עושים צחוקים: גל חדש בסצנת הסטנד־אפ הישראלית - תיאטרון - הארץ

עושים צחוקים: גל חדש בסצנת הסטנד־אפ הישראלית

שלושה צעירים תל אביבים וחצי היפסטרים נכנסים לאוזןבר. הסטנד־אפ עומד על הרגליים שוב, ונאור ציון לא יזהה אותו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עידן חגואל, עכבר העיר

תום יער מופתעת כשהיא נשאלת אם המחאה החברתית השפיעה על ההחלטה שלה להקים מיזם סטנד־אפ. היא מפשפשת במוחה הכאוטי, ונזכרת להעניק קרדיט להתאגדות האזרחית הגדולה בתולדות ישראל, שבעצם סיפקה גם עבורה קריאת כיוון. “נטרפתי במחאה”, היא אומרת, “במסגרת המשוגעות הזו שהייתי שרויה בה נחתה עלי ההבנה, כי פתאום קיבלתי דוגמה חיה לזה שבאמת אפשר ליצור, ושקיימים אנשים שנענים לרעיונות חדשים. כביכול אין קשר בין הדברים, אבל אנרגטית זה יצר אווירה של עשייה”. קרוב לשנה שערב הסטנד־אפ של יער רץ אחת לחודש באוזןבר, בהתחלה הופעה אחת בערב ואז שתיים בגלל הביקוש, ובקרוב יתמקם במשכנו החדש – הטוניק – אחרי שהאוזןבר הפך קטן מלהכיל (הערב הקרוב יתקיים בטוניק ב־10 בינואר). הקהל ההולך וגדל של הערב, שלצורך העניין כבר לא מגיע “מבת ים”, עד לא מזמן ראה באמנות הספציפית הזו ערימה של קלישאות ובדיחות קרש. הערבים באוזן סיפקו לו סטנד־אפ שלא מתאמץ לספק פאנצ’ים ומדבר בשפה שלו. אם נתעקש לתחום את הקהל הזה לכדי הגדרה אופנתית שטוחה וצבעונית, ניאלץ לדבר על היפסטרים (תום: “איכשהו תמיד יש להם משקפיים, צעיף ושפם, והם לומדים קולנוע”).» גורי אלפי בהופעה: לא טוב היות האדם לבדו» הומור פנימי: המדריך המלא לסטנד אפ הישראלי» חנה לסלאו: "סטנדאפ היום זה כמו סקס - אין זמן למשחקים"אנליזה בפרהסיה מיכאל הנגבי, שעלה לבמה פתוחה לראשונה בגיל 18 ובאחרונה שב אליה עם מופע חדש, מזהה במיזם הסטנד־אפ של יער גל חדש בסצנת סטנד־אפ הישראלית. “הייתי בערב הזה, ויש שם גל של סטנדאפיסטים עם גישה יותר אישית, פחות מסחרית ומתחנפת לקהל", הוא אומר, "זה כנראה צמח מתוך אותו מקום שממנו כל גל צומח – מתחושה של מצוקה להגיד את מה שאי אפשר להגיד. במשך השנים תמיד היו כאלה שדיברו על נושאים אחרים, אבל לא היו מודעים אליהם כי הם לא הגיעו לטלוויזיה. הבעיה היא שאם רוצים להתפרנס מסטנד־אפ חייבים להגיע לטלוויזיה, ושם חייבים למתן את החומרים. אבל מאז המצאת האינטרנט אנשים התחילו לגלוש ולראות מעבר לים, ולכן הגל הזה צמח בתל אביב – כי יש בה מציאות יותר אלטרנטיבית”.לא מתאמץ לספק פאנצ’ים ומדבר בשפה של הקהל. תום יער באוזן:נאור ציון, סטנדאפיסט מהדור הקודם שעשה גם את השיפט לטלוויזיה עם “החברים של נאור”, מאמין שעם כל הכבוד לאלטרנטיבה, הסטנדאפיסטים החדשים של תל אביב דווקא חייבים הרבה לשלום אסייגים שהצליחו לעשות את זה בטלוויזיה. “הומור פריים טיים זה הומור שיש בו הזדהות ברמה הכי גורפת”, הוא אומר, “לפעמים אנשים שלא הולך להם בדבר מסוים מחפשים את הדברים השליליים, ויש דברים שליליים בסטנד־אפ בטלוויזיה. למשל העובדה שהוא הולך על דברים עממיים יותר. אבל תוכניות כמו ‘צחוק מעבודה’ נתנו במה בלייט נייט להמון קומיקאים שלא היתה להם במה בטלוויזיה. היא הגבירה את המיומנות שלהם, הרימה להם את הרמה ופתחה אותם לאולמות יותר גדולים. זה גם יצר יותר ביקוש לחבר’ה צעירים”. השועל הוותיק יעקב כהן נחשב יחד עם שמואל וילוז’ני לפורץ הדרך שהביא את הסטנד־אפ המינימליסטי לישראל. “בזמני זה היה מוזר שמגיע בן אדם ולא עושה מערכון, אלא פתאום מדבר לקהל על עצמו”, הוא אומר. פור דה רקורד, כהן כלל לא שמע על ערב הסטנד־אפ של יער או על האוזןבר, ואפילו לא על לואי סי.קיי (“לא מכיר את לואי, אני עובד כל יום עד מאוחר על תוכנית חדשה שלי”). אבל הוא כמעט לבד שם: מאז הבום של תחילת הניינטיז, בעקבות הזינוק המטאורי של אחד בשם ג’רי סיינפלד, לא נראתה כל כך הרבה נלהבות מצד בני אנוש לשוב ולממש את המסורת העתיקה של לעלות לבמה עירומה מול קהל אדיש, מצוידים רק במיקרופון ואלומת אור משתקת. מודי בר און, שהחל את דרכו המקצועית האקלקטית על במת הדומינו גרוס כחלק משלישיית “איך זה עובד באמת”, נלחץ רק מלהיזכר באותם ימים. “זה חמור יותר מלשיר על הבמה כי פה, אם לא צוחקים - זה באמת מוות”, הוא נזכר. הסגנון שפורח כעת בערבי הסטנד־אפ של יער מזכיר במידה רבה את זה שבר און התאפיין בו ושהוא מגדיר כיום ”אנליזה בפרהסיה”. עם עלייתו לשלטון של לואי סי.קיי, הדור שלא ידע את סיינפלד בזמן אמת אימץ לחיקו גיבור סטנד־אפ שונה, שהציב רף הומור חדש. “אם זה הולך באמריקה אז זה מהדהד כאן”, אומר בר און. גם ננסי ברנדס, פאנצ’יונר סדרתי, מחבב את הג’ינג’י. “יש דברים שלקחתי ממנו – מהבלתי אמצעיות שלו”, מודה ברנדס בשיחת טלפון משדה התעופה באילת, שם נחת לסדרת הופעות קבועות שהוא מקיים מדי שבוע בעיר השעשועים. “אין לו שום בעיה לדבר על הכל. הוא מביא סיטואציות מוחשיות, ואני אוהב אותו יותר בסטנד־אפ מאשר בסדרה, היא מרגשת אותי פחות”. בשיחה עם שלושה מהקולות הבולטים של הערב – ליאור אמסטרדמסקי, ניב מג’ר ותום יער – ה”אמת” תעלה פעמים רבות, ובלהט שלא מתיישב עם הציניות המתבקשת מקומיקאים.

חרא פה ממש מג’ר, שמוכר מסדרת המערכונים האינטרנטית “ניצה ולחם” שיצר עם רועי כפרי, התנסה בסטנד־אפ לראשונה בערב של תום יער. “הייתי בטוח שזה חלום שאני לא אגשים אף פעם”, הוא אומר, “לא רציתי ללכת למקומות שבהם יצעקו עלי כי אני מדבר נגד דת רק כדי להשתפשף. אף פעם לא עניין אותי לעשות משהו שראיתי מחוץ לישראל, אלא לתת אלטרנטיבה למה שאנחנו רואים פה. ואם יוצא שהקומיקאים שאנחנו אוהבים הם יותר חבר’ה מחו”ל, זה פשוט בגלל שחרא פה ממש ואין כמעט ממי ללמוד חוץ מבודדים”. יער: “אבל לא התאגדנו כי חשבנו שכל מה שקורה בארץ לא טוב, ממש לא. לא קמתי ואמרתי ‘מה שקורה פה עלוב ואני רוצה לתת אלטרנטיבה מגניבה ואיכותית’. פשוט הבנתי שיש הבדל ז’אנרי. אני לא מזלזלת במה שקורה עכשיו במיינסטרים, כנראה יש סיבה שזה במיינסטרים ולא אנחנו. אם למשל אתה לוקח אחד משלושתנו, או אחד מ־22 האנשים שעלו אצלנו בערב, ושם אותם ב’צחוק מעבודה’ – הם לא יספקו את הסחורה. כי זה משהו אחר”. מה שקורה פה עלוב והם האלטרנטיבה. אמסטרדמסקי, מג’ר ויער (צילום: אורן זיו)מה יש בדבר הזה שאתם עושים שאין במיינסטרים?יער: “כנות. בסטנד־אפ בארץ אנשים עולים ומספרים בדיחות שגם אם אתה היית עולה ואומר הן היו מצחיקות באותה מידה. אמסטרדמסקי אומר דברים שמותאמים אליו, שהם אישיים שלו ויכולים לעבוד רק עם הסגנון שלו. כי יש לו סגנון. אנחנו הולכים על אמת”. אמסטרדמסקי: “אני ראיתי את קטורזה פעם מופיע וצחקתי, הוא פרפורמר אדיר. מאוד מצחיק. הבעיה היא לא האלטרנטיבה, אלא למה אני צריך ללכת לראות ‘מופע בידור’? למה אני לא יכול פשוט ללכת לבר ולדעת שיש שם ערב שבו אני יכול לעלות לסטנד־אפ וגם אנשים אחרים יכולים לעלות? הבעיה שלי היא לא האיכות של הסטנד־אפ בארץ, הבעיה שלי היא שאין מספיק”. את הסטנד־אפ הראשון שלו קיים אמסטרדמסקי במסגרת מסיבת פורים צה”לית. “הייתי שנתיים וחצי בצבא, מתוסכל מאוד, זה נראה כמו נצח. הייתי מאוד מיואש והחלטתי שאני עושה סטנד־אפ על חייל פיקטיבי שנקרא ‘אגף מרמור בצה”ל’, שאחראי על כל העוולות הקטנות, וכלל גם את אגף הבינוי, שבונים ככה שאתה מנסה לנגב את המים החוצה והם תמיד חוזרים פנימה. זה היה מדהים כי חשבתי לעצמי שאם אהיה מצחיק, מפקד הבסיס יהיה חייב לצאת סבבה איתי, אבל אם אני לא אהיה מצחיק - יכניסו אותי לכלא. והייתי חייב להיות מצחיק כדי להימנע ממאסר. זה היה תמריץ יפה”.אתם לא חוששים להיתקע עם הקהל הטבעי שלכם, המצומצם?אמסטרדמסקי: “כל הבנות היפות מכפר סבא מגיעות לניב. ניסינו לצאת קצת מתל אביב, נסענו לירושלים ובאו הרבה אנשים. בירושלים ממש צחקו מבדיחות פוליטיות, אבל פחות אהבו דברים מרושעים. אני גם לא יודע מאיפה הם הגיעו. יש צמא לזה”. יער: “אי אפשר להגיד שזה סטנד־אפ של היפסטרים מפני שאמסטרדמסקי סחי”. אמסטרדמסקי: “אני לא סחי”. מג’ר: “בין אם אוהבים או לא אוהבים את מה שקורה בחוץ, יש אווירה שמרנית. ואצלנו אין אווירה שמרנית, אנחנו אומרים את מה שאנחנו רוצים להגיד גם אם זה לא נעים. כשאני שומע את הדברים בערב שלנו, זה מרגיש לי כמו האמת הכואבת”.כשיעקב כהן נשאל לגבי מידת האמת בעבודתו הוא נשמע מפויס. הוא שייך לדור אחר, שגם האמת שלו היתה אחרת. אמת עדתית, למשל. “מישהו פרץ את זה מתישהו, שאפשר לדבר על עדות, וזה עובד”, הוא אומר, “אז כל אחד מספר על עצמו ועל המוצא שלו. תראה באמריקה, השחורים עושים סטנד־אפ רק על עצמם. לא המצאנו כלום, זה בכל העולם”. יער נזכרת בחוויה מכוננת שעברה כשראתה לראשונה את כהן מופיע. “לפני שנה הייתי בטקס יום העצמאות של הערוץ הראשון, היו המון חיילים והביאו את שרית חדד ויעקב כהן להופיע. קינאתי כשראיתי אותו עולה על הבמה ומצחיק משהו כמו אלף חיילים, מדבר איתם על דברים כל כך גנריים, לא בקטע רע, מהשירות הצבאי. ואני לא עשיתי צבא, רק שירות לאומי” .הוא לא סחי. ליאור אמסטרדמסקי:פחדת שבלי צבא לא תוכלי לעשות סטנד־אפ?יער:  “ממש”. מג’ר: “אני הייתי ביחת”ל, שזו יחידת בת של עוקץ, רק עם חתולים”.מה אתה עשית בצבא?אמסטרדמסקי: “מה שאמרו לי”.גם ברנדס לא עבר במטחנת צבא ההגנה, וסבור שלקהל בארץ יש סבלנות קטנה מאוד לקומיקאים שלא חוו את חוויות התלם הישראליות הנורמטיביות. “אני הקומיקאי היחידי במדינת ישראל עם מבטא, בגלל שהקהל הישראלי לא מקבל קומיקאי עם מבטא זר”, הוא אומר, “אני מכיר הרבה קומיקאים רוסים שניסו ולא הצליחו, אבל אני הפכתי את המגרעה ליתרון. המבטא הוא חלק מהכריזמה שלי. אין עוד קומיקאי בארץ שלא נולד בישראל ומצליח, אין לי ואת ההווי של הצבא את ההווי של בית הספר, ברומניה לא היו בדידים. אולי בגלל שהגעתי ממוזיקה פחות קשה לי. לסטנדאפיסט שמגיע משום מקום ושיש לו מבטא יהיה הרבה יותר קשה”. מג’ר ואמסטרדמסקי נהנים לפקוד את המופעים של ברנדס ולספוג קצת קומדיה אולד סקול רומנית. “זה מחמיא לי מאוד”, מגיב ברנדס, “ברגע שאתה מנסה להצחיק בגיל 60 אתה על גבול דק מלהיות פתטי. בגלל שהנורה הזו דלוקה, אני משתדל לא להגיע לפסים האלה”.

בת ים הקטנה מעבר להומור שמשתדל להיות פחות מיליטריסטי ויותר מופרע, הסטנדאפיסטים החדשים מתמקדים בחוויות סקס עצובות מחייהם האישיים ובאבחנות לגבי העולם ההיפסטרי שסביבם (“אלכס פולנסקי הוא המלך שלהם, הוא נשך את ההיפסטר הראשון”). הדמיון הכי גדול להומור העדתי ולאמנות החיקויים של פעם קיים אולי בקטע מופרע של מג’ר שכולל את אנה פרנק במבטא פרסי. הקהל שמגיע לערב של הסטנדאפיסטים החדשים לא בעניין של הומור עדתי, חיקויים, אחווה צבאית בנאלית או הומור מילואימניקים. יער, אמסטרדמסקי ומג’ר נמנעים מלהבדיל את סוג הסטנדאפ שלהם מזה של קטורזה, שחר חסון או שלום אסייג על פי חלוקה של הומור אשכנזי מול מזרחי. זה נשמע להם גזעני. אבל באוויר מרחף כל הזמן משפט אחד מזוהה ושחוק: המישהו מבת ים. האמת הכואבת (והגיקית) של ניב מג'ר:“חוששני שהשעון מתקתק אחורה לרגע שבו מישהו ישאל אם יש פה מישהו מבת ים גם אצלם”, מתריע מודי בר און. גם ברנדס, שעובד בימים אלו על מופע הומור המשלב תזמורת סימפונית וזמרות סופרן (שנקרא “הסופרנוס”) סולד מהקלישאה. “ההומור הזה נעלם, ברוך השם. הוא עשה לי פריחה”, הוא אומר, “אני שונא את המנגנון הזה של למצוא קורבן ולגמור אותו”.דווקא את יער המשפט הקלישאתי פחות מטריד. “אני לא חושבת שהז’אנר של ‘יש פה מישהו מבת ים’ הוא הכי גרוע בעולם”, היא מסבירה, “הוא ממלא אולמות ושמים אותו בפריים טיים”.מג’ר: “בבת ים למשל, זה הולך מעולה”.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ