תיאטרון קצר: התעוזה משתלמת

שלוש ההצגות שעלו בחמישי בערב, כל אחת בת 30 דקות, לימדו שהכוח של התיאטרון נמצא בתעוזה, אך לא פחות מכך - בהליכה עד הסוף ובמקצועיות. "הג'ילג'ול" של יוני להב עשתה זאת בצורה הטובה ביותר. "סיפור משפחתי" הציגה תפיסה תיאטרונית מעניינת ומשחק טוב, אך "חקירת שיניים" התקשתה לתקשר

דנית אמינוף, עכבר העיר אונליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנית אמינוף, עכבר העיר אונליין

פסטיבל תיאטרון קצר, המתקיים זו הפעם ה-12 בתל אביב, הוא מאותן יוזמות מבורכות הפותחות צוהר לרעיונות ניסיוניים וליצירה עצמאית על במה קטנה ואינטימית.  לא חסרים רעיונות ומוחות קודחים בתיאטרון הישראלי, אך משום מה הוא נשאר ברובו מדשדש במי הבינוניות. מה שכן חסר זו יוזמה, כזו המשוחררת מכבלי ממסד ומספיק אמיצה כדי לנסות ואולי אף להיכשל.

פסטיבל תיאטרון קצר תוחם מלכתחילה את גודלה של ההצגה לממדים אינטימיים: משך כל הצגה הוא כחצי שעה, מספר השחקנים מצומצם והחלל צנוע יחסית. גבולות אלו עשויים להפוך את התעוזה לפחות מאיימת ולאפשר הזדמנות להאכיל את הקהל במנה קצרה אך חריפה. מבין שלוש ההצגות הקצרות שהשתפפו במקצרון, ההצגה שהלהיבה ביותר את הקהל היתה האופרטה הסאטירית ה"ג'ילג'ול" - עיבוד מקורי של יוני להב לסיפור "הגלגול" של קפקא.

חקירת שיניים. מחזה סתום, בימוי טריוויאלי

יוני להב לקח את הטקסט המוכר של קפקא על אודות גרגור סמסא, שקם בבוקר ומגלה שהוא ג'וק, והפך אותו לסאטירה פוליטית שנונה. "אוי לי, רע לי, מה קרה לי, איך השחירו עורי וידי, מה לי בא לי, איך צמח לו שפם על פניי! איך, יא אללה, מה נהיה לה... נרדמתי יהוד התעוררתי מחמוד", כך נפתחת הסאטירה על איש הייטק צעיר שבוקר אחד מתעורר בבית הוריו ומגלה שאבוי, הוא הפך לערבי. הרעיון הוא בסך הכל מתבקש, וביצוע רשלני היה עשוי להפוך את הצפייה לקלישאתית ומייגעת, אלא שהבימוי של טל ברנר היה מספיק חד ומעניין כדי לא ליפול למלכודת. המחזה משלב בתוכו שירים שהולחנו בצורה נפלאה על ידי משה זורמן. עם שפה ויזואלית מרשימה ומדויקת, משחק מעולה וכוריאוגרפיה מינימליסטית מגיעה היצירה למחוזות גבוהים.  בין כל השחקנים בלט במיוחד יוסי צברי שמגלם את הדמות הראשית עם משחק צבעוני ושירה מרשימה.

האמנות בארץ מתעסקת רבות בבחינת הצביעות והגזענות, וההצגה הזו מצליחה לשקף את המצב בפשטות. דווקא משום שהיסודות האמנותיים ביצירה (הטקסט, עבודת השחקן, המוזיקה ועוד) היו מספיק מהודקים, האפקט המחאתי עבר בצורה מוחצת. משום שהמכשול המרכזי בעבודות הדנות בדילמות מוסריות הוא התעסקות יתרה בתוכן והזנחת הצורה. במקרה כזה הופכת היצירה לדידקטית ומלאה.

יצירה נוספת שהועלתה בערב היתה "חקירת שיניים" מאת עדו סתר בביומיו של עופר עמרם. עלילת המחזה אינה בהירה בעליל: בחדר חקירות ניצבים שניים - חוקר פדנט במסווה של רופא שיניים, ונחקר שתקן ומבועת. מקרה קלאסי שבו הפער בין מה שהמחזאי ניסה לומר לבין מה שספג הקהל נשאר גדול. הבעיה נעוצה בעיני עוד במחזה, שהבימוי המשעמם והטריוויאלי בהחלט לא עושה עמו חסד.

אין כמו משפחה. מצחיקה עד דמעות

ההצגה השלישית בערב, "אין כמו משפחה", היא קומדיה אלטרנטיבית מאת מאור הרוש בבימויו של יואב מיכאלי. בגדול מדובר בסיפור על תא משפחתי רעוע, כזה המוכר לכולנו. אם לחלוק על טולסטוי, גם כל המשפחות האומללות די דומות. בעל ואשה שאחרי שלושים שנות נישואים לא מסוגלים לסבול יותר זה את זה. לכאורה רעיון פשטני ומוכר, אך העיסוק בנושא מקורי ומלא חן. את דמותו של ברוך (הבעל הנוכח בבית על תקן ספה) מגלמת בובה. שתי הדמויות הנוספות, האם והבן, שאותם מגלמים אודיה קורן ועידו מוסרי, משחקות כלפי הבובה. הנתון הבימתי הזה והיחס הרציני המופגן כלפי הבובה, הופכים את הצפייה בהצגה למצחיקה עד דמעות. מה גם שיואב מיכאלי הוא במאי קומי מצוין, שלעתים נופל לגינוני הצחקות מעט זולים, אך בגדול עושה את עבודותו כשורה.

אם לסכם, היתה זו חוויה קלילה וסוחפת. רצף הצפייה זימן השוואות, אולי מיותרות, שהמסקנה שלהן ברורה. בתיאטרון תמיד שווה להעז, המשבצת הבטוחה היא תמיד משעממת. אך חשוב גם לזכור שכאשר מעזים, צריך לעשות זאת עד הסוף ובמקצועיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ