אלון אופיר: "הסיפור המשפחתי שלי קרוב בצורה קורעת לב למחזה"

אח אחד שלו היה מכור להרואין והשני התאבד, לכן אלון אופיר הרגיש כל כך קרוב ל"חולה ההודי" של רשף לוי. את עצמו הוא חינך לא לחלום וכך כל הצלחה היא הפתעה משמחת

שי הרלב, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שי הרלב, עכבר העיר

"אני לא יכול בלי לשחק, אבל גם לא בלי לביים", מספר אלון אופיר, והמציאות בהחלט תומכת בהצהרה שלו. כבר קרוב לשנה הוא מככב בהבימה כאנטוניו הסוחר בסוחר מונציה. בקרוב, יחל חזרות ל"הדה גאבלר", של איבסן, בתפקיד השופט בראק, והוא גם משחק בתפקיד הראשי בסיפור אהבה בשלושה פרקים של תיאטרון תהל של הקהילה ההומו-לסבית, שם הוא רואה את פעילותו לא כמסגרת אמנותית, אלא חברתית. כבמאי העלה בספטמבר האחרון את קיזוז בקאמרי, וקודם לכן את אסיר בלב העיר, הפקה משותפת של תיאטרון באר שבע והקאמרי. בשנה הקרובה יביים בתיאטרון הלאומי את אם הבית של הלל מיטלפונקט. אחרי יותר מ-20 שנות קריירה מבטיחות כשחקן ובמאי, לאחר תקופות טובות יותר ופחות, קצת מלחמות, מאבקים וגם כמה כישלונות, אופיר (45) עובד כפרילאנס בכל התיאטרונים הרפרטוארים, מלבד בית לסין. "חינכתי את עצמי לא לחלום ולכן כל דבר שבא הוא הפתעה נעימה וברכה", אומר אופיר בצניעות. "אני שואף להיות מאושר והאושר עבורי לא קשור בתפקיד זה או אחר. לא רוצה להיות המלט ולא רוצה להיות ריצ'רד. אני יכול לשאוף, אבל לא אצהיר ואבקש את זה".» החולה ההודי - מועדי מופע» הסוחר מוונציה: תיאטרון תלת מימדי מרהיב» קיזוז: מחבקים קלישאות של ימין ושמאלמחפש את האידיאליסט הפנימי

הראיון נערך לאחר הבכורה המחודשת של המחזה החולה ההודי בהבימה, שכתב רשף לוי. ההצגה שהועלתה לראשונה בבית לסין ב-2006 זכורה לא מעט בזכות ה"פצצה" שהטיל אופיר כאשר התפטר במפתיע לפני הקהל בפרמיירה, דבר שגרר האשמות הדדיות בינו לבין הנהלת התיאטרון. הם טענו שלאופיר יש מניירות של סטאר. אופיר טוען להגנתו כי היה צריך חופש פעולה אמנותי ולנהל חוזה ישיר מולם ולא דרך סוכנים. מלבד זאת, אושרי כהן ששיחק בתפקיד ראשי נאלץ לעזוב וההצגה ירדה. אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה האמין ב"חולה ההודי" ובבימוי המחודש של אופיר. די נדיר במחזותינו שתוך 6 שנים מעלים בשנית מחזה ישראלי חדש. אופיר זוכר היטב גם תקופות שחונות מאז שקיבל את פרס התיאטרון על "מר גרין", שהיתה אחת מעבודות הבימוי הראשונות שלו ב-2001. "התבגרתי מאז הוורסיה הראשונה של 'החולה ההודי' וכל מה שקרה בעקבותיה", הוא אומר בפרגמאטיות.במה שונה ההצגה של אז מההצגה של היום? "ההצגה של 2006 הייתה יותר מיליטנטית. היינו לפני מלחמת לבנון השנייה. במהלך החזרות אריאל שרון נכנס לתרדמת. ראיתי אז הכל בשחור ולבן. אחרי תקופה ארוכה שביימתי יצירות אספקפיסטיות גיליתי את המעורבות החברתית שלי, וזה היה מאוד בדמי. גיליתי שאני מאוד מחאתי ואגרסיבי. הכל היה קיצוני. כעסתי על הצביעות של הדמויות, על המציאות של המחזה, על העולם"."המחזה היה מבולגן, אבל תפס אותי מאוד חזק". החולה ההודי (צילום: דניאל קמינסקי)"החולה ההודי" הוא שגב, (עידו ברטל) בן ה-21 שחי עם אמו (דוית גביש) ואביו החורג והמזדקן שחולה במחלה נוירולוגית (דב רייזר/אורי אברהמי). שגב מחפש את אחיו החורג (נתי רביץ), מנישואיו הראשונים של אביו ומגלה עורך דין ממולח שלפני 20 שנים היה נרקומן וגורש על ידי האב. מאז לא נפגשו. שגב חדור האידיאלים מנסה בכל מחיר לחבר את המשפחה הנורמלית שמתבררת כמשפחה חולה, אפופת סודות ושקרים.מה גרם לך לרצות להעלות שוב הצגה שמכל מיני סיבות לא תפסה?   "התהליך של ההתקבלות וההיקלטות של ההצגה בתודעה של הצופים נקטע באיבו. ובמשך כל השנים הללו חשבתי שאני רוצה לחזור אליה. עכשיו קבלתי מחזה מבושל שעבר בזמנו טיפול יסודי. כמעט לא שיניתי מילה, נטו בימוי שחקנים. זו פעם חמישית שאני עובד עם רשף לוי ואין מישהו שאני אוהב לעבוד איתו יותר (המחזות "החותנת" "לרקוד ולעוף", והסרט "איים אבודים" בו שיחק ולוי כתב וביים ש"ה). "ב-2005 קבלתי  לידי טקסט של מחזאי צעיר שזה המחזה הראשון שלו. זה היה שישי אחר הצהריים. אני קורא את המחזה והוא מבולגן, אבל תופס אותי מאוד חזק. ברדיו השמיעו חמישה שירים ברצף של חוה אלברשטיין ואני קורא משהו שכל כך קשור לחיים שלי שאדם שאני לא מכיר כתב. וחוה אלברשטיין מלווה את הקריאה. המוזיקה שלה היא לא רק המוזיקה של המחזה, אלא של העולם שלו".בעצם הטקסט חי ונושם בינך ובין רשף, הוא מאוד קשור לחוויות הילדות שלך."הסיפור המשפחתי שלי קרוב בצורה קורעת לב למחזה של רשף. היינו ארבעה אחים. אחי אסף התאבד בגלל אהבה נכזבת. אסף היה צעיר ממני ביותר משש שנים. כשעזבתי את הבית ללמוד תיאטרון הוא היה בן 12. ואז כשהכרנו מחדש כאנשים מבוגרים לא באמת ידעתי על קיומה של בעיה, רק התחלנו להתקרב. אבל לא הייתי מספיק קרוב בשביל להציל אותו. אח אחר שלי היה מכור להרואין הרבה שנים. היום, תודה לאל, הוא בסדר. הוריי, שהיו אנשים עמלנים מאוד וחיו בחולון ירדו מנכסיהם בשנות ה-80 בתקופת האינפלציה המטורפת של ארידור ולא יצאו מהמפולת הזו. שניהם נפטרו ונותרנו שלושה אחים. אני קשור להצגה הזו כי היא שיקוף של המצב הנפשי שלי: של מה שנוכח ושל מה שנעדר בחיי לאורך שנים".שגב הוא משאלת לב שלך, של מי שרצית להיות? "ב-1981 הייתי בתיכון איש מאוד פוליטי. הייתי במפלגת של"י ואחר כך במרצ. בעיני הבחירות של 1981 ולא של 1977 הרסו את המדינה. שם התחיל הזרע שאם אתה לא חושב כמוני אז אתה אויב שלי. אז התחילו לומר שהשמאלנים הם סכין בגב האומה. הטקסט הזה תורגם 15 שנים לאחר מכן לרצח ראש ממשלה.

"שגב הוא היחיד שנלחם כמו הצעירים האידיאליסטיים שחוללו את המהפכה החברתית. הוא היחיד שהחברה לא הצליחה לקלקל והוא מאמין בערכים של שיתוף ואחווה. יש לו חלום. אבל הסיאוב והמחלה של הדורות מעליו לא מאפשרות לו להגשים את עצמו. המחלה שלהם מקננת בו. שגב עבורי הוא צעיר עם סוג של טוהר מידות מוסרי שלא התקלקל. אני מחפש אותו כל הזמן בי ובכולנו".המצלמה לא מוחאת כפיים

אופיר רוצה שכל ההצגה שלו תרוץ תקופה ארוכה ותצליח, ולא מתבייש בכך. שלאגר עבורו אינה מילה גסה. הוא למוד ניסיון. משחק, ולבטח בימוי הם עניין של מומנטום. "גם כבמאי וגם כשחקן אני צריך את המסגרת של הדד-ליין שהיא כחודשיים", מסביר אופיר. "אני לא מאמין בחזרות של חצי שנה ומעבדות תיאטרון. אם באנגליה מעלים שקספיר תוך חודשיים, אז למה לא כאן, אנחנו אנשי מקצוע לא?" "החומרים שלי הם המציאות החברתית-פוליטית בישראל". קיזוז (צילום: יוסי צבקר)אתה עושה גם את "קיזוז" ותיכף את "אם הבית". זו החלטה לעבוד רק על חומרים ישראליים?"במקרה יצא ככה. אולי בגלל שאני טוב בעבודה עם מחזאים. גם אילן חצור ובטח מיטלפונקט הם מחזאים ותיקים. מדובר בחומרים שעברו את המטבח הדרמטורגי, כלומר נוסו על בני אדם. מצד שני, תיתן לי את ג'ורג' ברנרד שואו, ניל סיימון או אלן אייקבורן ואני אהפוך את זה להצגה ישראלית. לא מזמן פנה אלי במאי גרמני ורצה שאני אביים בגרמניה הצגה. לא רציתי. החומרים שלי כיום הם המציאות החברתית-פוליטית הישראלית. פעם עשיתי דברים יותר בידוריים ומוזיקליים, למשל פיגמליון בחיפה או את 'עפרה' על חייה של עפרה חזה. יש לי תודה גדולה לרשף על ההזדמנות לעשות את 'החולה ההודי'. זו הייתה נקודת אל חזור בקריירה שלי במפגש של התיאטרון והמציאות כאן. זו הצגה שאשמח לעשות שוב עוד חמש שנים".ב"קיזוז" לקחת את אי האמון, השקרים, החטאים של ההנהגה עוד צעד קדימה."את 'קיזוז' רואים כפארסה. זה בסדר בעיניי אבל זו לגמרי מציאות. אני שמח שהקהל מאוד צוחק אבל יש בזה אלמנט עצוב - שאלו פניה של ההנהגה. ניסיתי להראות עולם פוליטי שבו כדי לשרוד אתה מוכרח להיות מושחת ולא מוסרי מן היסוד. אתה מתקלקל ברגע שאתה נכנס למערכת, כמו העוזרים הפרלמנטרים שלומדים לשקר כבר בתפקיד הראשון שלהם בכנסת. אותו חבר כנסת שבגלל שכרות נעדר מההצבעה וצריך לבצע קיזוז; זה קרה עם סטס מיסז'ניקוב שלא הגיע להצבעה מכריעה".עד כמה אתה פעיל כיום בתיאטרון תהל של הקהילה הגאה?"זו היתה יוזמה של גרי בילו שהיה מורה ומנטור שלי והוא רצה מאוד שאני אקדם ואמשיך את זה. היה חשוב לי כאמן, כגיי, כגבר דו-מיני, שהתיאטרון יקום. שיהיה לנו ביטוי. ביימתי ושיחקתי ב'סיפור אהבה בשלושה פרקים'. ואז ראיתי שהקבוצה שהקימה את תהל היא קבוצה של צעירים בסוף שנות ה-20, של צעירים  שאכפת להם שהיצירה שלהם בנפשם מה שהם עושים ואסור לחנוק אותם". אתה יתום לא מעט שנים ויתום שנה מגרי בילו. אתה חושב מה ההורים וגרי בילו היה אומרים?"אתה לא יכול להתגעגע למישהו שקיים בך. אני לא מתגעגע לאמא ואבא שלי. הם נוכחים לידי כל הזמן. מתגעגע לראות אותם. ובקשר לגרי, מתגעגע לראות אותו? חלק מהדברים שגרי לימד אותי פשוט נשארו איתי ועד היום. גרי הוא סוג של אבא רוחני, אבל גם אבא רוחני צריך וחובה להרוג. אבל אני לא יכול לדעת כי הוא לא פה. אז אני לא מתעסק בזה. אני לא שואל את עצמי מה הוריי היו אומרים על ההצגה. אם הם היו בחיים הייתי שואל. אבל אין לי כוח להתעסק בספקולציות. אני מעשי מדי יום"."היה חשוב לי כאמן, כגיי וגבר דו-מיני שהתיאטרון יקום" - תהל:אתה מתייחס קצת בשיווין נפש לזה שאתה עסוק כיום כבמאי ושחקן."ב-2007 עבדתי בערוץ 2 וב-HOT בתכניות ריאליטי. לא חיפשתי את זה. התקשרו ומיד הסכמתי .לא בגלל שאני אוהב טלוויזיה, להיפך. אבל הייתי צריך פרנסה להחזיק את הדירה שלי. בסוף העונה אמרתי תודה, אבל לא תודה. למה? כי המצלמה לא מוחאת כפיים. לקח לי זמן לחזור לתיאטרון. לא היה פשוט. הבימה היה אז בקשיים אדירים ורציתי נורא לעבוד שם. לא יכולתי להסכים שהתיאטרון הלאומי שלנו ייפול. עבדתי המון בהבימה ולא בגלל שכר. בניתי את עצמי מהצגה להצגה ואז הצעות החלו להגיע מעוד מקומות".

שים את עצמך שוב בנעליים של שגב בן ה-21. איזה חלום יש לו על ישראל ב-2030?"שגב היה רוצה שתהיה חברה חקלאית יותר שאנשים ילכו לגליל ולנגב. הוא היה מעדיף שאנשים יוציאו לחם מן הארץ. אני פוגש היום צעירים עם חלום ועם חזון של ישראל שלא נשלטת על ידי קפיטליזם חזירי ולא כל איש הישר בעינו יעשה. שגב הוא בוגר. כמוני, הוא היה רוצה לעבוד קשה, להיות במערכת יחסים קבועה. להתפרנס. אני זוכר את עצמי בגילו יושב במרפסת של בית הוריי בדירת שיכון בחולון. הם צפו בטלוויזיה שחור לבן ואני צפיתי מבעד למרפסת בטלוויזיה של השכנים שהיה להם אנטי-מחיקון. הייתי מתאר למשפחה מה אני רואה בצבע. זה ורוד וזה כחול וזה לבן. אני שורד בכל מחיר. רוצה לחיות עם צבעים. לקוות, להאמין, לחלום כמו שגב. אבל עם אמירה שקטה וקטנה, לא נוצצת. אני הרבה יותר צמוד קרקע כיום".» החולה ההודי - ימים א'-ה' ה-16-20 בדצמבר, הבימה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ