אל תתנו לפנטומימאי לדבר

כך נהג לומר הפנטומימיאי המפורסם, <STRONG>מרסל מרסו</STRONG>, שהמשיך להופיע גם בגיל מתקדם מ<STRONG>בלי לאבד מגמישותו ומקסמו.</STRONG> אתמול מת בגיל 84

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנג'לה דולנד, AP

מרסל מרסו, שהקים לתחייה את אמנות הפנטומימה והפך את השתיקה לשירה, מת, בן 84. ערוץ החדשות הצרפתי מסר שהמשפחה הודיעה על המוות. לא נמסרו פרטים נוספים.

מרסו, שהתפרסם בכל העולם בפניו הצבועים לבן, בנעליו הרכות ובכובעו המרוט המקושט בפרח אדום, גילם על הבמה קשת רחבה של רגשות אנושיים יותר מ-50 שנה, בלי שיוציא מלה מפיו. מחוץ לבמה הוא היה פטפטן ידוע. "אל תתנו לפנטומימאי להתחיל לדבר", אמר פעם, "הוא לא יודע להפסיק".

מרסו, יהודי צרפתי, שרד בשואה ואף שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית להגנה על ילדים יהודים. המקור העיקרי להשראתו היה צ'רלי צ'פלין. מרסו עצמו שימש השראה לאמנים צעירים רבים - מייקל ג'קסון שאל את "הליכת הירח" המפורסמת שלו מקטע של מרסו ושמו "ללכת נגד הרוח".

מרסו הופיע ברחבי העולם גם בהיותו מבוגר מאוד בלי לאבד מגמישותו ומקסמו. באחד הקטעים הנוקבים והפילוסופיים שלו, "נעורים, בגרות, זקנה, מוות", הוא הציג ללא מלים תקופת חיים שלמה בתוך דקות. "ברגעים המרגשים ביותר בחיינו אנחנו נשארים ללא מלים, לא כן?" אמר פעם.

הוא נולד בשם מרסל מנגל ב-22 במארס 1923 בשטרסבורג שבצרפת. אביו, שארל, קצב ששר בקול בריטון, הכיר לבנו הצעיר את עולם המוסיקה והתיאטרון. הילד העריץ את כוכבי הסרט האילם של התקופה: צ'פלין, באסטר קיטון והאחים מרקס.

כשנכנסו הגרמנים למזרח צרפת, היו למשפחתו רק כמה שעות לארוז את מיטלטליהם. הוא ברח לדרום מערב צרפת ושינה את שמו למרסו כדי להסתיר את מוצאו היהודי. מרסו ואחיו אלן החלו לפעול במסגרת המחתרת הצרפתית. מרסו החליף תעודות זהות של ילדים ושינה את תאריכי הולדתם, כדי שהגרמנים יחשבו שהם צעירים ולא יגרשו אותם. מאחר שדיבר אנגלית גויס כקצין קישור בצבאו של גנרל פאטון.

ב-1944 נשלח אביו של מרסו לאושוויץ ומת שם. מאוחר יותר אמר מרסו על מות אביו: "כן, בכיתי עליו". אבל הוא גם חשב על כל האחרים שנהרגו: "אולי בין הילדים האלה היו איינשטיין, מוצרט, מישהו שהיה מוצא תרופה לסרטן", אמר לכתבים בשנת 2000. "לכן יש לנו אחריות גדולה. חשוב שנאהב זה את זה".

כששוחררה פריז, החלו חייו של מרסו כאמן במה. הוא נרשם לבית הספר למשחק של שארל דולין, ולמד אצל אמן הפנטומימה הנודע אטיין דקרו. על במה זעירה בתיאטר דה פוש, קברט אפוף עשן בגדה השמאלית, הוא גיבש את סגנון הפנטומימה שלימים נעשה לסמל המסחרי שלו. שם נולד ביפ - הדמות הבימתית של מרסו.

מרסו אמר פעם שביפ היה האלטר אגו של יוצרו, כפיל בעל פנים עצובות שעיניו נדלקות בפליאה ילדותית כשהוא מגלה את העולם. ביפ היה צאצא ישיר של ארלקינו מהמאה ה-19, אבל המחוות הליצניות שלו, לדבריו, היו מבוססות על עבודתם של צ'פלין ושל קיטון. מרסו דימה את דמותו לדון קישוט מודרני, "לבדו בעולם שברירי מלא חוסר צדק ויופי".

בחליפת מלחים לבנה וכובע מקושט בוורד אדום רדף ביפ אחרי פרפרים ופלירטט עם נשים במסיבות קוקטייל. הוא יצא למלחמה וניהל טקס נישואים. באחד הקטעים הידועים, "גן ציבורי", גילם מרסו את כל הדמויות בגן, החל בילדים קטנים המשחקים בכדור וכלה בנשים זקנות האוחזות מסרגות.

ב-1949 היתה קבוצת הפנטומימה החדשה של מרסו היחידה מסוגה באירופה. אבל רק לאחר סיור מוצלח ביותר בארצות הברית, באמצע שנות ה-50, זכה מרסו לתהילה שהפכה אותו לכוכב בינלאומי. הוא הקים לתחייה את אמנות הפנטומימה בכוחות עצמו. "יש לי תחושה שעשיתי למען הפנטומימה מה ש(אנדרה) סגוביה עשה למען הגיטרה, ושפאבלו (קזאלס) עשה למען הצ'לו", אמר פעם בראיון.

בעשורים האחרונים הוא נדד עם ביפ למקסיקו, לסין ולאוסטרליה. הוא גם הופיע בסרטים. הידוע שבהם הוא "סרט אילם" של מל ברוקס: הוא היה הדמות שאמרה את המשפט היחיד שנאמר בסרט: "לא!"

עם השנים המשיך מרסו להופיע באותה אינטנסיביות ולא איבד את הגמישות שהקנתה לו את פרסומו. הוא זכה בעיטור לגיון הכבוד ובשלל תוארי כבוד נוספים, ואף שימש שגריר של רצון טוב מטעם האו"ם בכנס על זקנה שהתקיים ב-2002. "אם עוצרים כשמגיעים לגיל 70 או 80, אי אפשר להמשיך הלאה", אמר ב-2003. "צריך להמשיך לעבוד".  הגשר בין התיאטרון למחול (ציפי שוחט, גלריה הארץ)יורם בוקר, שהיה תלמידו של מרסל מרסו, מספר על תרומתו לעולם הבמה. בשנותיו האחרונות בפריז היה מרסל מרסו אדם בודד וחולה. שמו של האיש עם הפנים הצבועות בלבן עדיין הלך לפניו, אבל הוא מיעט להופיע והפנטומימה בסגנון מרסו איבדה מקסמה; כך מספר יורם בוקר, תלמידו לשעבר.

מרסו היה המאסטר של בוקר, שנשבה בקסמו מאז היותו בתנועת נוער בפאריס והמשיך עם להקת הפנטומימה שלו עם קלוד קיפניס, שהיה בעצמו גם מתלמידיו של מרסו. "בעצם רציתי להיות שחקן", אומר בוקר, "והתחלתי עם פנטומימה בגלל מרסל מרסו. כשראיתי בפאריס מה הוא עושה, הייתי המום ורציתי לעשות כמותו".

תחילת הקשר בין השניים היתה דווקא בישראל. בוקר עלה לארץ בתחילת שנות ה-60 ונפגש עם מרסו היהודי ב-1962 כשהאחרון בא לביקור. "הוא הזמין אותי לבוא אליו לפאריס. נסעתי, כמובן, ובסטודיו שלו בפריז פגשתי סטודנטים מכל העולם. אני זוכר שפגשתי את רולן פטי ואת אשתו, הפנטומימאית הנהדרת זיזי ז'אנמר. למדתי אצלו שנתיים ומאז נשארנו בקשר. נפגשנו בכל ביקור שלי בפאריס ובכל פעם שהוא בא לארץ.

"בפעם האחרונה שהיה כאן, לפני כ-15 שנה, הזמנתי אותו להעביר שיעור באוניברסיטת תל אביב. הרבה מאוד סטודנטים באו להרצאה - האולם היה מלא עד אפס מקום. הוא אהב לדבר על פנטומימה. לא היה שתקן. בביקור שלי בפריזלפני שלוש שנים ראיתי אותו בפעם האחרונה. הוא היה די מדוכא. הפנטומימה בסגנונו כבר לא משכה יותר. הכיוון המועדף היה בסגנון וידיאו קליפ, דברים בקצב.

"הבעיה", מוסיף בוקר, "היא שהרבה ניסו לחקות אותו אבל בעצם לא המשיכו לחפש ולפתח את השפה שלו, לא חיפשו חידושים, וזה גרם להתנוונות הסגנון הספציפי הזה. אני המשכתי עם מורים אחרים, שיניתי כיוון, חיפשתי דרך משלי, עשיתי הרבה ניסיונות. הבנתי שלחקות את מרסו זה טיפשי, זה בלתי אפשרי, כי מרסל מרסו יש רק אחד".

מה היתה תרומתו לעולם הבמה? "הוא יצר דמות חדשה שהיתה סינתזה של הדמות של צ'פלין עם הפנטומימה הלבנה של פיירו מהקומדיה דל ארטה עם תנועות הידיים של אילמים חירשים. עם הדמות הזאת, ביפ, הוא נדד בכל העולם ושימש מקור השראה. הוא פרץ דרך באמנויות הבמה, בכך שהכניס את הפנטומימה למודעות של יוצרים בתיאטרון ובמחול. למעשה, הוא הכניס למודעות שהתיאטרון אינו רק דיאלוג והמחול אינו רק תנועה, והוא היה הגשר ביניהם".  ישראל גוריון שהיה מתלמידיו: "הוא היה ילד נצחי"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ