רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראות, לחלום ולבכות

משנה אימה, רהב, קונפטי, לבן על לבן, משורר עורף, הורות, ושוב - אימה. עדי עוז צפתה בחזרה הגנרלית של "הילד חולם" ולא הפסיקה לבכות

תגובות

1. אני לא חובבת אופרה. כמוני יהיו עוד רבים ב"הילד חולם" על פי המחזה של חנוך לוין. בכל פעם שהוא מגיע לבמה אנחנו שם, נאחזים בלויניות. שם חוסר התוחלת שאנחנו מתפלשים בו, האנושיות העלובה, המשפילה, שמקיפה אותנו, מקבלת צורה ממוסגרת. אנחנו נאחזים בפיוט, צוחקים מהבדיחות, מתכווצים מהאימה וחושבים שאולי הקיום האנושי בכל זאת בעל משמעות - עובדה. היה אחד שידע לנסח אותו בשבילנו בשירה נשגבת (והיא תמיד נשגבת, גם כשהיא מתפלשת בהפרשות גוף) - ומתנחמים באגרוף שבבטן. באופרה, מבטנו משתהה על הבמה אבל נודד כל הזמן אל השלט האלקטרוני שמעליה, אל מה שהביא אותנו לשם מלכתחילה - המילים של לוין.

2. רקע כללי למי שלא מכיר: המחזה "הילד חולם" מספר על הורים שמסתכלים על ילדם הישן. אל האידיליה הזו מתפרצים חיילים ופליטים. החיילים הורגים את האבא. האמא והבן נמלטים על חייהם. האמא משביעה את הילד שלעולם לא ייפרדו. הם רוצים לעלות לספינה אבל רב החובל לא מוכן לקחת את הילד. האמא מתחננת על חייהם. הוא מוכן, בתנאי שתשכב איתו. היא מסרבת אבל בסוף מתרצה (כי הבן נורא רוצה לחיות). האונייה מגיעה לאי צחיח, מלא בנכים וברעבים. פקיד ההגירה לא מוכן לתת לפליטים לרדת לאי. המשורר הפיסח, הלוא הוא לוין עצמו, מספר להם על השירים שיכתוב עליהם ("...כל הכישלון האנושי טבוע בעורפכם המתרחק. אני אהיה משורר העורף האנושי"). כשהמושל מגיע לאזור עם עיתונות החוץ הוא מוכן לתת רק לילד לרדת לחוף. הילד לא מוכן להיפרד מאמו למרות תחנוניה. בתמונה הבאה אנחנו מגלים שהילד מת. החיילים מגיעים שוב ולוקחים את האם שתהיה להם לזונה. הילד מצטרף לילדים המתים שהיו בטוחים שהוא האחרון במכסה ועכשיו משיח יבוא עם גאולת המתים. החיילים באים והורגים את משיח. הילד החולם נשבע שלעולם לא יפסיק להתגעגע, שלעולם לא יחדל לרצות לחיות. הילדים האחרים אומרים לו כי בסוף ישכח את חייו. "הירגע", הם אומרים לו, "הירגע".

.3 האופרה התחילה. הכל גדול, דרמטי. הזמרים מושכים את קולם עד הקצה, פניהם מתעוותות, הליצנים שהם בעצם חיילים שהתחפשו לליצנים כדי להעיר את הילד החולם "ברוך, בעדינות... נהפוך את העולם להמשכו של החלום" הם אקרובטים מנוסים. קפיצות, גלגולים. מרהיב. בסצנת הספינה התפאורה מדהימה. הזמרים ממשיכים בקולות הרמים. נדמה לי שהמוזיקה יפה. היא לא מרגשת אותי במיוחד, לא מטרידה. המערכה באי גם היא יפה. הלוליינים ממשיכים לקפוץ באקרובטיות, קטעי הטקסטים של המשורר נזרקים מהתקרה כמו קונפטי. הכל מרהיב, עולה על גדותיו. רציני להחריד. מפגן של אסתטיקה שלוקחת את עצמה ברצינות תהומית.

4. אבל כל הספקטקל הצבעוני, הקולני הזה, לא גורם לי להפסיק עם תנועת הראש הזו שנודדת אל השלט האלקטרוני. ורק שם, כשאני קוראת - "שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי טוב יותר כבר לא יהיה; שנהפוך שלושתנו לטבע דומם: 'הורים מסתכלים על ילד חולם'" או: "והרי תחיי גם אם ימות! והרי תנשמי ותאכלי ותתרחצי ותפרישי הפרשות! תחיי בלי בנך, תחיי! וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל כך: שאנו יכולים להמשיך לחיות בלי היקר לנו מכל" - רק אז הסחי באמת חודר מהשלט המהבהב פנימה.

5. המשפטים של לוין כל כך יפים וחזקים. יש בהם דרמה, ואירוניה, ופיוט. הם כבר מזוככים. עכשיו, כל שנותר הוא להגיד אותם. בגלל זה, למשל, "אשכבה" היא הצגה מופלאה כל כך. נכון, היתה זמרת, היו תלבושות, אבל התפאורה היא עץ־אדם בודד, ויש שחקנים שאומרים טקסט. פשוט שורות מזוככות שנאמרות ומדברות בעד עצמן, למשל: "ומן התרדמה הקצרה עם החלום, עברתי אל זו הגדולה, שעליה כבר לא אוכל לומר דבר". התמצית.

6. ועכשיו, במשכן, כל הספקטקל עושה כל כך הרבה רעש, מציף ביופי גרנדיוזי, שלמילים הצלולות של לוין אין מרחב להדהד. כשהאם אומרת לילד "ואיתי – רק המוות" בשאגה היסטרית ופניה מזכירים את מלאך המוות עצמו, זה לבן על לבן. דרמה שמוקפת בדרמה עד שהדרמה לא יכולה לחלחל. בתוכנייה גילינו שלוין עצמו הציע לגיל שוחט את המחזה הזה, שיעבד אותו לאופרה (בתיווכו של עמרי ניצן, במאי האופרה). גם ביחסי הציבור האינטנסיביים חזרו ודיברו על "המחזה הפיוטי ביותר של לוין", ומכאן - "המתאים ביותר לאופרה". נדמה לי שלוין טעה. האופרה לא מתאימה לו. הוא לא צריך ספקטקל. המילים שלו צריכות שקט.

 7. ואולי לפרימרייה יגיע שר הפנים? או ראש הממשלה? אולי הם יישבו מתחת לקונפטי המילים, יסתכלו על הפליטים שמבקשים "אדמה מוצקה לדרוך עליה! לא לחיות, אדוני המושל, רק לא למות, לא למות! בצד, בירכתי האי, במחנה קטן, צפופים, דבוקים, לא נתפוס מקום, קרום לחם, לא צריך אפילו משהו למרוח, אדוני המושל!" (החלק האחרון נשמט מהאופרה אבל נמצא במחזה המקורי), ואולי הם יזכרו אותם לפני שירימו את היד לטובת חוק ההסתננות, ויזכרו שלפליטים יש פנים. "לא טוב שיש למישהו פנים... פתאום אתה מכיר אותו, לעזאזל, פתאום עומד מולך אדם".

8. אחרי ההפסקה - מערכה רביעית, תמונת הילדים המתים. המסך נפתח במחיאות כפיים. הקהל כבר לא יכול להכיל את היופי הזה. רהב שעולה על גדותיו (הלוליינים תלויים ומתגלגלים סביב עצמם כמו נשמותיהם של הילדים, הקרנת הווידאו מדמה שהגיהנום הזה נמשך לאינסוף, הילדים המתים תקועים עמוק באדמה). לעזאזל, זה באמת יפה. נדמה שהזמרים פחות צועקים, המוזיקה נוגה ורגועה יותר מהמערכות הקודמות. שוחט סיפר שבכה כשכתב את הקטע הזה. הדמעות שלו מחלחלות לבמה. פתאום נוצר איזשהו שקט יחסי והטקסט מקבל את המרחב הדרוש לו. "הירגע", אומר הילד שהתפורר לעפר לילד שחלם פעם. הכל נרגע, והאימה של לוין מקבלת סופסוף את השקט שמגיע לה.

9. וכל הזמן הזה - לא רק במערכה הרביעית, בכל הספקטקל, ולמרות הספקטקל - אני לא יכולה להפסיק לבכות. מאז הפכתי לאמא אני לא מסוגלת להכיל סיפורי פרידה של ילדים מאמותיהן, והטקסט של לוין מהדהד כבר בתוכי, למרות הרעש האסתטי. אני נזכרת בנשותיו של גואל רצון שילדיהן נלקחו מהן לפנימייה. רגע אחד של חשד רשמי והפנים שלהן נמחקו, וההבטחות שהבטיחו לילדיהן שלא ייפרדו לעולם הפכו ריקות מתוכן. אני חושבת על אמהות שמגינות על ילדים פצועים מפני בוזזים רעבים בהאיטי. על אביבה שליט. אבל הטקסט של משורר העורף כבר מהדהד בתוכי ואני יודעת שזו בריחה; האימה לא מתחבאת רק במקרי הקיצון, היא בחיים עצמם - בבית הספר, בצבא, בעבודה, בנישואים, בהורות. וגם אני עצמי עוד אגיד לבני, "ומה אתה נדבק כל הזמן? שב בצד!... אתה ממשיך להכאיב לי ולתבוע ממני תביעות שאיני יכולה לעמוד בהן!", ופעם אחר פעם אכשל בעצירת החיים על סף ביתי.

10. כל מה שאני רוצה זה שיעצור הזמן. שנהפוך לטבע דומם: הורים מסתכלים על ילד חולם. אני יודעת שבכל רגע יכול להגיע "לילה, ששום דבר שוב אינו על מקומו; העולם שהיה מוצק, ילד, הותך, ניגר מבין אצבעותיך, ומתחת למיטתך היציבה – האדמה רועדת". ואז הם יבואו, החיילים הפולשים, או הבוזזים החמושים, או השוטרים, או המורים, או שר הביטחון. האו"ם יעמוד מנגד, יזרוק איזה שק סיוע, אבל פחד המוות כבר ישלוט בנו, ופקידי ההגירה ישלחו אותנו כלעומת שבאנו, והמושלים יחוקקו חוקים שנותנים רק לילד אחד להיכנס לאי, וכל המסתננים ישולחו חזרה, חסרי פנים. וגם פני שלי ופני אהובי ופניו של ילדי שלי, היפה, יאבדו.

הציטוטים מתוך "אשכבה" נלקחו מתוכניית ההצגה של תיאטרון הקאמרי; הציטוטים מתוך "הילד חולם" נלקחו מהקובץ "מלאכת החיים ואחרים", הוצאת הקיבוץ המאוחד.

» הילד חולם: ביקורת של מיכאל הנדלזלץ

» מוות ורומנטיקה ב"הילד החולם": נועם בן זאב התרשם

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true