העיתונאים הזרים לא מתרגשים מ"צבע אדום"

יובל בן עמי רדף אחרי נפילות ושר קריוקי עם צוות כתבים זרים מבריטניה. להפתעתו, הם לא התרשמו מהמבצע ולא עפו על ירושלים

יובל בן עמי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל בן עמי, עכבר העיר

בצומת של הר חוצבים הציץ הכתב הבריטי מחלון המונית. “ירושלים תמיד מדכאת אותי”, אמר. זאת אמירה נפוצה, אבל אני נעלבתי. הרי האיש הזה הגיע לכאן ישירות מפורט או פרנס האיטי, אחת הערים העניות בעולם. רק לפני 20 שעות יצא ממלונו בעיר, שחזיתו קרסה ברעידת האדמה של 2010 ולא תוקנה מאז. איך ייתכן שהוא מגיע לבירת ארצי מהארץ מוכת המלריה והדיקטטורות ומוצא אותה מדכאת?אולי הוא פשוט עייף. הוא טס מהאיטי לניו יורק ומשם הביתה, ללונדון. בהיתרו התחבר הנייד שלו לרשת מקומית והתקבלה ההודעה: “אל תצא משדה התעופה. אתה ממשיך לעזה”. אחרי שעתיים של המתנה עלה למטוס והנה הוא כאן, מנסה לפחות לסדר שישאירו לו את הצד הישראלי, ושאת עזה ייתנו לכתב אחר. לא, אין לו חשש לדווח מזייתון המופצצת. הוא כבר היה במצבים כאלה. הוא פשוט רוצה לנצל את ההקפצה ולחגוג בחתונה של חבר בתל אביב.» "הם יורים בתותחים ואנחנו כותבים שירים"» יהושע סובול: "צריך להפסיק את הטירוף ולהתחיל לדבר"למחרת הגיע הצוות שלו, עם העיתונאית שתיכנס לרצועה. פגשנו אותם בלשכת העיתונות הממשלתית בירושלים, שם סידרו להם כרטיסי עיתונאי זמניים. גויסתי לסייע להם כ”פיקסר” – למצוא מרואיינים, לתרגם, להסביר מי נגד מי. בהמשך סוף השבוע הפגשתי אותם גם עם הפסטליקוס הטעימים בבארוד בירושלים, וגם עם הקריוקי של דגן ואלד בסודה בר. זאת משימה מעניינת, שמסייעת להעביר ימים של מלחמה עצובה ומיותרת. מנגד, היא עוררה בי קנאה: הנה אני כאן, מגיע מקסימום עד המועצה המקומית אשכול, והם – מקפצים על כל העולם. שני חברי הצוות שהגיעו לתמוך בעיתונאי שליוויתי טסו לכאן מצפון סוריה, דרך דיארבקיר בכורדיסטן הטורקית ואיסטנבול. בזמן הארוחות גילגלו זיכרונות מפינות עלומות בקווקז. הם עייפים, זה נכון, אבל חייהם עשירים וראיית העולם שלהם מאפשרת להם לחולל נסים ונפלאות.

כבר לא אומרים פלסטינים כך יצא שבימים שבהם רוב הישראלים מקללים את התקשורת הזרה, עברתי חוויה מחודשת של היקסמות ממנה. חברתי דיאה, שמתגוררת בירושלים, היא כתבת של סוכנות ידיעות גדולה. ערב אחד אני נתקל בה בלילינבלום עם כוס יין, ולמחרת קורא סטטוס שלה מטריפולי או מעזה. הגבולות לא קיימים עבורה, מלבד בזמני הפצצות (בטריפולי היא היתה תקועה כמה שבועות ונכנסה לדיכאון). מה זו אזעקה מנומסת בקול נשי אחרי הקרבות בסיירה לאון? (צילום: יובל בן עמי)המלחמה הנוכחית הכניסה אותי לבסיס האם של דיאה: אולפני JCS. מדובר בבניין גדול בירושלים, לא רחוק מהתחנה המרכזית, שכלי התקשורת הזרים מרוכזים בו. בקומה שבה עבדנו נפערים חלונות גדולים לעבר העיר, וכיסא מחכה בהם לכתב שיישב עליו מול מצלמה ויספר מה חדש. מסביב לכיסא פזורות קופסאות טייק־אוויי מדיקסי. “שמתם לב איך הפסיקו להשתמש במילה פלסטינים?”, אומר אחד מהם במבטא אירי, “אומרים עזתים, אומרים חמאס, אבל המילה פלסטינים נעלמה”. קיוויתי שהוא יציין את זה בדיווח שלו, אבל לא. טלוויזיה עושים מהר. בכתבות קצרות מספיקים לומר שיורים פה ויורים שם, ומה אומר המנהיג הזה והאחר, וזהו. אין זמן למורכבות. בבוקר, העיתונאים צפו בתסכול במה שהפיקו עמיתיהם בעזה לילה קודם. מובן שלא רצו שזוועות כאלה יתרחשו גם באשקלון, אבל לא ממש ידעו איזה מטען ויזואלי יביאו למערכת. החלטנו ללכת בעקבות סקר ״הארץ״, שקבע שרוב הישראלים תומכים בפעולה. המפגש עם הישראלים ברחוב העלה שלוש מסקנות: 1. הם לא אוהבים ערבים. 2. הם מאוד לא אוהבים את התקשורת הזרה, שלטענתם אוהבת ערבים. 3. הם כן אוהבים להופיע בפני מצלמות, ולכן סולחים לתקשורת הזרה על אהבת הערבים.קיוויתי לפתוח בפני האורחים התזזיתיים חלונות מיוחדים. סיפרתי להם על הטענה של גרשון בסקין, ממגשרי עסקת שליט, שלפיה אחמד ג’עברי היה מעורב בניסוח טיוטה להפסקת אש ממושכת. לקחתי אותם לבארי, לדבר עם קיבוצניקים (בעולם מאמינים שרק שדרות קיימת), שם הם חטפו את הצבע אדום הראשון שלהם, שהריץ את כולנו לגג בית הדפוס עם הציוד. הסיטואציה לא הבהילה אותם. מה זו אזעקה מנומסת בקול נשי אחרי הקרבות בסיירה לאון? בסופו של יום, לקחתי את הכתבים גם לדליקטסן וזרקתי מילה על באוהאוס. הארץ הזאת היא עדיין יותר ממלחמה, וככה היא נראית גם לאורחים לרגע שהמלחמה היא עיסוקם. למרות כובדה של ירושלים, מחיריה של תל אביב והמחסום בניר עוז, היא טובה בעיניהם. מי ייתן ותמשיך להיות טובה, כל כך טובה, שלא יצטרכו לחזור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ