עינת ויצמן מתעמתת עם המציאות

עינת ויצמן - אקטיביסטית עם אג'נדה, זוכה טרייה בפסטיבל עכו, סלבריטאית שלא הולכת לאירועים - מתעמתת עם המציאות באוזני כתב "העיר"

עופר מתן, העיר תל אביב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר מתן, העיר תל אביב

לפני חודשיים חוותה עינת ויצמן מעין גרסה פרטית לסצנת היום הולדת מ"הקיץ של אביה". דמיינו חדר ריק שבמרכזו שולחן מצוחצח עמוס חטיפים וערימת כוסות פלסטיק מיותמות. ויצמן בתפקיד הילדה המסכנה, שיושבת בפינה וחושבת על מה שעשתה. "זה לא את, זה הנושא", הסבירו למחרת החברים שהבריזו.

"אני ובעלי החלטנו לארח חוג בית של ארגון שוברים שתיקה", היא משחזרת, "הזמנתי מלא אנשים והייתי בטוחה שיהיה מפוצץ ושהבית לא יכיל את כולם. הכנתי כוסות נייר כי לא היו לי מספיק כוסות, הבאתי עוגיות ושתייה והכל, ואנשים פשוט לא באו. הייתי בהלם, לא הצלחתי להבין את זה. הזמנתי בערך 50 איש, ובאו אולי עשרה. כל החברים הכי טובים שלי לא באו. איך זה יכול להיות? אוקיי, אם שוברים שתיקה עושים כנס בירושלים אז אני מבינה שלאנשים אין כוח לנסוע עד שם, אבל אני לא מצליחה להבין איך החברים שלי לא באים כשאני מביאה להם את המידע לסלון, לבית, לשכונה".

שאלת אותם על זה?

"כן, והם ענו לי, 'סתם, הייתי מול הטלוויזיה, לא היה לי כוח'. ממש סתם. זה כל כך איכזב אותי, ממש נעלבתי. אני יודעת שיש פעמים שהתכנים מהשטחים קשים. גם לי קורה שאני צופה בסרטים דוקומנטריים ומפסיקה באמצע כי אחרת אני לא אישן בלילה, זה הורס אותי, לא רוצה להיות בעולם הזה. אבל לא להתחיל בכלל לקרוא? לא לבוא ולשמוע עדויות מהמלחמה בעזה? אני לא יכולה להבין את זה, ולא רוצה להבין". 

מה לך ולעזה, בעצם?

"השאלה הזו צריכה להיות הפוכה. אתה צריך ללכת לאנשים ולשאול אותם איך לא מעניין אותם מה הולך בעזה. הכיבוש הוא נושא שראוי שיעניין אותי וראוי שיעניין את כולם. אני פשוט לא מצליחה להבין איך זה לא בוער להמון אנשים".

פייר? לא אהבתי את סוף המחזה

מדי בוקר אפשר למצוא את ויצמן, 36, נשואה פלוס ילדה בת שנתיים, עם הלפ-טופ שלה בקפה תמר. זהו הקפה הקבוע שלה, מה שאומר סשן "שלום־שלום" של כמה דקות טובות על בסיס יומי, גם לזקנים הנצחיים שבחוץ. הצפייה בו מחדדת את אחת התכונות הבולטות ביותר של ויצמן - שימוש בשפה רהוטה. המילים שלה אינן גבוהות באופן חריג אך היא משתמשת בהן נכונה ובמקום. כששואלים אותה "מה העניינים?", היא משיבה "טובים", ומושגים כמו "התחוור לי" או "אנשים ספורים" משמשים אותה בטבעיות ברצף השיחה. מטרת הלפ־טופ היא כתיבת הסמינריון האחרון שלה בתואר השני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת תל אביב. הוא מצטרף לתואר ראשון באמנות רב תחומית ולתואר שני במחקר תרבות. את לימודי התואר השני בקולנוע, גם הוא בתל אביב, הפסיקה ב־2004 משום שעברה להתגורר בלונדון למשך שנה עם בעלה.

בימים אלה היא מככבת בהצגה "ג'ננה" בבימויו של יפתח קליין, תפקיד שזיכה אותה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל עכו האחרון. הזכייה ריגשה אותה מאוד, בין השאר משום שלא למדה בבית ספר למשחק ולכן, היא מספרת, אף פעם לא היה לה ביטחון על במת התיאטרון. "כשאמרתי ליפתח בחזרות שאני מרגישה חוסר ביטחון כי אני לא שחקנית תיאטרון, הוא ממש התעצבן עלי ואמר לי שאני סתם לא מאמינה בעצמי", היא מספרת, "ובסופו של דבר הוכיח לי את הנקודה כשזכיתי בפרס. ראיתי בזה הכרה ראשונה בתור שחקנית תיאטרון. משחק מול מצלמה הרי דורש טכניקה אחרת, וכמו שקשה לשחקני תיאטרון לצמצם את הפומפוזיות של הבמה ולעשות את האדפטציה למינימליזם מול המצלמה, ככה גם המעבר ההפוך קשה".  

ויצמן. "אני לא שחקנית עסוקה" (צילום: קרן מנור)

ב"ג'ננה" ויצמן ושאדי סרור (בהופעה מצוינת) מחזיקים לבדם מחזה פוליטי מינימליסטי. כל אחד מהם משחק כמה וכמה דמויות בלי להחליף תלבושות או לרדת מהבמה; המעבר בין הדמויות נעשה בעזרת תאורה והבעות פנים שונות. זהו פסיפס של כמה סיפורים, ובמובן הזה המחזה מזכיר את הז'אנר הקולנועי ששוזר בסרט אחד כמה פרגמנטים בעריכה שמזגזגת בין זמנים. בקצרה: שימי וגולן הם שני חיילים במחסום שמפיגים את השעמום בוויכוחים על כדורגל. בשלב מסוים הלחץ והמתח מביאים את גולן לירות למוות ללא סיבה במוניר, ילד פלסטיני, ומנקודה זו מלווה המחזה את גולן בייסורי החרטה שלו, שמביאים אותו להסתגרות בבית הוריו; את שימי במסעו רווי הסמים בהודו; ואת נתי, בחורה צעירה שיצאה בעבר עם גולן. ויצמן משחקת את נתי, את אמו של מוניר ג'מילה ואת אחותו של שימי מירי. ההופעה שלה חזקה, בעיקר באופן המאוד ישראלי שבו היא מעצבת את הדמות הנוירוטית והשברירית של נתי. המחזה סובל מכמה נקודות שבהן הטיפול בסכסוך - וגם בסוגיות פסיכולוגיות - מעט שטחי, אבל צמד השחקנים מחפה על כך בהופעה וירטואוזית.

את מרגישה שהסוף האופטימי של ההצגה - החייל גולן ונתי מתחילים בקשר אחרי שהוא התנצל בפני האמא הערבייה על הריגת בנה - הולם את הטרגיות של החיים בישראל?

"לי וליפתח הבמאי היו כמה ויכוחים מרים על המחזה, וסוף ההצגה היה אחד מהם. מבחינתי, הסוף רע. גם אם היהודים זכו בזיכוך, האם הפלסטינית נותרת בודדה. גם ביתה נהרס על ידי הצבא וגם בנה מת. וזה מה שאני הייתי מדגישה אם היה מדובר במחזה שלי. אבל יפתח רצה סוף אופטימי, הוא רצה לתת תקווה שיכול להיות טוב. טוב ליהודים, יש לציין, כן? אני מאוד לא אוהבת את הז'אנר של ה'יורים ובוכים', וסביב זה היו לי רוב הוויכוחים איתו".

"ואלס עם באשיר", למשל, מייצג את הז'אנר של יורים ובוכים?

"זה לא רק 'ואלס עם באשיר', מדובר בז'אנר שלם בשנים האחרונות. זו עוד טכניקה לאהוב את החייל הישראלי ולומר שבעצם הוא בסדר, הוא ירה ועכשיו הוא מסכן. זו התעסקות שלא נוגעת בקורבן האמיתי. אנחנו לא הקורבן, די כבר להתעסק במסכנות שלנו, אנחנו לא הסיפור. הפלסטינים הם הסיפור הראשי. ב'ואלס עם באשיר', כמו בסרטי המלחמה הישנים סטייל 'שתי אצבעות מצידון' ו'לא שם זין', יש פטריוטיזם, אבל פטריוטיזם מסוג אחר, יותר מתוחכם".

בוגרי יחידות לוחמות שמכפרים על תקופתם בצבא דרך אקטיביזם שמאלני - זה יותר לגיטימי בעינייך?

"בטח שזה לגיטימי, כי החיילים הם הרי צעירים שעוברים את כל שטיפת המוח של מערכת החינוך, ובעצם לא ממש יכולים אחרת. הם מתוכנתים ללכת לשם, ואלה שמצליחים לפתח חשיבה עצמאית ולסרב הם בודדים".

שמעי, אם הייתי יכול לחזור בזמן ל־99', סיכוי גדול שלא הייתי מתגייס. עם זאת, ההתפכחות מהצבא עשתה אותי למי שאני כיום. אנשים שלא עשו צבא ולא עברו שום אקט התפכחותי קצת מעצבנים אותי. 

"אני לא הייתי שופטת אותם בחומרה כמוך. זה עניין של אגו, אולי. אתה לא צריך לכעוס עליהם בגלל שהתפכחת מאוחר יותר מהם".  

רצו להחזיר אותי למוטב     

מותר בימינו למפורסם להיות שמאלני עד כדי כך? זה לא מקנה לך איקס גדול ושחור ברשימת הסלבס?  

"יש בזה משהו. יש ציפייה מאנשים מפורסמים שיהיו מיינסטרימים בדעותיהם, ומי שאינו כזה מפחד להגיד את הדעות שלו, ובצדק מבחינתו. אני כל הזמן מפחדת שזה ידפוק אותי בקריירה, ושאני לא אקבל תפקידים בגלל זה, אבל לא יודעת - נראה לך שזו הסיבה שאני לא מקבלת תפקידים?".

את לא מקבלת תפקידים?

"בוא נאמר שאני לא שחקנית עסוקה. אני מקבלת תפקיד אחת לכמה שנים". 

לפחות הסביבה הקרובה אלייך - חברים, משפחה - מקבלים באהבה את היותך שמאלנית אקטיביסטית? 

"ברור שלא! יש את החברים מהגן ומהיסודי שברור שהם לא בדעה שלי, והם פשוט לא מדברים איתי על זה. הרגשתי את האחרות שלי במובן הפוליטי כשלמדתי את התואר הנוראי הזה (כאמור, התואר הנוכחי בתקשורת פוליטית בתל אביב; ע"מ). כל הכיתה שלי היתה קול המרכז, הציונות ההגמונית, והם היו בהלם שיש לי את הדעות האלה, הם רצו 'להחזיר אותי למוטב'. זה גרם להם לסמן אותי כמו שמסמנים את השמאלני – כאחר – ולהוקיע אותי, לקטלג אותי כמוזרה, כלא לגיטימית, כבוגדת, מה שאתה רוצה.

"בשלב מסוים הבנתי שכל התואר הזה נולד בחטא, כי זה תואר למנהלים שנועד בעצם להכניס כסף לאוניברסיטה. הוא עולה 42 אלף שקל לשנה, ולמזלי אמא שלי עובדת באוניברסיטה, כי בלי זה בחיים לא הייתי יכולה לממן אותו. זה בעצם לקנות תואר, ומי שבא ללמוד הם בעיקר עובדי מדינה, דוברים של כל מיני שרים, הדובר לשעבר של גוש עציון, יועצים משפטיים מהשטחים, אנשים מדובר צה"ל, כל מיני כאלה. אני הכי לא רגילה לזה! אני רגילה לגילמן".

איך הסתדרת?

"היו לי הרבה חיכוכים שם. המרכזי שבהם היה בשיעור הראשון של סמסטר ב'. הגיע מרצה ששמו אזי לב־און, הציג עצמו וסיפר שהוא מרצה של מכללת אריאל. לא האמנתי. באתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ובסוף אני צריכה לשמוע שיעור ממישהו מאריאל? זה היה קו אדום מבחינתי, וברגע הזה סגרתי את המחשב ויצאתי מהכיתה. הלכתי למזכירה ואמרתי שאני לא מוכנה ללמוד אצל האיש הזה, ולא אכפת לי כמה הוא מעניין".

למי יש כוח להציק לסוכנים?

אני יושב מול ויצמן בקשב רב. היא מתנסחת באופן מרשים, ולמרות שהטייפ זוכר הכל, אני לא מרשה לעצמי לאבד ריכוז. עם זאת, יש בי כמיהה קצת מביכה לחלץ ממנה זעקת "יששכר!", כמו בימים הטובים של "הפוך". האופן שבו ביטאה את השם הארכאי בקול מתאונן הפך עם השנים לא רק לגיג הכי מפורסם של הסדרה הקומית המצליחה, אלא גם למייצג של תקופה. הוא שיקף נאמנה את הדיבור הנשי השינקינאי של הניינטיז. "זה תמיד יהיה בסוגריים מאחורי השם שלי. בוא נראה אותך לא שם את זה בסוגריים".

אז את בטח שונאת את השם יששכר ואת הדמות שלך מ"הפוך". 

"היא עשתה לי גם טוב וגם רע. אני חושבת ש'הפוך' הפכה למיתולוגיה בעיקר כי לא היה אז כמעט כלום בטלוויזיה. זו היתה ההתחלה של ערוץ 2, היה אותנו ואת 'בת ים-ניו יורק', וזה כל מה שראו. בשנים הראשונות אחרי 'הפוך' היו אודישנים שהרגשתי שבעצם מה שמחפשים ממני זה את אותה דמות משם. היום זה כבר לא קורה. די, אני בן אדם אחר, עברו 12 שנה. נראה לי שאני כבר לא מקרינה את אותו הדבר כמו הדמות ההיא. גם הדמות מ'מבצע סבתא' רודפת אותי לא מעט, אנשים עדיין צועקים לי 'אלופת ישראל' ברחוב".

כבר כמה שנים שלא ראיתי אותך בטלוויזיה, בעצם מאז "מתי נתנשק" ב־2007. את רוצה להופיע יותר?

"אני לא יודעת למה בדיוק זה קורה. נראה לי שעיכבתי קצת את הקריירה בגלל עניין הלימודים. אבל אני בהחלט גם לא מכווננת מספיק, לא יודעת לדחוף את עצמי. להפך, אני מקטינה את עצמי. בעיקר אני מתביישת להציק לסוכנים".

אולי את נעדרת מהמסך כי את לא משחקת את משחק הסלבס? את באה לאירועי מפורסמים למיניהם?

"מה זה אומר להתנהג כסלב? לא ברור לי. פעם הייתי הולכת לאירועים כאלה אם הם היו נשמעים שווים, אבל היום גם לדברים שווים אני לא מגיעה. אם אני הולכת זה רק כי מקבלים איזו מתנה ממש טובה שאני רוצה להעביר למישהו אחר. תמיד הרי יש מתנות, אחרת למה שהסלבס יגיעו? אלה דברים ששווים הרבה כסף, נגיד ציוד לתינוקות. פשוט לא נראה לי שזה מה שיביא לי תפקיד, אז סתם להישאר בתודעה - בשביל מה?".

ולא מבאס אותך לראות שכוכבנית כמו נינט מקבלת תפקיד משמעותי בפיצ'ר בלי ממש להיות שחקנית?

"מבאס? מה פתאום, להפך. יש כל מיני דרכים להגיע לתעשייה, וזו דרך לגיטימית. כאילו, לא יודעת אם לגיטימית, כלומר, זו אחת הדרכים שקיימות, אוקיי? עיני לא צרה".     

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ