על הפסטיבלים ושיתופי הפעולה הרבים עם השגרירויות אומר גרבוז: "תפקיד הסינמטק לחשוף את הקהל לסרטים מעולמות שונים שלא יגיעו לאולמות הקולנוע. יש קהל עצום לסרטים רוחניים ולדעתי יש לזה מקום. לגבי השגרירויות – נכון שהן בוחרות את הסרטים אבל אנחנו יוצרים את הקשר, כמו בפסטיבל הקולנוע הקרואטי שבו היו סרטים נהדרים. כאמור, כשיהיו חמישה אולמות יהיה מקום לכל היוזמות". גם בית הקפה שבמבואה הפנימית ייסגר ובמקומו ייפתחו סניפים של ארקפה ושל מסעדת ג'ויה, כך שגרבוז צופה שיפור גם במעטפת של המקום. "הסינמטק בפריז מתוקצב ב־16 מיליון יורו לשנה בעוד שהתקציב שלנו הוא באזור ה־12 מיליון שקל, כש־75  אחוז ממנו מורכב מהכנסות עצמאיות. במסגרת זו אנחנו מנסים לעשות את הטוב ביותר. כרגע מי שמבקר את הרפרטואר צודק במאה אחוז, ואני לא ישן בלילה מרוב מחשבות על כך. אני צופה שתיפתח תקופה חדשה ויפה". שיא: רטרוספקטיבה לאנדז'יי ויידה

שפל: הפסיטבל הרוחניהסיפור שאינו נגמר: הבימה תאריך פתיחה: לא ידוע (מתעכב משנת 2009)עונת החורף של הבימה נפתחה ברוח אופטימית עם הצגות כגון מוריס שימל של חנוך לוין, אלוף הבונים מאת איבסן וגיבורים מאת ז'ראלד סיברלאס, שזכתה לביקורות יחסית חיוביות. אך גם שבחים אלו אין בידם בכדי לכבות את המדורה המשתוללת בכל פעם ששמו של התיאטרון הלאומי מוזכר. הנזק התדמיתי מתפצל לכמה ענפים, כאשר הביקורת מכוונת בעיקר כלפי פארסת שיפוץ ההיכל ברחוב תרס"ט עם העלויות שהאמירו כמעט פי ארבעה, הקונספט האדריכלי השנוי במחלוקת והעיכוב המתמשך בחנוכת המבנה. "אין במות מתאימות למחזות קלאסיים - ולכן הם לא ברפרטואר". אילן רונןעד שיושלם השיפוץ נאלץ הבימה להתנחל באולמות חלופיים כגון אולם אריסון, בית החייל, צוותא ואולמות נוספים. הנוודות הזו פגעה בהצגות עצמן. "אין בניין בתל אביב שלא עברנו בו, ומבחינה זו זה היה מסע מעניין אבל זה כמובן גרר אותנו לחובות כבדים ובעיקר השפיע על הרפרטואר", מודה אילן רונן, המנהל האמנותי, "למשל, בימת בית החייל או אולם אריסון לא מתאימים למחזות קלאסיים, ולכן כרגע אין רבים מהם ברפרטואר".בין שייקספיר לרשף לוי ובאמת, בין התכתשויות על חריגות בנייה ועמידות בפני רעידות אדמה לבין ניסיון לשנורר כסף ממשרד התרבות, כמעט ולא דובר על ההיצע האמנותי וטיבו. הוכחה ניצחת לדלות החומרים נחשפה בשבוע שעבר, עם פרסום המועמדויות לטקס פרסי התיאטרון. הקאמרי מוביל בפור ענק עם 29 הצגות מועמדויות ואחריו צועדים בית לסין (12), החאן (10), גשר (7), תיאטרון באר שבע (5) ותיאטרון חיפה (5). הבימה מדשדש בתחתית עם ארבע מועמדויות בלבד. בעולם התיאטרון משוכנעים שלא מדובר במקריות. "בהבימה יש יותר מדי מחזאות ישראלית מקורית ברמה בינונית", טוען מבקר תיאטרון, "למשל 'לרקוד ולעוף' מאת רשף לוי, שהוא אולי שם שמושך קהל, אבל בושה שזה רץ בתיאטרון הלאומי. או מחזות כגון כוכב יאיר שזה גם לא רמה. זו מחזאות לוקלית מאוד שמתאימה רק לקהל המקומי והניסיון להגדירה כניסיונית ונועזת הוא לרוב מס שפתיים בלבד". קונספט אדריכלי מפוקפק. הבימהאותו מבקר מתלונן גם על מחזות רבים מדי בהבימה שעונים לדעתו להגדרה "מחזאות מסחרית פר אקסלנס. כמו כתם לידה מאת רובי פורת שובל או 'החותנת' מאת אנדרו ברגמן. זה נובע מהצורך של הבימה לספק הכנסה עצמית, אך מעלה את השאלה האם מקומם של מחזות כאלו הוא בתיאטרון הלאומי, על חשבון הקלאסיקות שכמעט אינן". "השאיפה להיות מרכזיים מסתברת בשורה התחתונה כפחד לחרוג מהמרכז והתוצאה היא שהם לא מצליחים לצאת מהבינוניות", אומר מבקר תיאטרון נוסף, "הקאמרי לעומתם הוא כמו זך שמורד באלתרמן. הם לקחו את אודי בן משה מהחאן ועכשיו הוא מביים אצלם את 'מעגל הגיר הקווקאזי'. הם גם עשו את 'המלט', שממש שינה את הרגלי הצפייה ומשך לתיאטרון קהל צופים חדש וצעיר. הבימה במשבר ולכן הם לא מרשים לעצמם להיפתח וכתוצאה מכך יש תחושה של חוסר זהות. אני לא זוכר מתי לאחרונה הוצג בהבימה משהו מרגש שנחרט בזיכרון. לא היה להם המלט משלהם". לפני כמה חודשים נאלץ התיאטרון להתגונן בפני נזק תדמיתי נוסף, לאחר דליפתם של נתוני השכר השנתי של בכיריו ובהם המנהל האמנותי רונן והשחקנים מוני מושונוב, אלי יצפאן ויעקב כהן. הפרסומים על עלויות השכר המנופחות עמדו ברקע לדרישת התיאטרון לקבל תוספת תקציב ממשרד התרבות כדי לכסות את גרעונותיו, ולא תרמו לפרופיל התקשורתי שלו."לא העמדנו הצגה רק כדי לממן את הגירעון של הבימה".ההצגה "נפגעי חרדה" מאת אפרים סידון, ב. מיכאל ובבימויו של מוטי קירשנבאום ירדה אחרי כ־80 הצגות, לאחר שליוצרים נמאס לחכות שיקבלו את שכרם. "ההצגה ירדה בשיא פריחתה", מספר ב. מיכאל, "אחרי שנאמר לנו כי אין להם 'צפי', כלשונם, מתי ישולם הסכום. רק בבית המשפט קיבלנו את כספנו ואת הזכויות על ההצגה. יש המון שחקנים ובמאים שהתקשרו לחזק את ידינו באותה תקופה וסיפרו לנו על מקרים דומים. סצנת התיאטרון היא  סצנה קטנה, אנשים מפחדים להישרף ולכן הם לא דורשים את מה שמגיע להם בתקיפות. בסופו של דבר בהבימה עובדים אנשים נהדרים, הבעיה רק במנהלים. אנחנו לא חששנו מהם ולכן כנראה היה לנו נוח יותר לומר בגלוי שלא העמדנו הצגה רק כדי לממן את הגירעון של הבימה"."בסוף הרי תמיד רוצים לחזור הביתה" כל המרואיינים לכתבה זו מאמינים שהרבה מבעיותיה של הבימה תיפתרנה עם הכניסה למשכן החדש. "יש להם צוות שחקנים ויוצרים מכובד ואין סיבה שהם לא יצליחו לעלות מתוך השפל", טוען אחד המבקרים, "אך הם עדיין יצטרכו לעבור מהפך – אם בהחלפה של הצוות שמוביל את המקום אדמיניסטרטיבית ולא הוכיח את עצמו בשנות המשבר, ואם בחשיבה יצירתית בתחום השיווק ובעיקר בהעזה וביצירתיות. כרגע הבימה היא על תקן האנדרדוג. שנים עוד ירדפו אותה על התקופה האפלה הנוכחית, אבל אני מאמין שבסוף היא תצא מזה ואז כולנו נרוויח".למרות הכל, גם רונן אופטימי, "אחרת איך אפשר להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים בלי בית, עם קשיים תקציביים ומהמורות כשלנו?", הוא שואל, "אף תיאטרון לא היה בסיטואציה כשלנו ואף אחד לא יכול היה לייעץ לנו מה בדיוק עושים. בהישרדות שלנו יש הרבה נסים ואני משוכנע שאם זה המצב הרי שבעתיד נוכל להגיע להישגים יותר גדולים". במשכן החדש יוקצב מקום למחזות פרינג', הצגות אקספירמנטליות והופעות בצד אולמות מרווחים שמתאימים להצגת מחזות זמר וחללים הולמים לקלאסיקות. "כל זה מותנה בכך שנקבל את התקציב הראוי לתיאטרון הלאומי ונוכל לאפשר לעצמנו לפעול מתוך שיקולים יצירתיים".  יש ביקורת רבה על כך שלהבימה אין אג'נדה אמנותית עקבית."הבימה דווקא מציג אג'נדה אמנותית. כתיאטרון לאומי אני סבור שעלינו לשקף ולדון בזהות ישראלית משתנה. העיסוק שלנו במחזות מאת א.ב יהושוע, עוז, ברנדס, מיטלפונקט ובקרוב גם מחזהו של רון לשם, אם יש גן עדן, משקף את הקו הזה והוא יהפוך לאינטנסיבי יותר עם המעבר לבית החדש".מה לגבי הטענה כי יש יותר מדי הצגות מסחריות על חשבון קלאסיקות והצגות איכותיות?"כדאי שכולנו לא נהיה צבועים ונזכור שכולנו – יוצרים, מבקרים וקהל – שותפים לאותו מאבק כנגד הקיצוץ בתקציב התרבות. לעומת תיאטראות לאומיים באירופה, שמתוקצבים ב־95-80 אחוז על ידי המדינה, אצלנו כ־70 אחוז מההכנסות מגיעות ממכירות כרטיסים. עלי להוסיף שעם כל המשברים בהבימה היית מצפה לבריחה המונית של שחקנים ויוצרים ולשמחתי לא רק שצעירים מתדפקים על הדלתות מדי יום, אלא שגם הצטרפו כישרונות ידועים כגון יוסי פולק, ספי ריבלין ויבגניה דודינה". שיא: "אנטיגונה" (בשיתוף הקאמרי)  ו"השחף"

שפל: "לרקוד ולעוף"באמנות כמו באמנות: מוזיאון תל אביב תאריך פתיחה:  אוקטובר 2011

בניגוד להבימה ולסינמטק, השיפוצים במוזיאון תל אביב אינם פוגעים בפעילות השוטפת מאחר שמדובר בתוספת של אגף לצד האגף הקיים. רבים מסנגרים על פעילותו ומזכירים תערוכות בולטות ומוצלחות מהשנים האחרונות כגון זו של רות'קו, או הרטרוספקטיבה ליצירתו של משה גרשוני.חוסר בעקביות, רצף ואג'נדה. מוזיאון תל אביבעם זאת, ברנז'ת האמנות גם לא חוסכת ביקורת מהקו המוזיאלי, רגע לפני השיפוץ שאמור לשדרג אותו באופן ניכר. "מוזיאון תל אביב מצטיין בכך שהוא מקפיד להציג אמנות מודרנית ועכשווית", אומר אמן ותיק, "ועל כך יש להסיר בפניו את הכובע. מאידך, הציפייה ממוזיאון מרכזי בבירת התרבות והאמנות היא שהוא ישתתף בכתיבת ההיסטוריה של האמנות הישראלית, ייצר קנון שאפשר להתווכח איתו ויפגין אג'נדה אמנותית. הציפייה הזו לא מתממשת". לדבריו, החיסרון העיקרי הוא חוסר עקביות ורצף בהצגת האמנים המובילים. "הייתי מצפה שבמוזיאון יהיו חללים שיוקדשו לשלושה־ארבעה אמנים ישראלים באופן קבוע. לא אוסף עם ציור של זריצקי אלא חדר של זריצקי. קופרמן, גוטמן ורובין מוצגים במוזיאונים שהוקדשו ליצירתם, אך אם תרצי ללמוד על הצייר החשוב אריה ארוך – לאן אשלח אותך? גם אם האגף החדש יכלול פרישה נאה של אמנות ישראלית, וגם אם פה ושם מוצגת תערוכה ספציפית טובה, המבקר, הסטודנט והתייר שואפים להיחשף לאוספים מסודרים והיסטוריים ולא לטעמו האישי של האוצר, גם אם הוא טוב. "תרומתו של המוזיאון היא בעיקר בקטלוגים המושקעים, שהם הסיבה שאמן ירצה שתערוכתו תוצג שם, יחד עם החלל הגדול והמוסכמה שעדיין קיימת, שלפיה תערוכה במוזיאון היא לכאורה עליית מדרגה", מוסיף האמן.  בעל המאה הוא בעל התערוכה מלבד הביקורת על תפקודו של המוזיאון בהצגת יצירות קנוניות, ישנה ביקורת על תערוכות, "שגם לשונו החלקה של מוטי עומר (אוצר המוזיאון; נ"ה) לא תוכל להסביר אותן", כך לדברי מבקרת אמנות, "חלק מהתערוכות הללו הן תוצאה של פרסים מטעם אספנים שנהיו יותר ויותר מעורבים במוזיאון, כך למשל פרס גוטסדינר או פרס גבעון לעבודת אמנות חדשה מטעם גלריה גבעון. "האספנים שולחים ידיים ארוכות ובוחשים במתרחש במוזיאון", מוסיפה המבקרת, "כמות הפרסים והתערוכות מטעם האספנים ובעידודם מוכיחה שמעורבות יתר זו היא אופק לסיטואציות לא בריאות וכי כיום אספנים לא מתביישים להריץ אמן כאילו הוא מניה. האמן מרוויח מכך שרשומה לו תערוכה מוזיאלית ברזומה והוא מקבל קטלוג ואת היוקרה הנלווית, והמוזיאון מקבל תערוכה בזול". דוגמה קונקרטית לביקורת מהסוג הזה אפשר למצוא במהומה שקמה בעקבות התערוכה "מכתבי אהבה" של הצייר מרקוס מיזנה המנוח, בעלה של הפסנתרנית פליציה בלומנטל. בצוואתו הוריש הזוג אוסף של 68 יצירות מופת שנתרם למוזיאון, בתוספת קרן נאה למימון פעילויות, שסייעה למשל להקמתו של אגף ריץ'. התערוכה שיזמה בתם אנט ובה הוצגו יצירותיו של אביה וכן תערוכת הצילום של בעלה, הצלם שמעון מזרחי, שהוצגה אף היא במוזיאון, גררו ביקורת מאמנים כמו יאיר גרבוז שכינה צעד זה כ"מושחתות נפשית" והציף את הדיון בעניין הקשר הנפיץ שבין פטרונות לעולם האמנות. גם "התרוקנות", התערוכה של המיליונר, הנדבן ואספן האמנות דורון סבג גררה ביקורת דומה.עוד בענייני הון: ליחסי הציבור השליליים בשנים האחרונות נוספה העסקה שנרקמה עם סמי עופר, שכמעט הבשילה לכדי קריאת המוזיאון "על שם סמי ואביבה עופר" ובוטלה ברגע האחרון. ב־2009 דווח על החלטת המוזיאון לסגור שעריו בצהריים כדי לקיים במקום את חתונת בנו של יצחק נבון. מרדכי עומר הסביר את הצעד הזה בתרומה הנדיבה שניתנה למוזיאון. מוזיאון או ערוץ 2? היו גם תערוכות שאינן קשורות בהכרח לבעלי ממון, שנתפסו כבידוריות וככאלה שאינן הולמות את הקו האוצרותי של המוזיאון. כך לגבי תערוכתו של הצלם דייויד לה שאפל בקיץ האחרון או התערוכה לעיצוב רכב בחסות ב.מ.וו שהוצגה בטרקלין המוזיאון ביוני 2010. "מוזיאון שמציג תערוכות שכאלה הוא מוזיאון מאלתר", טוען מבקר אמנות נוסף, "אין לו כסף אז הוא מקבל את מי שיש לו תקציב. התוצאה היא אקלקטיות שאינה מתקבלת על הדעת – פעם מכוניות, פעם לה שאפל, פעם תערוכה לאמנית הנהדרת תמר גטר. אין אג'נדה או קו שמתכתבים עם מה שקורה בעולם ובשטח". רבים טוענים כי הבעיה מקורה בצנטרליסטיות שלכאורה מאפיינת את תפקודו של עומר. "לא ייתכן שהמנכ"ל והאוצר הראשי הם אותו אדם", טוען איש תרבות בכיר, "המתח ההכרחי בין מי שהוגה את הרעיונות למי שאמור לתקצב אותם אינו קיים ומכאן באות כל הצרות". למרבה הצער, מוטי עומר אינו יכול להתייחס לטענות על תפקודו עקב מחלה. אלן גינתון, האוצרת הבכירה במוזיאון לאמנות הישראלית, מספרת שהאגף הנבנה יכפיל את שטחו של המוזיאון ולכן בהכרח ישנה אותו משמעותית. "נוכל לשנות ייעודים של אולמות ישנים ולהוסיף פונקציות שלא היו קודם לכן", מספרת גינתון, "ייבנו אולמות קבע לתצוגות אדריכלות, עיצוב, צילום, רישום, הדפס וארכיון לאדריכלות שיהיה נגיש".חסות מב.מ.וו - עזרה כספית, אבל לא תדמיתית. מוזיאון תל אביבבנוגע לאמנות ישראלית – שלושה אולמות יוקדשו לאמנות ישראלית ב־100 שנות קיומה ויתקיים ביניהם רצף כרונולוגי. בקומת המסד של הבניין החדש ייבנה אולם רחב ממדים המיועד להצגת תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית, ישראלית ובינלאומית. כתוצאה מהמעבר לבניין החדש יתפנה חלל מרכזי בבניין הקיים לתצוגת קבע של אמנות בינלאומית, אירופית ואמריקאית, לאחר מלחמת העולם השנייה. מה דעתך על הביקורת שמופנית כלפי ההחלטה שלא להציג בקביעות אוספים של אמנים ישראלים?גינתון: "מוזיאון תל אביב אינו מוזיאון גוטמן או בית רובין, אלא עושה מדי פעם הרחבה או פוקוס על אמן זה או אחר. הדבר קשור בחלקו לעובדה שלצד היצירות המוצגות יש את ההיסטוריה של המוזיאון עצמו והאיסוף המוזיאלי. יש צדדים שאנחנו חזקים בהם יותר ויש נקודות חולשה. למשל, הציירת הנפלאה מאירה שמש, שהמשא ומתן על יצירותיה תקוע בשל מחלוקות בין צדדים שונים וכך הייצוג שלה במוזיאון נכון לעכשיו אינו מספק. מוזיאון אינו ספר אלא יציר חי ומשתנה. מה שיהיה באופן מלא יותר הוא ייצוג של אמנות ישראלית דידקטית והשינוי הזה יורגש ביותר". ומה בנוגע לתלונות על המעורבות המוגזמת של האספנים?"אני מציעה לכל הממהרים לזרוק את נותני הפרסים לחשוב במי למעשה הם פוגעים. האין זה בסוף פוגע באמן עצמו? גלריה גבעון למשל מעניקה פרס בלי לתבוע דבר ומקפידה שלא להעניק אותו לאמן מהגלריה שלה או לקבל דבר מהמוזיאון. מי יכול לומר נגדה משהו? הייתי חושבת שנית לפני ביקורת כזו". ומה בדבר תערוכות כמו זו של האמן לה שאפל? "דיוויד לה שאפל הוא אמן מעורר מחלוקת וככזה גם התערוכות שלו. לצד בני נוער שגדשו בהמוניהם את המוזיאון היו גם מי שעיקמו את האף. גם זה בסדר".יש טענות כי המוזיאון אינו נוקט בקו אוצרותי מגובש או באג'נדה מובהקת."מבחינת אג'נדה, המוזיאון קשור בטבורו לעשייה מקומית ושואף לספר ולהתכתב עם ההיסטוריה לצד מגמות חיות. אני מברכת על כל ביקורת ואפילו מייחלת לשיח יותר אינטנסיבי מאחר שבשנים האחרונות הוא היה מאוד רדום. למוזיאון יש תעודת זהות והוא קשור בסצנה הישראלית וכן, קשור גם לפטרונים, לטוב ולרע – כך היה מאז ומתמיד. הטענה כי אין לו סדר יום מופרכת. ועם זאת כולם צריכים לשאוף להשתפר ואת זאת אנחנו עושים כל הזמן".שיא: רטרוספקטיבה למארק רות'קו

שפל: תערוכת המכוניות של ב.מ.וו

(צילומים: אורן זיו, אביעד הרמן, אסף עברון, תומר אפלבאום, מיה גליק, סהר שבתאי-שני, עופר וקנין, סלו הרשמן, ז'ראר אלון)

*#