ירידת המסך על הצגת "העיתונות העברית"

ההצגה עולה בתיאטרון ארץ ישראל כבר 150 שנה - היא החלה כקומדיה ומסתיימת כטרגדיה. יובל בן עמי מספיד את המקצוע הגווע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

יש מודל יפה ללימוד המושגים "קומדיה" ו"טרגדיה". הוא משתמש במסכה המחייכת ובזו העצובה כדיאגרמות: קומדיה דומה להתקדמות לאורך פה מחייך - היא מתחילה למעלה, בסיטואציה אופטימית, משתפלת מטה בעקבות סכנה המאיימת על האידיליה, ולבסוף מקפצת שוב אל זווית הפה המורמת והסוף הטוב. הטרגדיה, לעומת זאת, מתחילה במצב של מצוקה, מטפסת לעבר תקווה, וצונחת שוב אל השבר, ממש כמו סמיילי הפוך.ההצגה "העיתונות העברית" העולה זה 150 שנה על בימת תיאטרון ארץ ישראל לא מתאימה לאף אחד מהמודלים האלה. זו הצגה של פה עקמומי, שפונה מעלה ומטה כאחד. תחילתה כשל קומדיה: הכל נראה בהיר. סופה: שכול וכישלון. לא נותר אלא להגדיר אותה כצאצא מטריד של סוגת תיאטרון אכזרית.המערכה הראשונה נסבה סביב בריאתה של תרבות תקשורת חדשה. עיתונים מרתקים ורעננים יוצאים לאור: "הצבי", "הלבנון", "חבצלת"... בולטת במיוחד דמותו של אליעזר בן יהודה (בגילומו המבריק של אליעזר בן יהודה), איש חזון ויוצר המצליח לברוא לשון מודרנית מלשון עתיקה. בן יהודה הוא יהודי ליטאי המתגורר ברובע המוסלמי, ממציא מילים ומפיץ אותן בעיתון. למחזאי "העיתונות העברית" מוזס קרלישוקנבך היתה ביד דמות חזקה כל כך, דמות שהקהל באמת מסוגל להתחבר אליה. לא ברור מדוע המיר אותה במערכות האחרונות בדמות כמו זו של שלדון אדלסון (בגילומו מדיר השינה של מייק מאיירס בחליפת שומן).» קובי ניב: "עיתונות זה לא מקצוע"» עומר שוברט: היינו אנומליה, ג'ונגל בתוך וילה» דנה שוופי: עכבר העיר זוחל חזרה אל הכפר» קליה מור: שני אלבומים אחרונים ופרידה» איתמר הנדלמן סמית: איש אינו מזיל דמעה על עיתון שנסגרההצגה נפתחת במינימליזם מכוון, מעין מחווה למחזה האמריקאי המופתי "העיירה שלנו" מאת תורנתון וויילדר. על הבמה מצויים רק שלושה כיסאות, מכונת דפוס ידנית וכוס קפה בוץ. לאט לאט הופכת התפאורה מפוארת יותר. ובתמונה המכונה במחזה "סוף שנות ה־80" חלה על הבמה התפוצצות של צבע. שתי במות מסתובבות המוכתרות בלוגואים של "ידיעות" ו"מעריב" מציגות רקדניות גו־גו בתלבושות ססגוניות. הן מפריחות זיקוקי דינור משוכללים, הכותבים בחלל האולם כותרות אש בשגיאות הגהה. דמויות שבמערכות קודמות התהלכו בלבוש צנוע, מופיעות על קבי קרקס עצומים ומבצעות ג'אגלינג מרהיב בעובדות בוערות. ואז, ממש כשהספקטקל בשיאו, פתאום קורסת הבמה, ואין אפילו פועלי במה שיתקנו אותה. הקהל מתבקש לעמוד והמושבים נמכרים לקבלן ריפודים. כאשר יצאנו לפואיה בהפסקה, התברר שבמזנון מוכרים רק לוף. בלי פותחן. מתנת דובר צה"ל. למדנו מהתוכנייה שהמחזאי מוזס קרלישוקנבך נפל למשכב במהלך חיבור המחזה, ושהחליפו אותו (כשם שהחליף את מוצרט תלמידו זוסמאייר, והשלים את הרקוויאם לאחר מותו) שורה אינסופית של יחצנים.על סופו של הערב חבל להרחיב, ולא כדי להימנע מספוילרים. להפך, עדיף שאספיילר. אני עושה כאן טובה לכל מי שיאזין לי וייצא באמצע, או שבכלל יעדיף לוותר על "העיתונות העברית" וללכת תחתיה ללהיט "התקשורת הזרה", המיובא מברודוויי. בקיצור נמרץ: מלבד דמותו של אדלסון, שאותה כבר הזכרתי, אין איש על הבמה. קול בכריזה מודיע שהשחקנים כולם פוטרו, מלבד אלה שהיו פרילנסרים ושאין באמת צורך לפטרם, רק להשליך אותם. ברקע מוקרן בענק עמוד הבית של Xnet. השחקנים של העיתונות כולם פוטרו, מלבד אלה שהיו פרילנסרים (צילום: AP)ביקורת הנמסרת בלב כבד להגיד שמדובר בהצגה מחורבנת? קשה. בכל זאת, היו בה רגעים יפים ודמויות מרגשות. לייטמוטיב מעניין, המכונה "העיר", מלווה פרק ארוך מההתרחשות. מדובר בדמות צללים הניצבת בשער האחורי של הבמה. יש לה מקור ארוך שבו תחובה סיגריה, והיא אומרת דברי טעם חתרניים לעתים ורעננים תמיד. בשלב מסוים היא מולידה עכבר: עכבר ססגוני ומרהיב ומתורבת. בסוף העכבר מת. בסופו של דבר, עם רדת המסך, אני חש שהבימאית, וואלה ברנז'ה, היתה מסוגלת ליותר. בעיקר עם כזה צוות של שחקנים, עורכים, תפאורנים, כתבים, תאורנים ומפיקי מערכת. זו ביקורת הנמסרת בלב כבד. גילוי נאות: היה לי חלק בכתיבת "העיתונות העברית" וכואב לי לראות את המסך יורד עליה באטיות. רבים מהפועלים מאחורי הקלעים ולפניהם הם חברים שלי ואנשים שנהניתי לעבוד איתם. הם אחראים לכמה מהרגעים המוצלחים יותר של ההצגה הזאת, ואני רוצה לאחל להם הצלחה ולהודות להם, בייחוד לקליה מור הנפלאה, שערכה את הטור הזה בכל כך הרבה סבלנות, הבנה וכישרון.  לעת עתה, זוויתו המורה מטה של הפה הטראגי מחייבת אותי להיפרד גם מהתיאטראות, מיוצריהם, ומדובריהם ודוברותיהם, שתמיד נעים לעבוד איתם ושמגיעה להם תודה גדולה. אם מישהו יודע על תפקיד פנוי למבקר תיאטרון, דברו איתי. אשמח לשוב לאולמות. מצד שני, אם למישהו בא להעסיק אותי כמבקר מלונות, אשמח עוד יותר. יש לי ידידה אמריקאית שמבקרת מלונות עבור "הניו יורק טיימס". אתם לא תאמינו איך החיים שלה נראים.הרבי מקוצק אמר: "סולם עקום - ישר". כלומר, כדי להציב סולם כלפי הקיר, חייבים להטות אותו באלכסון. כל ניסיון לנוע בקו ישר לכיוון השמים, בלי תקלות, נידון לכישלון. אני יכול רק לקוות שכך עובד גם הגורל: הפה מתעקם מטה, העיתון חדל מלהתקיים, אבל דווקא בזכות העיקום – המשבר, ההצגה בסופו של דבר איכשהו נמשכת. עד שיתברר שככה זה, אני קד לפניכם קידה אחרונה, ומודה לכם באהבה אמיתית על שקראתם את הטור הזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ