"בטבעת החנק": שירה מצמררת נשמה - תיאטרון - הארץ

"בטבעת החנק": שירה מצמררת נשמה

אופרת האימה "בטבעת החנק" שמבוססת על נובלה מאת הנרי ג'יימס אולי לא מבוימת בדמיון רב, אך היא מציגה את עתיד השירה המבטיח

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל בן עמי, עכבר העיר

"הייתי באופרה", אמרה לי לפני כמה ימים חברתי תהל. היא ניסתה להסביר מדוע היא מבולבלת ומתקשה להתחבר להתרחשויות שארית הלילה. עיניה לא היו בדיוק נוצצות, אלא אינסנטיביות. היא לא נראתה כאילו זה עתה התאהבה ברוזן אלמויווה רם המעמד, אלא כאילו יצאה מסרט אימה מוצלח."בטבעת החנק" היא אופרת אימה. היא מבוססת על נובלה מאת הנרי ג'יימס, שהצליחה להפחיד את המחבר עצמו: הוא סיפר שבלילה שבו סיים את כתיבתה לא הצליח להירדם. העלילה מלווה אומנת המגיעה לבית כפרי לשמור בו על שני ילדים מתוקים. היא מגלה שהבית רדוף ברוחותיהם של שני אנשים קודמים שנמנו עם צוות האחזקה שלו, ומאמינה שלרוחות הללו יש יכולת לשלוט בנפשם של הילדים. » "בטבעת החנק" - כל הפרטיםעוד במדור אופרה:» האופרה הישראלית מיועדת לסינדרלות» דניאל אורן: "היום כולם רוצים לעשות הכל מהר"אחד מהדברים שהופכים את הנובלה של ג'יימס לאפקטיבית הוא היעדר בהירות לגבי מה אמת ומהו חיזיון של הנפש. הילדים רואים דברים מסוימים והאומנת רואה דברים מסוימים. משהו מוזר בהחלט מתרחש בבית, אבל הוא מתערבב בדברים מוזרים המתרחשים בנפש. על במת האופרה החזיונות ממשיים הרבה יותר, ולכן מעט פחות מהלכי אימים. הרוחות ניצבות שם ושרות. הן הופכות מחזיון תעתועים של פולטרגייסט לשני זמרי אופרה, ובינינו, אין הרבה דברים פחות מפחידים מזמרי אופרה. בנג'מין בריטן, שבחר להלחין את סיפורו של ג'יימס בראשית שנות ה־50, היה צריך לזמום מזימות מתוחכמות כדי לשמור על מסתורין. הוא עשה זאת באמצעות תחכום מוזיקלי מבריק ובעיקר באמצעות תפיסה מקורית לחלוטין של תזמור אופראי. בריטן העמיד תזמורת קטנטנה של 13 מוזיקאים ואיפשר לה להמציא מחדש את כלי הנגינה - לתת בהם רוח (רפאים) חדשה. תזמורת האופרה המצומצמת, בניצוחו של דיוויד שטרן, עושה עבודה נאה מאוד, ובמידה רבה מאוד הערב שייך לה.הערב שייך לתזמורת האופרה. "בטבעת החנק":על הבמה מתחוללת לצד הדרמה העלילתית גם דרמה של אתגרים. "בטבעת החנק" היא אופרה קאמרית בת שישה זמרים שלפחות אחד מהם חייב להיות צעיר מאוד. על כל אחד מהם מוטל להפיח חיים (שאחרי המוות) בדמות התיאטרלית ובתפקיד המוזיקלי, להפחיד, לרגש ולעורר מחשבה. בחרתי לצפות דווקא בקאסט השני של ההפקה התל אביבית, פשוט כי את תפקיד האומנת מגלמת בו נועה דנון הישראלית. בעבר נזפתי באופרה הישראלית על כך שהיא אינה עושה דיה לפתח כישרון מקומי ולחזק את קשריה לארץ של קהילת האופרה הילידית, שגרמניה שבתה כמעט את כולה. דנון, החיה ויוצרת במגדבורג, אכן נקראה לדגל וניתן לה התפקיד הראשי התובעני, אבל למה היא בקאסט השני, הפחות יוקרתי? היא הרי מעולה מכל בחינה, מלאת הבעה תיאטרלית ומוזיקלית. הפרשנות שלה לתפקיד מורכבת כולה מבחירות חכמות. אני מנחש שגם הזמרת האירית שינייד מולהארן שבקאסט הראשון נהדרת, אבל יש ערך מיוחד בלצפות בדנון בארץ הולדתה. לשם כך, בין השאר, יש בארץ הזאת בית אופרה.ושוב, למה לא למזג יותר כישרון מקומי בהפקה? ההפקה הנוכחית יובאה מבית האופרה Opera North, שבסיסה בלידס, אנגליה. התפאורה מיושנת למדי: כאן חלון עקום מסגרת, שם צריח אפל, גותיקה לנערים שזה עתה קראו סיפור ראשון של אדגר אלן פו. אני מכיר עשרות אמנים ישראלים שהיו עושים מטעמים מחומר כמו "בטבעת החנק". גם הבימוי לא נהנה מעודף דמיון, וזה חבל, כי כל העסק יכול היה להיות מכושף.אולי הדבר המייחד את "בטבעת החנק" יותר מכל הוא נוכחותם של זמרים צעירים למדי בהפקה. את מיילס מגלם לרוב נער של ממש, שקולו טרם התחלף, ואת פלורה אחותו מגלמת סטודנטית צעירה. דומיניק וויליאמס וירדן זיסהולץ שרו את תפקידי הילדים בערב שבו נכחתי. הם היו יוצאים מן הכלל, ונעימת שיר הדיבוק של מיילס "מאלו מאלו" עודה מלווה אותי, מצמררת את נשמתי. שמעתי טובות רבות גם על אודות הארי אוקס ושירה פטשורניק שבקאסט הראשון. איך אמר רומן באימבאיב: יש עתיד לשירה.

למה לא למזג יותר כישרון מקומי בהפקה? "בטבעת החנק" (צילום: יח"צ)

לסיום, גערה בקהל. הייתי מעדיף לצפות באופרה הזאת באולם מלא רוחות רפאים נוהמות. הרי הן לפחות היו תורמות לאווירה. אצלנו, כרגיל, עם עלות המסך, מתחילות הגברות ההדורות לשלוף סוכריות מניירות מרשרשים, לרכוס את תיקיהן ואז להיזכר ששכחו משהו ולפתוח שוב את התיקים ולטפל בכל מיני שקיות נייר, רעשני פורים, צופרי משאיות, טילי פאג'ר ועוד כל מיני דברים שלא ברור למה אנשים מביאים לאופרה, ואז לרכוס את התיקים שוב ברעש רב. מישהי ניצלה הפוגה בשירתה של דנון כדי לומר לחברתה בקול רם: "את ידעת שהיא ישראלית?", וכשמישהו התעטש אי שם באולם, התנהלה על כך שיחה של ממש בשורתי: "מה זה?", "לא יודעת, מישהו כנראה ממש מצונן!", "חחחחחח". חברים וחברות, אם קשקשן כמוני יכול להתיישב במשכן האופרה ולשתוק באופן מוחלט במשך שעתיים וחצי, גם אתם יכולים. אני מזהיר בזאת את באי האופרה הישראלית - אם לא תלמדו לסתום, אני אזמן שדים מהגיהינום שיבואו ויאכלו לכם את הראש! תודה על תשומת הלב, ניפגש בבוריס גודונוב.

» "בטבעת החנק"מאת בנג'מין בריטן. האופרה הישראלית. בימוי: אלכסנדרו טאלבי.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ