השחף: הצד שלא הכרתם ברמי הויברגר

העיבוד למחזה של צ'כוב, בבימויו של רמי הויברגר, מציג עבודת אנסמבל מרשימה והחלטות בימוי אמיצות. מוזר שבהבימה בחרו לשווק את ההצגה הזאת בתור טלנובלה גסה

לילך וולך, עכבר העיר אונליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לילך וולך, עכבר העיר אונליין

"מה תעשי אם בן הזוג שלך יבוא אלייך ויבקש ממך שתשחררי אותו כי הוא מאוהב בחברה של הבן שלך? מה תעשה אם אתה סופר מתחיל, בן 23, ואמא שלך מביאה הביתה את עמוס עוז ומציגה אותו כאהובה החדש?" - המובאה הזו לקוחה היישר מן התוכנייה של "השחף", המועלית בימים אלו בתיאטרון הבימה. גם אם נשים בצד את כמות ההתהפכויות שהיתה חווה גופתו האומללה של אנטון צ'כוב לו היה מודע לתיאור, עדיין צריך להתרעם באשר לרדוקציה הטלנובליסטית שעושים המשפטים הגסים האלו, במטרה להביא קהל לתיאטרון. מה גם שאלו לא תואמים בשום צורה את הההצגה עצמה.

נינה (דאנה איבגי) היא נערה רעננה ותמימה ששואפת להיות שחקנית ולהימלט מאחיזתם של בני ביתה הכפריים; קוסטיה (מיכאל מושונוב), המאוהב בה, הוא מחזאי מתחיל שכותב עבורה מחזה אקספרינמטלי, היוצא נגד התפיסה המיושנת של התיאטרון. ארקדינה (אוסנת פישמן), אמו השחקנית המסרסת של קוסטיה, ניזונה מתשומת לב והערצה, וכרוכה אחר טריגורין בן זוגה (רמי הויברגר), סופר בינוני וחדל אישים המתאהב גם הוא בנינה. כל הדרמה המשפחתית הסמיכה הזו מעובה בדמויות לוויין כרופא מפוכח וציניקן (אלי דנקר), דוד מקשיש בתחושת החמצה (אורי אברהמי), הזוג המנהל את המשק בבית הקיט של המשפחה (דוית גביש ושמעון כהן), ומאשה (הילה פלדמן), בתם הדכאונית והמאוהבת בקוסטיה, אך נישאת לבסוף למורה עני (רוי מילר) שאותו היא אינה אוהבת.

מחזהו הקלאסי של צ'כוב, שנכתב כקומדיה חמצמצה ואירונית על חיי הבוהמה הרוסיים, זוכה לחיים חדשים בתרגום הקליל אך לא מתנמך של יוסף אל דרור. נראה שרמי הויברגר, כבמאי, רצה להמשיך את הקו הזה גם אל תוך ההצגה עצמה, בליהוק ובבחירות הבימוי שלו. כך זוכה "השחף" לליווי מוזיקלי מצוין (מאת אריק אביגדור), העוטף את ההצגה ותוחם אותה במרחב רגיש, מודע לעצמו, שאינו סוחט בכוח את בלוטות הרגש. המודעות העצמית ממשיכה גם כאשר המוצג מנהל דיאלוג עם הנאמר, כמו בתחינה של קוסטיה לתיאטרון שיש בו "צורות חדשות, ואם לא אז שלא יהיה כלום", המאירה את הניסיון הכן והאמיץ של הויברגר להתמודד עם הדרישה התובענית שצ'כוב עצמו שם בפי הדמות שלו. בתפאורה מינימליסטית למדי, המורכבת בעיקר מוילונות לבנים דקיקים, בשימוש אינטליגנטי ומדויק בווידאו המקרין על פני הבמה ומעבה את תחושת הזמן והחלל, הויברגר מנסה לייצר צורות חדשות.

צפו במצגת התמונות מההצגה (צילומים: ז'ראר אלון):

בהפקה זו של "השחף" בולט במיוחד האופן שבו הבוהמה המסרבת להתבגר, משתמשת בנעורים ובתמימות של נינה, קוסטיה ומאשה; גורסת אותם ומוצצת את לשדם, ואז יורקת אותם כקליפה ריקה. באותה הקלות שבה המסרבים להתבגר כיום מזריקים בוטוקס וסיליקון, ארקדינה וטריגורין ניזונים כחיות טורפות מהטל הרענן של הדור הצעיר, וכשזה האחרון מפסיק לייצר אותו, עוברים הלאה.

דאנה איבגי מציגה ביצוע שרירי משהו לנינה, שאינו הנשיות המעורערת והשברירית שבדרך כלל שחקניות נמשכות לגלם; אך למרות שהיא חמודה וארצית מאוד, היא נשארת אותה דאנה איבגי, עם חיתוך הדיבור המחוספס שאנו רגילים לשמוע. מיכאל מושונוב מפתיע בביצוע מדויק ורגיש, ונמנע מליפול למלכודת הרפיסות והרחמים העצמיים שקוסטיה מעמיד בפני שחקנים צעירים. אוסנת פישמן מצוינת בתפקיד ארקדינה הכוחנית והדורסנית, ובהברקת בימוי היא ספק מפתה ספק אונסת את טריגורין בהיפוך מגדרי מעניין. רמי הויברגר מבצע את התפקיד הרך ביותר שלו, בלי העוקצנות ההויברגרית המוכרת שלו, ומציג הופעה עגולה, אנושית ומפויסת.

"השחף" הוא עדיין מחזה לא פשוט לעיכול, וההפקה הנוכחית סובלת מחוסר אחידות בקצב של ההצגה; היא לעתים מדויקת כמטרונום, ולעתים נשרכת תחת משקולת הדרמה. ובכל זאת – בזכות החלטות הבימוי המעניינות, בזכות התרגום הנהדר ועבודת האנסמבל שמורגשת על הבמה – כדאי לפקוד את ההצגה. ולא, כדי להביא קהל לתיאטרון לא צריך לסמא אותו בטקסטים חנפניים וירודים כמו זה שמצוטט כאן בפתיחה.

הבימה, מרכז נא לגעת, יפו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ