אלי גורנשטיין: "לפעמים אני מדבר אל עצמי והקהל מתמגנט" - תיאטרון - הארץ

אלי גורנשטיין: "לפעמים אני מדבר אל עצמי והקהל מתמגנט"

מלבד קריירה ארוכה במשחק, הוא שר אופרה, מנגן בצ'לו ועכשיו גם התחיל לביים. ב"בין שני עולמות" שכתבה שרה פון שוורצה, אלי גורנשטיין מתחבר לשורשיו הגרמניים וחוזר לשפת אימו

אייל מלובן, עכבר העיר
אייל מלובן, עכבר העיר

בחורה ישראלית ממוצא גרמני, בת להורים שהתגיירו, מחפשת את זהותה הקרועה בין התרבות הישראלית הצברית לזו הגרמנית האריסטוקרטית. היא נוסעת למצוא את אביה ולברר איתו למה כפה על ילדיו את הגורל הזה. "בין שני עולמות" נכתב על ידי השחקנית שרה פון שוורצה, ולמרות שהוא מחזה דמיוני, יש בו מרכיבים מהביוגרפיה שלה. את המחזה מביים מנפרד לנגנר, והוא מוצג בעברית וגרמנית עם כתוביות. שרה מגלמת בו את תפקיד הבת, ואת תפקיד האב משחק אלי גורנשטיין, שגם הוא, ללא ספק, מכיר היטב את שתי התרבויות. גורנשטיין יליד תל אביב ונכד לפילוסוף היהודי־גרמני פליקס ולטש. הוא שחקן בעל קריירה תיאטרלית וטלוויזיונית ענפה, וכן זמר אופרה, נגן צ'לו, מנחה ומביים קונצרטים. » "בין שני עולמות" - מועדי מופע» "בין שני עולמות": משבר הזהות של שרה פון שוורצהב"בין שני עולמות" אתה משחק איש שבחר ביהדות. "זהו מחזה על זהות, דתית ומגדרית. מבחינת האבא שאני משחק, אתה יהודי ברגע שאתה מרגיש יהודי, ואין כאן עניין של גזע ודם. הוא לכאורה מצא פתרון לחייו בכך שגייר את כל משפחתו ועלה לארץ, אבל תהליך החיפוש שלו ממשיך. בעבודה על התפקיד נכנסתי לכתבים של סבא שלי, וראיתי שחיפוש הזהות הוא דיאלקטיקה פתוחה. העולם הדתי ברור ושלם, אבל סבא שלי דיבר לא על שלמות אלא על השתלמות. החיים לפיו הם ספירלה שחוזרת ועולה: דרך שיש בה עליות וירידות, דרך שצריך לעבור עם הרבה שאלות שלא תמיד יש עליהן תשובות. הוא מדבר על פילוס דרך, העזה ומציאת האמצע: האיזון בין הנטייה האינסטינקטיבית שלך לזו המוסרית"."בעבודה על התפקיד נכנסתי לכתבים של סבא שלי" (צילום: יוסי צבקר)זה גם קצת תיאור של החיים שלך – אתה זמר אופרה, שחקן, הוצאת אלבום – גם אתה בספירלה?"לא עשיתי את החיבור הזה בין סבא שלי הפילוסוף לחיים שלי, אבל האמת היא שזה מה שאני עושה – בחיים שלי ובמקצוע שלי שהוא החיים שלי. אני חי בספירלה, ובשנים האחרונות זו ממש סערה. החיים הם חיפוש, ואנחנו צריכים לחיות כל רגע".ואם אתה היית צריך לתת את הכותרת: אלי גורנשטיין הוא –"קשה לי בכלל עם הגדרות. אני שחקן־זמר, ולפעמים אני חוטא בבימוי. אני עוסק בפרפורמנס ארט, אמנות הבמה. אני מחלק אהבה עם הקהל בצורות שונות: במוזיקה, בתיאטרון, אני גם כותב סטטוסים בפייסבוק, לפעמים פילוסופיים. בדרכים השונות אני מגלה כל מיני צורות חדשות. ב'איטרוף', למשל, בכל פעם נוצר משהו שונה. אני לוקח את הזמן לחוויה פנימית, והבנתי שהדרך הנכונה היא להכניס את הקהל לתוך המוח שלך ולפעמים אני מדבר אל עצמי והקהל מתמגנט ובא אלי". הנושא של "בין שני העולמות" לא פשוט, ואתה גם מדבר שם בשתי שפות – עברית וגרמנית."עד גיל שלוש גרמנית היתה שפת אמי. שנים לא השתמשתי בה, אבל כשהתחלתי להתאמן הכל פרץ מתוכי – הצלילים, הפונטיקה, התרבות, כל הדודות והדודים והמשפחה. כדי לדבר גרמנית צריך להכיר את התרבות, ואני מניח שלא סתם הציעו לי את התפקיד. לקראת ההצגה יצרתי דמות שמושפעת מהתרבות הגרמנית, מהיותו אמן רגיש, ומהצורך שלו להתגונן מול הטענות של בתו ושל האשה שאיתה הוא חי. למרות שהוא עשה לכאורה דברים איומים, אני מאמין שהקהל מזדהה איתו ועם המסע שהוא עבר. אני יכול להזדהות עם המעבר שלו מעולם לעולם, עם הרצון לשנות. גם לי נכון ללכת בין העולמות, לא להיתקע באותו דבר".את ההצגה ביים במאי גרמני."מנפרד הוא בחור מקסים ויש לו שורשים יהודיים. בגרמניה וגם כאן הדור השלישי הרבה יותר פתוח. ילדי הדור השני לא דיברו עם ההורים, אבל הנכדים כן מדברים עם סבא וסבתא. יש בהצגה קטע שבו האשה שחיה איתי מדברת על רגשות אשמה וגורל, והיא אומרת שלכולנו יש שדים בארון". אתה עוסק הרבה במוזיקה ובאופרה, ואפילו הוצאת אלבום."אני מאוד אוהב מוזיקה. שרתי באופרה, והגיע רגע שהייתי צריך לבחור, כי קריירה באופרה דורשת הרבה נסיעות. אני עדיין שר ומשתמש ביכולות האלה בתיאטרון – ב'ריצ'רד השלישי' אני אפילו שר אריה ומנגן בצ'לו". וגם התחלת לביים. "זה תהליך טבעי. כל שחקן רוצה באיזשהו שלב לתת את מה שהוא יודע. ביימתי את האופרה 'הנזל וגרטל' באקדמיה, ואז שיתפתי את מגמת המחול בהפקה. המפגש עם הסטודנטים היה פנטסטי. בסדנאות שאני מעביר אני מנסה להגיד לצעירים דברים שאני מבין היום כשחקן, כמו שאני מנסה לעשות עם הבת שלי שלומדת משחק. אני רוצה להסביר שהמפתח הוא הפשטות. ההבנה שאם המילה היא בעלת משמעות אתה לא צריך להוסיף לה יותר מדי. אתה צריך להגיע לתמצות, לדבר פשוט, להיות בסיטואציה ולא להגזים".לכולנו יש שדים בארון. "בין שני עולמות" (צילום: יוסי צבקר)הקהל הצעיר בא לראות בעיקר מחזות זמר, זה לא מתסכל?"את הדברים האלה היו צריכים לעשות גופים מסחריים, אבל התיאטרון המסחרי עבר מהעולם. המדינה לא מסבסדת מספיק, לכן תיאטראות צריכים למלא את הקופה כדי שיתאפשר להם לעשות דברים כמו 'ריצ'רד השלישי'. זו השאלה הקלאסית איך אני מניע את עצמי – האם דרך צרכים כלכליים או רצונות מוסריים. אבל אי אפשר למלא רצונות מוסריים בלי לפתור בעיות כלכליות".יש הרבה אחריות במשחק מול ילדים ונוער."נכון. יש כאלה שראו אותי כשהיו ילדים והיום קונים לילדים שלהם תקליטים שהוצאתי בשנות ה־70. זה כבר דור שלישי של ילדים, ובשבילי זו אחריות עצומה. אני עושה גם קונצרטים מוסברים ותמיד משלב סיפורים. אני יודע שאם הילדים רואים הצגה שעושה להם משהו הם מסתובבים עם זה בראש עוד שבוע אחרי וזה מעסיק אותם. הורים אוהבי תרבות מעבירים את זה לילדים שלהם. עשיתי מופע של האלבום 'ונחיה', שיש בו שירי משוררים, והאולם היה מלא ילדים. התחלתי לשיר ואני שומע את כל הילדים הקטנים שרים איתי ויודעים את כל מילות השיר. העברתי להם את משוררי ישראל – דליה רביקוביץ, אברהם חלפי, מאיר ויזלטיר, אלתרמן, עמיחי. עיני מלאו דמעות ואמרתי 'אני את שלי עשיתי'".

» "בין שני עולמות" - 17-21 בינואר. התיאטרון הקאמרי. 200 שקל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ