נטע שפיגלמן: "להיות שחקן יכול להיות ג'ונגל פראי"

לכבוד השתתפותה בהצגה "החיים בשלוש גרסאות", מספרת שפיגלמן על כניסתה לתפקיד שכתבה יסמינה רזה ("אלוהי הקטל"), השתלבותה בתיאטרון גשר ויחסה לבורגנות המקיפה אותה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"הדמות של אינז ב'החיים בשלוש גרסאות' מאד נשית ומינית, וזה תפקיד שמאוד מושך אותי לעשות", אומרת נטע שפיגלמן, השחקנית הצעירה והמבטיחה של תיאטרון גשר. "היא תמיד מוקצנת, למעלה או למטה. או שהיא זוחלת או שהיא עוגבת. אתה רואה בהופעה שלי עכשיו שאני מאוד לא אינזית. אני לא התכשיט של הבוס, ובכלל להיות האישה היפה האבודה, זה לא משהו שיגידו עלי".שפיגלמן תיכף חוגגת 30, גבוהה ומרשימה (1.75), נטולת איפור ולבושה בסוודר אפור וג'ינס. יש לה נוכחות עם שורשים ירושלמים מתורבתים שהולמת את בתו של העיתונאי הוותיק אלישע שפיגלמן מהערוץ הראשון. היא רצתה להיות שחקנית מאז שהיתה נערה צעירה. היא שירתה בתיאטרון צה"ל וזכתה למלגות מצוינות בבית ספר למשחק של יורם לוינשטיין. בשנה השלישית ללימודיה צדו אותה יבגני אריה ולנה קריינדלין, ומאז היא בתיאטרון גשר בשלל תפקידים (בין השאר ב"יאקיש ופופצ'ה", ושש דמויות מחפשות מחבר"). » החיים בשלוש גרסאות - כל הפרטיםעוד במדור במה:» שי פיטובסקי: "אני לא בתחרות עם הטלוויזיה"» אלי גורנשטיין: "לפעמים אני מדבר אל עצמי והקהל מתמגנט""החיים בשלוש גרסאות", בבימויו של אמיר וולף, זו הצגה לארבעה שחקנים וקול מוקלט של ילד מעצבן שמסרב ללכת לישון. המחזה הוא אחת ההצלחות של יסמינה רזה, שנחשבת לאחד מקולות המחזאים המעניינים כיום בעולם התיאטרון. בין המחזות שלה: "אלוהי הקטל", שהיווה את הבסיס לסרטו המרתק של רומן פולנסקי עם ג'ודי פוסטר וקייט וינסלט, ו"אמנות", הצגה שבוצעה בעשרות ארצות בעולם ובוימה פעמיים בארץ. ב"חיים בשלוש גרסאות" משכללת רזה את התסבוכת האנושית כשהיא ממציאה שלוש גרסאות לאותה סיטואציה: ארוחת ערב של שני זוגות שתחילתה בטעות. המארחים מתכוונים לארח למחרת ובינתיים מלהגים ומרכלים על האורחים שכבר מתדפקים על הדלת. איבר (יובל ינאי) הוא הבוס של המארח הנוירוטי אנרי (גלעד קלטר). שניהם מדעני חלל. בבית, עסוק אנרי בריבים עם אשתו השתלטנית (נועה קולר) שלא מרשה לילדם הרעב תפוח לפני השינה. ארוחה שמתחילה בטעות. "החיים בשלוש גרסאות":שפיגלמן, כאמור, מגלמת את אינז, אשתו של איבר שמגיעה עם רכבת בגרביון היישר לדירת יוקרה ברובע ה-14. פיאסקו של ממש במונחים פריסאיים. להיכנס או לא להיכנס? להיכנס! ואז מתחיל קוורטט עם טקסט הזוי ומאד אותנטי בזיוף שלו, שנע בין הרהורים גלקטיים להרהורי זימה. לאחר כמעט חצי שעה חוזרת הסצנה הפותחת ומשנה את פניה למערכה שנייה שכולה קולנועית, כאשר השחקנים מאחורי הקלעים והקהל צופה בסרט. במערכה השלישית שוב משתנה הסיפור והצופה חוזר אל הזוגות ואל הפטפוטים, האלכוהול והפלירטוטים שמוקפים בתנועה ובימתיות מרשימה. "זו הצגה של חמישה אנשים שמכירים היטב אחד את השני, במאי וארבעה שחקנים", אומרת שפיגלמן. "כולנו חברים קרובים. הדמויות סופר מורכבות ומרתקות, ומעוררות הרבה הזדהות. גם ברגעים המאוד לא סימפטיים שלהם. הצגה שהיא אתגר גדול. אני מתחילה להרגיש נוח במיני של אינז".

למרות השוני, עד כמה את מרגישה קרובה לאינז, מה את מרגישה כלפיה?  "מצד אחד אני מרגישה מאוד רחוקה מאינז, אני חייבת לומר שהיו רגעים שחששתי שאני פשוט לא מתאימה לתפקיד. בחזרות ניסינו כל מיני דברים. ניסינו את השכרות והיא עבדה. ניסינו מקומות דיכאוניים וגילינו שזה קיים אבל לא במישור החיצוני. היה הרבה ניסוי וטעייה כדי למצוא את המורכבות הנכונה וההשתנות הנכונה לכל מערכה. גיליתי שיש לי הרבה תשוקה למקום הזה ולדמות של אינז".                                                                                                                                         איך מרגישה חווית הקולנוע, שהיא לא חד פעמית, בהצגת תיאטרון?      "החוויה של הצילומים היתה מאד אינטנסיבית. צילמנו במשך שבוע כל לילה מחצות ועד הזריחה. ניסינו למצוא את הביטוי הקולנועי הנכון, את אופן המשחק שיתמזג עם התיאטרון. היינו כל הזמן בדיאלוג ביחס לשינויים שצריכים להיות בין המערכות. המערכה השנייה במקור כתובה כמערכה תיאטרלית לכל דבר. אמיר (וולף, הבמאי ש.ה) הוא בעצם היחיד מאיתנו שבא מקולנוע, ומאוד עניין אותו לא רק המערכות, והשינויים בדמויות ובהתרחשות, אלא גם השינויים בין המדיה. הפיתרון הזה שהקולנוע נכנס לתיאטרון ושוב חוזרים לתיאטרון, נראה לנו נכון במציאות החיים המאוד תקשורתית שבה אנחנו חיים, שבה הכל מצולם ומתועד". "מתחילה להרגיש נוח במיני של אינז". שפיגלמן (צילום: אריאל בשור) על הכתיבה שלה אמרה רזה כי היא מושפעת מיוצרים רבים שבאים מתחומים שונים : צ'כוב, התיאורטיקן רולאן בארת' והבמאים לואיס בוניואל וריינר וורנר פאסבינדר. למרות שהצופה נוטה לראות בהצגה סאטירה משעשעת על הבורגנות, הרי שרזה טוענת כי ההצגות שהיא כותבת אינן סאטירות, אינן מבקרות קבוצה מסוימת של אנשים וגם לא את הבורגנות.

איך נמנעים מהצגת כורסה ריאליסטית מנומנמת?"אני זוכרת שכשהתחלנו לקרוא אז היו המון טקסטים סלוניים ארוכים, וכמעט שום דבר לגבי הוראות במה. אבל משהו תפס אותנו מיד. כי כתוב במחזה שהסלון של הבית נמצא תחת כיפת השמיים. וגם העיסוק של שני הגברים הוא בחקר הגלקסיות. זה היה מין רמז לכך שצריך לקחת את המחזה לכיוונים אחרים, למדיות נוספות, לכיוונים פנטסטיים ואני מאד שמחה שהבמאי בחר כך".    

 רזה משחקת עם הדמויות בין המערכות, הופכת אותם. כאילו הכול אפשרי.    "שאלנו את עצמנו מה ההבדל בין כל גירסה. מה ההבדל בין האני הפנימי של כל אחת מהדמויות. כאינז, אני בהתחלה קישוט של הבוס, כמו מכונית שמשוויצים בה. ברגע מסוים, כיוון שהיא אמא וזו הטריטוריה שלה, אז היא מביאה את האני מאמין שלה ופותחת במונולוג שילד צריך לישון בשמונה וחצי ולצחצח שיניים פעמיים ביום, ולא לאכול במיטה. אחרי זה היא שתויה עד כלות וכל האני מאמין הזה הופך להיות אבסורדי".                                                                          עד כמה השינויים האלו ברפליקות, בפעולות, הם בכל זאת חלק מהמציאות שלנו?"במהלך החזרות. חברתו של הבמאי עשתה לו מפה אסטרולוגית. הוא מסר לה את הנתונים והתברר שזו לא המפה שלו כי לפי המפה הוא צריך להיות ממש טוב עם כסף. אז היא אמרה לו תברר את שעת הלידה שלך והתברר שהוא טעה ברבע שעה. ואז הבנו שכל השינויים האלה הם אותן תזוזות של רבע שעה, דברים שהם מאד חמקמקים והאנימציה שהיא חלק מהתפאורה של ההצגה מאד מבליטה את השינוי האלו. שזה בעצם אנחנו שיכולים להתנהג קצת שונה בסיטואציות דומות. להפתיע את עצמנו". עד כמה הדמויות במחזה דומות למקבילות שלה בארץ, בורגנים בני 35-40?"אני מניחה שדומים באיזושהי מידה. כמובן שזה תלוי במעמד, ומדובר באנשים ממעמד בורגני עם השכלה, מעמד וכסף. בא אלי מישהו ואמר שלצערו הוא מכיר כל מיני 'איברים' כאלה. ואני גם יכולה לומר שאני מכירה סיטואציות דומות. זה בעיקר בגאלות של תיאטרון, פרמיירות וכל ההתחנחנות הזו. תמיד ברגעים האלה זה נורא חשוב איך אתה מציג את עצמך ותמיד שותים. מצד אחד אתה רוצה להיות בשליטה. מצד שני אתה שותה ואז קיים מעין חשש שתעשה טעות. והשכרות גורמת לך לא להיות עצור כי האמת היא שמה שאנחנו באמת רוצים זה לשוחח, להזדהות, להרגיש קרובים אחד לשני".ובאירועים כאלה אתה מוצאת עצמך חסר כנות, מבקרת, במקום להיות עסוקה בחלק שלך?"בחברה שאני נמשכת אליה, ערך עליון הוא להימנע מחוסר הכנות הזה והעניין הוא להיחשף, על אף הלכלוך והכיעור, ושם לחבק ולנחם כדי לגדול. כמובן שכולנו מעמידים פנים ממקום הישרדותי. במקצוע, הפיתוי הוא עצום. להיות יותר בולט, לנצח שחקנית אחרת במרוץ לתפקיד. כשחיפשנו את הדימוי שמדבר אלינו זאת היתה הדוגמה העיקרית. זה יכול להיות ג'ונגל פראי להיות שחקן, לשמחתי בעבודה שלנו זה היה הפוך מזה בתכלית אבל אנחנו מכירים את המקומות האלה".לקחת את ההצגה לכיוונים פנטסטיים. "החיים בשלוש גרסאות" (צילום: דניאל קמינסקי) עד כמה גשר זו משפחה עבורך, את רואה את עצמך גדלה בתיאטרון?"זה דבר שחלמתי עליו מגיל צעיר ואני מרגישה ברת מזל לשחק בגשר. אסירות התודה התחלפה בעבודה קשה ובתפקידים מאתגרים. יש להקה בגשר, שזה דבר נדיר ביותר, והלהקה שעלתה לפה לפני 20 שנה היא לא התיאטרון שאני משחקת בו היום, וטוב שכך. עדיין אני מרגישה שיבגני אריה הוא הבמאי הכי מוכשר שעבדתי איתו. זה מרגש להזדהות עם מקום ולהרגיש שהוא גם מזהה אותך ומבחין בהתבגרות ובהתפתחות שלך. מאמינה שעוד אמשיך לגלות את עצמי בגשר".אם נחזור קצת אחורה. לקחת את זה די קשה כשלא התקבלת לניסן נתיב?"זה היה משבר מאד קשה, כי רציתי מאד ללמוד בניסן נתיב. אבל היום אני נורא מאושרת שלמדתי אצל יורם. הבוגרים שלו הם הכי עסוקים. עם ניסן היתה סגירת מעגל שהוא ראה אותי בגשר האחת ההצגות ואז הוא בא אלי והודה בטעותו. ליורם היתה עין שזיהתה איפה אני מפותחת ואיפה אני לא".איפה היית מפותחת ואיפה לא?"יום אחד עשיתי מונולוג של קליטמנסטרה (אשתו של אגממנון במחזה 'אגממנון' של אייסכילוס. ש.ה) ויורם אמר 'את נורא שכלתנית אני רוצה שתעשי את המונולוג הזה שהביצים של כל הגברים כאן יתפוצצו'".» החיים בשלוש גרסאות - ימים ו'-שבת, ה-25-26 בינואר, האנגר תיאטרון גשר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ