משרתם של שני אדונים: קומיקס וניפוץ צלחות

"משרתם של שני אדונים" זוכה בקאמרי בגרסת קומיקס שוצפת ומבדרת

איתן בר יוסף, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתן בר יוסף, עכבר העיר

מחזהו של קרלו גולדוני, "משרתם של שני אדונים", כבר זכה בישראל בכמה גרסאות מיתולוגיות. הראשונה, שהועלתה בתיאטרון הקאמרי ב־1945 בבימויו של יוסף מילוא, הקדימה בשנתיים את ההפקה המפורסמת של ג'ורג'יו סטרלר בתיאטרון הפיקולו במילאנו - הפקה שרצה יותר פעמים מכל הצגה איטלקית אחרת במאה ה־20 ובמידה רבה גם השיבה את יצירתו של גולדוני אל לב הרפרטואר המודרני. שתי הפקות מאוחרות יותר - בתיאטרון החאן, בבימויו של מייק אלפרדס (1974), ובתיאטרון הבימה, בבימויו של עמרי ניצן (1993) - זכורות עד היום כשתיים מההצגות הסוחפות ביותר שהועלו בתיאטרון הישראלי. בקיצור, כשמוני מושונוב נטל על עצמו את האתגר לביים את "משרתם" בקאמרי, הוא מצא עצמו ניצב מול זוג נעליים מרופטות אך כבירות; כמה נעים לדווח שהוא עמד במשימה בהצלחה מרשימה. » משרתם של שני אדונים - כל הפרטיםבמבט ראשון דומה שהבמה הצבעונית (אלכסנדרה נרדי) והתלבושות המצועצעות (עפרה קונפינו) מתכתבות עם מורשת הקומדיה דל'ארטה – מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. אולם מהר מאוד מתברר שהססגוניות הזו שואבת את השראתה וכוחה דווקא ממקור אחר – האסתטיקה של עולם הקומיקס. התנועה (צחי פטיש) הופכת את הדמויות למעין גיבורים מונפשים, ואילו הפסקול מורכב מאינספור אפקטים – ניפוץ צלחות, חליצת פקקים, הצלפות שוט, נביחות כלבלב, תקתוק מכונת כתיבה, קרקורה של בטן ריקה – שמאפשרים לשחקנים להדגים בפנטומימה את הפעולות המוקצנות שמתאימות כל כך לסרטי אנימציה, אבל לא בהכרח לבמה: "אתה שמעת מה שאני ראיתי?", שואל שחקן אחד את רעהו ובכך מגדיר, בעצם, את רוח ההצגה. המעשייה כולה - סיפורם של שני זוגות אוהבים שמתאחדים כנגד כל הסיכויים – הופכת כאן למעין משחק מחשב קצבי; אין פלא שממש לקראת הסוף, שני האבות הנכלוליים, פנטלון ודוטורה לומברדי, מטלטלים בין אגודליהם קונסולת משחקים בלתי נראית ומצהירים, לצלילי הנעימה האלקטרונית, "נפסלתי! גיים אובר!".

אסתטיקה שלקוחה מעולם הקומיקס (צילום: יוסי צבקר)

התוצאה היא מפגש מבדר, מבוצע לעילא, בין ההיגיון הקומיקסי העשיר ובין דלותה של הבמה, שקמה לתחייה בזכות כישרונם של השחקנים מצד אחד ושיתוף הפעולה של הקהל מצד אחר. "סוף סוף רואים משהו!", קורא המשרת טרופלדינו בהקלה כשהמשרת שולף אי משם עוגת קרם ענקית, אבל רוב הזמן הצופים אינם רואים את הפעולה אלא מתבקשים לדמיין, לפרשן, לתרגם סימנים. הפעולה הזו משכפלת במידה רבה את העול המוטל על טרופלדינו עצמו, שלא ממש מבין מה מתרחש סביבו, מתקשה לפענח את המכתבים שנופלים לידיו  ולכן נאלץ לאלתר ללא הרף – בדומה לשחקן שמגלם אותו. דרור קרן, שמכרכר על הבמה כשהבעה של סבל קל מרוחה על פרצופו, מצליח לשקף בצורה וירטואוזית את הבלבול הקיומי הזה, את מצוקתו של המשרת־השחקן שנדרש שוב ושוב למצוא נקודת אחיזה ברורה במציאות בימתית מטלטלת. יש רק שני דברים שהוא מבין לאשורם, רעב וכאב. כשאחד משני אדוניו מצליף בו (בחרב אור בסגנון "מלחמת הכוכבים", אם להאמין לאפקט הקולי), פניו של קרן מתבהרים: סוף סוף הוא ניצב על קרקע מוצקה (מה שמסביר, כנראה, את הצווחה שנפלטת מפיו: "הר הבית בידינו!"). אני מניח שניסים אלוני, שתירגם את המחזה עבור הפקת הבימה, לא חשב בהכרח על סלע קיומנו. הגרסה הנוכחית נסמכת על ההמצאות הלשוניות המבריקות שלו ("אתה סבל?", מטיחים בפועל המתלונן על כובד הארגז, "תסבול!"), אך בוזקת מעליהן שפע של אזכורים תרבותיים פופולריים, למערכונים של הגשש ("טעיתי, טועים"), לסרטי קולנוע ("הנסיכה הקסומה", "המטריקס", ברוס לי), למחזות זמר ("כנר על הגג") ולפרסומות (yes). יש כאן לפעמים תחושה של גודש מופרז: בשלב מסוים, לאחר כשעה של צחוקים ודאחקות, האפקטים מתחילים לייגע והמתח בהחלט מתרופף. אבל רוב הזמן מושונוב ושחקניו מצליחים לשמור על איזון זהיר מאוד, בין וולגריות ובין טעם טוב, בין שליטה מושלמת במתרחש (כמה מאמץ נדרש כדי לבצע את הפנטומימה בתואם מלא עם האפקטים הקוליים!) ובין התחושה שההומור אכן מאולתר ושהכל יכול להתרחש. צוות מיומן של שחקנים ניצב לצדו של קרן: איציק כהן ונדב אסולין (האבות), יניב ביטון ואסף פריינטא (האוהבים), טל בלנקנשטיין ומיכל בלנקנשטיין (האוהבות), שירי גדני, זיו קלייר וקובי מורסיאנו (המשרתים). גם נדב רובינשטיין (נגן הסמפלר), ואלרי רייזס (איש הסאונד) ויוסי כוכבי (מנהל הבמה) ראויים לתשואות: בלעדיהם אוסף הטריקים של מוני־גולדוני היה קורס תוך שניות.

שירי גדני ודרור קרן (צילום: יוסי צבקר)אי אפשר שלא לצפות בהפקה הזו של "משרתם של שני אדונים" בלי להיזכר בהצגה נפלאה אחרת, תעלולי סקפן, המועלית עתה בתיאטרון החאן, בבימויו של אודי בן משה. מולייר כתב את מחזהו 70 שנה לפני גולדוני, אבל יש כמובן דמיון מובהק בין שתי היצירות, שמבקשות להמציא מחדש את הקומדיה העממית. דווקא משום כך מרתק להיווכח בהבדלים העצומים בין שתי ההצגות: בן משה עושה שימוש ברקע מונוכרומטי ובתרגומו ההדוק והמלוטש של אלתרמן; מושונוב מעדיף את הבלגן הצבעוני של התפאורה המגובבת ואת העברית העסיסית, הניגרת, של אלוני. מה שמשותף בכל זאת לשתי ההצגות היא תחושת העונג והשחרור שלהקת השחקנים מתקשה להסתיר ושהקהל נהנה עד מאוד לאמץ. הר הבית בידינו!

» משרתם של שני אדונים - לתקציר ולכל מועדי ההצגות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ