אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"איוב": תיאטרון בובות תנ"כי ומרתק

"איוב", גרסת מלנקי לרומן של יוזף רות, מציגה את ההוויה היהודית המודרנית כתיאטרון בובות. התוצאה מבריקה, אך לא חפה מבעיות

תגובות

"איש היה בארץ עוץ, איוב שמו" - אבל פרנק באום לא חשב על איוב האומלל כשברא את ארץ Oz שלו: הרוח הגדולה המכה בארבע פינות ביתו של איוב היא לא בדיוק הטורנדו שנושא את דורותי לדרך הלבנים הצהובות, ואילו המכשפה הרעה מן המזרח אינה מתעלה לרמת רשעותו של השטן השב משוּט בארץ. ובכל זאת, גם האגדה התנ"כית על אודות האיש התם והישר נענית בנקל לפרשנות ויזואלית או דרמטית, כפי שכבר הוכיח חנוך לוין ב"ייסורי איוב". התיאטרון הישראלי, שאוהב להתרפק על מחזות התה והדג מלוח, טרם הצליח לגייס את המשאבים הכספיים והנפשיים כדי לשוב אל לוין המיתולוגי. עד שזה יקרה, תיאטרון מלנקי (שחנך באחרונה את משכן הקבע שלו במרכז הגאה בגן מאיר) מעלה את גרסתו לסיפור איוב - או, אם לדייק, את גרסתו לרומן "איוב, סיפורו של איש פשוט" (1930) מאת הסופר היהודי־אוסטרי יוזף רות (1939-1894). איוב - מועדי הצגהאיוב של רות הוא מנדל זינגר (דימה רוס), מלמד עני בשטעטל על גבול גליציה שמתמודד איכשהו עם עליבות חייו עד שנולד בנו הרביעי, מנוחם, תינוק אפילפטי שאינו גדל והופך לעול כבד על משפחתו. מכאן ואילך ניחתות על מנדל ואשתו דבורה (אסתי נסים) שלל צרות: שלושת ילדיהם הבוגרים מתעללים באחיהם הקטן וחסר הישע; הבת מרים (ענת גת) מתאהבת, טפו, בקוזק (איליה דומנוב); הבן הבכור יונה (ואדים חליף) מאושר להתגייס לצבא, ואילו הבן השני (יונתן בר אור) נמלט לאמריקה והופך משמריהו ל"סם". הרבי מקלוצ'יסק אמנם השביע את דבורה שלא תזנח את בנה הקטן, אך כשההורים נאלצים להגר לאמריקה הם משאירים אותו מאחוריהם. אלא שגם בעולם החדש לא מלקקים דבש, בעיקר לאחר שפורצת מלחמת העולם הראשונה: סם נהרג בקרב, יונה נעדר, מרים יוצאת מדעתה, דבורה מתה מצער ומנדל מאבד סופית את אמונתו באלוהיו, עד שנס פלאי גורם לו לשנות את דעתו. כיצד מתרגמים לבמה את השילוב בין מיתולוגיה ומלודרמה? הבמאי איגור ברזין, שעיבד את הרומן עם רועי חן, מצא דרך מקורית: השחקנים, בבגדים שחורים עכשוויים, מצמידים אל גופם בובות גדולות ומגושמות, חסרות תווי פנים, שנראות כמו קריקטורות מופשטות של יהודי השטעטל. בדקות הראשונות זה עושה רושם מעט מטופש, אפילו אינפנטילי, אבל בהדרגה מתחוור לקהל כי הזיקה בין השחקן לבובה, כמו גם הפער ביניהם, מבקשים לבטא את הזהות היהודית המשוסעת. שחקן שמגלם בהצגה גוי (כמו הרוסי שמתאהב במרים או הרופא שמאבחן את מחלתו של מנוחם) מופיע בתלבושת תקופתית, ללא בובה; וכשהיהודים מתכחשים ליהדותם – למשל, כשהבן יונה יוצא לתרבות רעה או כששמריהו־סם נבלע בכור ההיתוך האמריקאי - הם פושטים את הבובה, משליכים אותה הרחק מהם ("אני, ברוך השם", אומר יונה, "גמרתי להיות יהודי") או תולים אותה במסדרון, כדי שתחכה בדירה הניו יורקית עם אמא ואבא עד סוף יום העבודה. הזהות היהודית אינה רק כסות מטרידה שיש לפשוט או להסתיר, אלא גם משהו שאפשר לטפח ולאמץ, להטליא ולתחזק: באחד מהרגעים היפים בהצגה, דבורה הנואשת נדהמת לגלות אניצי צמר גפן מבצבצים ממצחה. בהמשך תיאלץ השחקנית אסתי נסים להדק, בחוט ומחט, את תודעתה המתפרקת של האם היהודייה. שילוב בין מיתולוגיה ומלודרמה? איוב (צילום: גדי דגון)זוהי פרשנות מרתקת אך מטרידה. מצד אחד, תיאטרון הבובות מסמל בהצגה את הסיפור המקראי (השחקנים עושים לבובות את מה שאלוהים והשטן עשו לאיוב), אבל גם, באופן גורף יותר, את הקיום האנושי הקרוע בין גוף ונפש, אגו ואלטר אגו, מציאות וחלום. מצד אחר, דווקא הגויים נטולי הבובה – ולא מנדל־איוב, גיבור ההצגה – הם "אנשים פשוטים" במובן זה שהם חפים לכאורה מאותה מורכבות, מאותו פיצול, המוצגים כאן לא רק כמהות החוויה היהודית אלא גם כתמצית ההוויה האנושית. כן, קשה להיות יהודי – שווער צו זיין א בובע'לה – אבל לפחות היהודים על הבמה מקבלים הזדמנות "להיות".כמו הפקות קודמות של מלנקי, גם "איוב" מבקשת לפרק את הקלאסיקה הספרותית ולהרכיב אותה מחדש בחלל קומפקטי. עיצוב הבובות (פולינה אדמוב) ותנועתן (יערה בויום־קפלן) משתלבים היטב במינימליזם הצלול של ברזין, שמתלבש כה יפה על האולם החדש: במתו הצרה והארוכה נחלקת לשתי קומות המוסיפות להתרחשות איכות מעניינת, ספק אליזביתנית ספק סינמסקופית (כדאי רק לשפר את האקוסטיקה. צרותיו של מנדל לוו מדי פעם בצלילי דנדון הכוסות וקרקוש הסכו"ם שעלו מבית הקפה הסמוך). קשה להכחיש, עם זאת, שלמרות הדימויים המרהיבים והכוונות הטובות, משהו כאן לא לגמרי עובד. בעיה אחת קשורה בקצב. הקטסטרופות ניחתות על איוב התנ"כי ברצף בלתי נתפס ("עוד זה מדבר וזה בא"), אבל "איוב" של מלינקי מתנהלת בעצלתיים. איטיות זו אולי הולמת את היסוד הריאליסטי בסיפור אבל מרופפת מאוד את המתח הדרמטי. ליהוקו של דימה רוס לתפקיד הראשי מחריף את המצב. רוס כבר עשה בעבר כמה תפקידים יפים, אבל הפעם הוא מתהלך על הבמה בארשת קפואה שכאילו נשארה מקובעת על פניו מימי ההצגה "הזר". כשאר עמיתיו על הבמה, הוא מיטיב להניע את הבובה, אבל דווקא אנושיותו נותרת מכנית ולא משכנעת: כדי שנזדעזע מנפילתו של איוב דרושה נוכחות פחות מינורית. אין פלא שאסתי נסים, כאשתו, גונבת את ההצגה בהופעה חמה ומרגשת, המחזקת את מעמדה כאחת הגברות הראשונות של הפרינג' הישראלי, אם לא הראשונה ממש.

איוב - מועדי הצגה

*#