היי יפה: השתיקה יפה להן

עם משחק מצויין ולחנים נהדרים, "היי יפה" הוא קברט שנון ומעורר מחשבה על החיים הבלתי אפשריים של האשה המושלמת. תוכלו ליהנות ממנו ב-12 בפברואר בצוותא

טלי רבן, מערכת עכבר און-ליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טלי רבן, מערכת עכבר און-ליין

הצליל הבלתי נסבל של השעון המעורר מקפיץ את הבמה, ומייד אחריו - קול גברי עמוק יורה מטח אינסופי של פקודות יומיומיות. שלוש נשים (נתלי פיינשטיין, קארין מרום ואפרת קרמזין-וייסמן), נערכות בתזזיתיות חסרת נשימה ליום החדש ולעבודה הסיזיפית הכרוכה בו, שנקראת "תחזוקת אישה". הפקודה החוזרת כאן היא, כמובן, "להחמיץ" - להחמיץ פנים, להחמיץ מלפפונים, להחמיץ הזדמנויות. מהר מאוד הקול המצווה והמדכא הופך מגברי לנשי, מציווי חיצוני להפנמה.

זהו הגרעין המרכיב את הקברט הנשי "היי יפה", ששואב השראה מספרי טיפוח והדרכה שנכתבו לנשים (ועל ידי נשים!) בשנות ה-50. שמות פרקי הספרים הפכו לדימויים בהצגה: העור ופגמיו, הקמטים, המחזור החודשי, השדיים, היציבה הנכונה, הקסם האישי, הדיאטה ועוד. בנאמברים מלוטשים היטב מנסות היוצרות לרדת לעומק החוויה הנשית. הן ממפות אותה לפעולות יומיומיות, ובלי שום התייפייפות חושפות כמות עוצמה של טקסים שנשים משועבדות אליהן. כך נחשף במהלך ההצגה עד כמה הנשיות היא עבודה קשה, סיזיפית וכפוית טובה.

הקברט השנון, שנולד מתוך רעיון של פיינשטיין בלימודיה באוניברסיטת ת"א, מתאפיין בעושר דימויים והבעה, בהומור ובכנות נדירה. מעניין לעקוב אחר העבודות של שיר גולדברג הבמאית, ולגלות שהיא מפתחת בהדרגה חותם אישי ייחודי, בארוקי כמעט, עשיר בסגנונות ומתוזמר בדיוק כמעט מושלם. גולדברג אוהבת לטפל בטקסים, לפרק אותם ולהרכיב מחדש, ו"היי יפה" הוא כולו טקס אלגנטי שהשתבש והתעקם.

השחקניות עטויות מחוכים חונקים, סטייל שנות ה-50, שמדגישים דווקא את הפגמים של הגוף הנשי. כך הן עוברות בחן מפרסומת ל"בלנקה מחוכים" ("שהעולם יעצור את הנשימה, לא את!"), להדגמה מדויקת של חפיפת שיער וסירוק (המובאת כלשונה מאותם מדריכי הנשים); מריקוד מגושם ומצחיק על נעלי עקב אלגנטיות, ועד לשיר הלחם המופתי שמתאר את האיסור לאכול לחם לבן.

מבעד לשנינות ולהומור החד, נחשפת מתחת לפני השטח תחושת אשמה ובושה על הזנת הנפש בלי הפסקה, כמו שוטרת פנימית סאדיסטית. זה בולט בשיר ההלקאה העצמית מול המראה, בעירום מושפל עם סרט מידה, או בעבודה יפהפייה ונוגעת ללב של אפרת קרמזין-וייסמן עם בובה, על רקע שירה של לאה גולדברג, העוסק באהבה מקוללת של אשה שלא זוכה להכרה, ומסרבת לקבל את סוף האגדה.

פיינשטיין, קרמזין-וייסמן ומרום מתגלות כשחקניות נפלאות, שנונות, מלאות קסם ועומק ומעוררות חמלה. בסיועה של כוריאוגרפיה חכמה (רועי סרוק) ולחנים אירוניים, הרמוניים ומלודיים להפליא (אדי זיסמן, שגם מלווה על הפסנתר), נוצר מופע חכם, חריף, מלא קסם, הומור וחן אירוני, שמצליח לעורר מחשבה גם לאחר ימים רבים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ