"מעבר ל-10 מטרים נמצאת התהום של התיאטרון המסחרי"

אמיר אוריין מאמין שהחוויה שמתרחשת בחדר האנטימי שלו ייחודית ועוצמתית באופן שאי אפשר להשיג במקום אחר

אייל מלובן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

תיאטרון החדר קיים באופן פורמלי משנת 1985, אז עלתה ההצגה "ארוחת ערב" בחדר על הגג ברחוב הרב קוק 8 בתל אביב. מאז עברו כמעט 30 שנה, והתיאטרון פועל באותו בניין. שתי דקות מהים וחמש דקות משוק הכרמל. "זה התחיל במחשבות בוסריות בגיל 16 כששאלתי את עצמי למה הדברים מתנהלים כמו שהם ומה הכוונות הנסתרות של התנהגות בני האדם על הבמה ומחוצה לה", מספר אמיר אוריין, מייסד התיאטרון, "כתבתי פתקים, שהתגלגלו למאמרים, ואז יום אחד אמרו לי 'יש לך שיטה'". אוריין נחשב לפורץ דרך בתחום אמנויות הבמה. בגיל 16 הופיע לראשונה על הבמה, ובגיל 18 הציג את עבודת הבימוי הראשונה שלו, על פי מחזה מאת ייטס. » העלמה והמוות - מועדי מופע» אורטל חייבת למות: טוב שיש מקום כמו תיאטרון החדראוסף מחשבות והגיגים הפך לשיטה מדוברת?"החיים שלי מתחלקים לתקופות. בתקופה הראשונה הייתי שחקן, וזו תקופה הדוניסטית. יש סבל בלהיות שחקן אבל יש גם אושר גדול. כשחקן עשיתי מה שאמרו לי וקיבלתי אהבה מהקהל. אבל תמיד הייתי ילד מהורהר ששואל שאלות: למה מתכוון שחקן כשהוא אומר 'אני לא יודע מה לעשות עם התפקיד'. רציתי לדעת מה הסאבטקסט של ההתנהגות הגלויה. הייתי ער למצוקות השחקנים, לקשיים מאחורי הקלעים. לא נוח לי עם כעס ותסכול, ומכיוון שאני אדם אופטימי אני מבקש לפתור דברים. ראיתי שמתחים מאחורי הקלעים מתישים את היצירה ושאלתי את עצמי מה אפשר לעשות כדי לתקן. ככה התברר שיש דבר שלא נוגעים בו, והוא היחס שבין ההיסטוריה לחוויה האישית – בין ההתנהגות הגלויה ובין מה שקורה להם בזמן שהם מבצעים את ההתנהגות הגלויה. לי שטרסברג ואיליה קאזאן טיפלו בזה עד הרגע שהשחקן עולה על הבמה וההצגה מתחילה. ואני אומר שגם באותו רגע החוויה נשארת בפנים ומשפיעה על ההתנהגות שלנו, בתחום האירוע האמנותי".הסוד הוא להיות בתוך התפקיד וגם מחוצה לו. "העלמה והמוות" (צילום: אמיר אוריין)כשאתה משחק תפקיד אתה צריך להיות בתפקיד, זה לא מבלבל?"בהחלט לא, בתנאי שאתה עושה את זה בצורה מודעת ונשלטת. אומרים שכשאתה נכנס לבמה תשאיר את עצמך בחוץ, אבל אם אני אשאר בחוץ, מי ייכנס לבמה, בסופו של דבר אני צריך לעשות את התפקיד. אומרים 'צחק ליצן גם אם לבך בוכה', ואני טוען שאם תכניס את הבכי שלך לתוך הצחוק של הליצן, היצירה תתעשר ותהיה עוצמתית יותר. הסוד הוא להיות גם בתוך התפקיד וגם מחוצה לו. לא להתעלם מהחוויות שלנו ולתת להן ביטוי בצורה מובנית, וכך נוצר תהליך של טיהור פנימי שהוא לא רק לטובת היוצר אלא גם לטובת היצירה והקהל".עבדת עם מאות תלמידים כאן. למה לא לצאת ולתת ליותר אנשים להכיר את השיטה?"כשתיאטרון החדר נפתח אמר לי יובל מסקין 'אתה קורא לתיאטרון שלך החדר, ומה יהיה כשתרחיב ותלך לאולמות גדולים?'. אמרתי שאני מקווה שזה לא יקרה. אני מאמין שהחוויה שמתרחשת באינטימיות של החדר נכונה יותר. מרתק לשבת באולם גדול ולראות מופע ענקי, אבל החוויה שמתרחשת באולם האינטימי ייחודית ועוצמתית באופן שאי אפשר להשיג במקום אחר. החלל בחדר הוא לא סתם חלל נייטרלי, הוא משתף פעולה, הוא דמות באירוע. אם אתה מדבר על הצד הכלכלי של העניין, אז זאת כבר שאלה של תיאטרון וכסף. כל אחד מאנשי התיאטרון מתפרנס על פי דרכו, וכאן אנחנו עושים דברים שהם מעבר להצגה הרגילה. אנחנו רואים בעבודה הזאת שליחות שאמורה לעשות תיקון, וכמה שזה נשמע פאתטי – זה נכון". יוצאים מכאן כל שנה עשרות תלמידים שהולכים לעבוד בתיאטראות. אתה רואה את השיטה שלך מחלחלת? משנה משהו?"כל אדם יוצר יכול ליישם את מה שהוא לומד כאן בכל תחום שהוא עוסק בו, כי היצירה מתרחשת בכל תחום של עשייה אנושית. אני אומר לתלמידים שלא משנה מה יעשו העיקר שיהיו בני אדם. יצאו מכאן שחקנים ובמאים ואנשים שעוסקים בחינוך, והם מיישמים את העבודה השיטתית אם בגלוי ואם בינם לבין עצמם. מה שמתברר, ובעיני זה פלא, הוא שזה עוזר לבריאות הנפשית והפיזית של בני אדם. אם אתה נותן ביטוי למצוקה אתה מתרפא, ויצירה היא תהליך תרפויטי".אתה חלק מעולם התיאטרון כבר כמעט 30 שנה. איזה שינויים אתה רואה בפרספקטיבה של הזמן?"יש הבדל במישור הטכני המקצועי. היוצרים היום הרבה יותר מיומנים מאלה שהיו בילדותי. השחקנים אז היו בעלי השכלה רחבה אבל הם היו פחות משוכללים מבחינת המיומנויות השחקניות שלהם. הם חיפו על זה בהתלהבות, תמימות ואמונה בצדקת הדרך. לאנשי המקצוע היום יש ידע טכני רחב יותר, אבל משהו חסר בנשמה היתרה. התיאטרון היום משוכלל, הטכנולוגיה יצרה אירועים שפעם לא חלמו עליהם, אבל מבחינת העומק הרגשי של היצירה אנחנו נמצאים בשפל. התיאטרון הפך מכלי חברתי מחנך לכלי בידורי. הולכים לתיאטרון כי זה נעים ומשעשע. לפעמים צוחקים, לפעמים בוכים. נמנעים מלעסוק באפשרויות שלנו כאנשים ובתיקון חברתי".הקהל נכנס לחדר סוריאליסטי שבו הכל יכול לקרות. "העלמה והמוות" (צילום: אמיר)בחדר מוצג עכשיו המחזה "העלמה והמוות", שהוא מחזה פוליטי נוקב."זו הפקה של קבוצת אורתו־דה, שצמחה מתוך החדר, והם עושים יצירות מדהימות. העלמה והמוות נעשתה ברוח החדר. במקור זו הצגה ריאליסטית, מחזה פוליטי. כשמציגים את המחזה כלשונו הוא יכול להיחשב חתרני כי הוא שואל שאלות בקשר לחברה, אבל מכיוון שהמחזה מתרחש בצ'ילה אנחנו יכולים לפטור את עצמנו באמירה שלנו זה לא קורה. אבל התיאטרון האופוזיציוני מקרב ואומר שהסיפור קורה לנו כאן ועכשיו. גיבסון (אבי גיבסון בר־אל; א"מ) ואני עשינו עיבוד שמכניס את המחזה כולו לתודעה, ויש כאן עבודת בימוי נהדרת של גיבסון ושל השחקנים אלחי לויט, זאב שמשוני ויעל נביא. הקהל נכנס לחדר סוריאליסטי שבו הכל יכול לקרות, והדברים מתרחשים במוחה של הגיבורה. זה מאפשר לנו לעשות הבלחות של החוויה הישראלית המיידית. ובגלל שהמחזה הפך מריאליסטי לסוריאליסטי, אנחנו משתמשים בהקרנות וידאו, וזה הפך לאירוע מולטימדיה עוצמתי".אז בעתיד אין סיכוי שתעבור למשהו גדול יותר?"עוד עשרה מטרים זה סביר, אבל מעבר לזה נמצאת התהום של התיאטרון המסחרי, ולשם אני לא רוצה להגיע".

» העלמה והמוות - ג' 25.12, 20:30. תיאטרון החדר. 60-40 שקל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ