מהמחלקה הסגורה באברבאנל לסטודיו יורם לוינשטיין

בשכונת התקווה פועלות 16 קבוצות תיאטרון, שאת כולן מדריכים בוגרים וסטודנטים של הסטודיו. עבור רבים מבני הנוער התיאטרון הקהילתי הוא קרש הצלה בחזרה לחיים. ראיון עם יורם לוינשטיין

שי הרלב, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שי הרלב, עכבר העיר

בשוק הבשר של שכונת התקווה, בדוכני הירקות, בדוכני הצ'יבורק הבוכרי, כולם יודעים בדיוק איפה נמצא הסטודיו של יורם לוינשטיין. לחלק מהרוכלים והמבקרים בשוק יש בן משפחה שמשתתף באחת מקבוצות התיאטרון שמפעיל בית הספר בשכונה. לוינשטיין לא נח לרגע והשנה הוא מעלה בפעם השנייה את הפסטיבל לתיאטרון קהילתי (8-11.11) באולמות הסטודיו של בית הספר למשחק והוא מודע לחשיבות התקשורתית של אירוע כזה. תיאטרון קהילתי, כמו כל אמנות חברתית לא נשמע מאוד מושך אפילו בימים שהמחאה החברתית נמצאת בקביעות על סדר היום. בבנגקוק ובדלהי ההצגה "ילדי הלב" של הנוער הקהילתי הדתי קצרה שבחים רבים, והם מתעתדים להמשיך להופיע בחו"ל ב-2013. בארץ צריך לוינשטיין את את יחסי הציבור ואת התקשורת שמקבל הפסטיבל. רק אז מצביע הקהל ברגלים. "האירוע הוא הסיבה שאתה מתקשר אלי עכשיו. התקשורת אוהבת פסטיבלים", אומר לוינשטיין.» פסטיבל התקווה 2 - כל הפרטיםעוד במדור במה:» נורמן עיסא: "הבמה זה הפסיכולוג שלי"» וידאו: מאחורי הקלעים של "קזבלן"בארבעה ימים בהם יתקיים הפסטיבל יועלו חמש הפקות מקור שנבחרו מתוך כ-12 הצגות שכולן מבוססות על חומרים אישיים שהביאו עימם תלמידי בית ספר יסודי ותיכון בשכונת התקווה, וגם קבוצת קשישות שכונת התקווה. החומרים הומחזו, לוטשו ובוימו על בוגרי בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין וחלקם על ידי תלמידי שנה ג'.מעבר לניהול בית הספר למשחק מקדיש לוינשטיין (62) חלק גדול מזמנו לתיאטרון הקהילתי לנוער. לימוד אמנויות הבמה תמיד בער בו. מאמצע שנות ה-80 הוא מלמד משחק וממרבית בתי הספר בהם עבד פוטר בגלל גישתו השונה ללימודי התיאטרון. בסוף שנות ה-90 הקים את בית הספר למשחק שעבר בשנת 2000 למבנה קבע בשכונת התקווה ומאז הוא פועל בהרמוניה עם האוכלוסיה. בשכונת התקווה פועלות 16 קבוצות תיאטרון. את כולן מדריכים בוגרים וסטודנטים של הסטודיו. רובן יוצרות בסוף השנה הצגה, אך יש מספר קבוצות שמעלות סרט סיום או פרויקט רב-תחומי אחר.

במה מיוחדת העבודה שלך עם בני נוער ממתנ"סים אחרים?"אנחנו לא חוג תיאטרון לנוער, אלא קבוצות תיאטרון מגובשות שמטרתן ליצור הצגות מקצועיות שבהן משתתף נוער. אנחנו עובדים עם נוער שנפלט ממסגרות בית-ספריות. עבור רבים מהם התיאטרון הקהילתי שלנו הוא קרש הצלה של ממש בחזרה לחיים. הגיעה אלינו בחורה שישנה בגן תקווה שהוריה נטשו אותה. יש גם בחור שהוצאנו ממחלקה סגורה מאברבאנל והפך להיות מחזאי".החומרים האנושיים הכי קשים על הבמה. "נסיכה שחורה" (צילום: רדי רובינשטיין)

מיהם בני הנוער שאיתם אתם עובדים?"אנחנו עובדים עם תיכונים ובתי ספר יסודיים בכל שכונת התקווה. למשל עם 'עמיאל' שהוא בית ספר ממלכתי דתי וכן תיכון דתי 'ראשית'. עם של ילדים של עובדים זרים מאריתריאה וסודן מבית ספר 'רמבם'. אנחנו עובדים במועדונית של ילדים בגילאים שש עד תשע בו לומדים ילדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו עובדים עם שתי קבוצות של עמותת לילך שהן מועדניות בהם ילדי עולים בסיכון. בנוסף אנחנו עובדים עם מוסד חינוכי שבו נוער על רצף של pdd, כולל מקרים של אוטיזם לא קל".

מה החלק הטיפולי בעבודה שלכם עם הנערים?"אין חלק טיפולי בעבודה הזו ואני לא מאמין בזה. חלק מבני הנוער מופנים אלי מגורמי רווחה, ואנחנו מודעים למצבם, אבל אין לנו יומרה לטפל או ליצור תראפיה דרך התיאטרון. זהו תפקידן של מסגרות פסיכולוגיות וחינוכיות ולא שלנו. אנחנו משקיעים בהם מקצועיות, ידע ותובנות דרך לימודים של מספר שעות בשבוע בסטודיו או במועדניות בתקווה, וזאת על מנת ליצור הצגה. הדרך חשובה, אך יש גם מטרה".

ומי שלא מצליח להתמיד, מי שמפגין קשיים?"אם יש למישהו משבר חמור אנחנו פונים לגורמי הרווחה. במקרים רבים אנחנו אומרים לנער שנתמוך בו אם יתמיד ונתרגם את מה שקרה במשפחה או בשכונה לחומרים אמנותיים על הבמה. אנו אומרים לו: 'במקום בעיה וחוסר אונים אנחנו ניצור מזה אמירה שלך והקהל יצפה בזה'. מאמינים שגם החומרים האנושיים הכי קשים יכולים למצוא את מקומם לבמה. הדרך ארוכה וקשה אך מזככת".

התלמידים רואים תיאטרון? זוכים לראות את ההצגות של הסטודיו בחינם?"לקאמרי ולבימה אין להם כסף. רבים מאוד מהם מגיעים להפקות בבית הספר ומשלמים את המחיר המינימלי של 20 שקל במקום 70 שקל שהוא מחיר הכרטיס המלא. אין חינם ואני לא מאמין בחינם, כי כך בהתאם יהיה היחס". מהי התמיכה הציבורית שאתה מקבל עבור הפעילות הזו שלך?"התמיכה שאני מקבל מעיריית תל אביב עבור בית הספר למשחק היא של כחצי מיליון שקל. מתוכם 40%, כלומר 200 אלף שקל מוקדשים לתיאטרון הנוער הקהילתי".

איך מסתדרים עם הסכומים האלה?"בגלל רוח ההתנדבות שקיימת בבית ספר, הן אצל התלמידים והן אצל המורים שרואים את התפקיד החברתי של התיאטרון כראשון במעלה. בתיכונים, התשלומים של ההורים מאוד גבוהים; הבן שלי שלומד במגמת מוזיקה, בעירוני א'. בשכונת התקווה המצב שונה בתכלית. אתה לא יכול לבקש כסף מילדים לפליטים מאריתראה וסודן. ובכל אנחנו מצליחים להגיע לאוכלוסיות עם קשיים קיומיים אמיתיים שהתיאטרון מאוד רחוק מעולמם".דרך הפסטיבל מקדם את העבודה הקהילתית בארץ. "אי בודד" (צילום: רדי רובינשטיין)

האם הפסטיבל הוא שער להכרה בינלאומית? "דרך הפסטיבל אני מצליח לקדם את העבודה הקהילתית בארץ אבל בעיקר בחו"ל, כי פסטיבלי נוער לתיאטרון מקובלים ומצליחים בכל העולם. בארץ לא מגלים כלל עניין. מיד אחרי הפסטיבל, בכדי שההצגות שהושקע בהם כישרון, עבודה וזמן רב לא ירדו, אנחנו מתכוונים להציג אותן בפסטיבל סתיו של תיאטרון נווה צדק. היינו בניו-דלהי לפני שנה עם קבוצה של נוער בסיכון וכעת יש הזמנה למומבאי. פסטיבלי תיאטרון קהילתי הם הצלחה גדולה בכל העולם".

עם אילו קבוצות יצרתם קשרים?"זה מאוד מעניין אבל דווקא עם קבוצות ממדינות אילסמיות כמו איראן ופקיסטן. הם כל כך נגד המשטר ונגד אחמינג'אד. מייחלים לפתיחות תרבותית שלא קיימת מאז שלטון השואה. יש בינינו קשר חם מאוד. מיד מזהים אותנו. פגשנו אותם לאחרונה בפסטיבל בדרום גרמניה ואפילו נוצרו קשרים רומנטיים. היה סיפור 'מלחמה' של בחור איראני ופקיסטני, ששניהם חיזרו אחר שחקנית מהסטודיו. האיראני, אגב, זכה בה. מקצועית, אנחנו עדיין בקשר עם הקבוצות הללו".

הפעילות החברתית מוסיפה יוקרה לבית הספר. משפיעה על הביקוש והיצע?"אנחנו מבוקשים מאוד כבר הרבה זמן. בגלל המורים המצוינים והדרך החברתית. אבל גם בגלל שאנחנו מעלים תשע הפקות בשנה ג' שמעניקות ניסיון והזדמנות. יש מאות של מועמדים. אנחנו בוחרים כ-38 בשנה א', כשליש נושר ונותרים בשנה ב' 25. את שנה ג' מסיימים כמעט כולם: 22-23".

בהפקות של בית הספר עצמו, באיזה תיאטרון אתה מאמין?"אני משתדל להכין את התלמידים שלי הכי טוב שאפשר למגוון שקיים בתיאטרון הרפרטוארי. אני מחויב לתת להם את הסטאז' הכי טוב שאני יכול לתת. אז למשל עשינו את 'שיקגו' שרבים טענו שהיה מוצלח יותר מכל גירסה אחרת של המחזה בארץ. יצרתי קשרים עם הקאמרי דרך המחזמר 'שרול' והעלינו יחד 14 הפקות. מצד שני העלינו פנינה של שקספיר 'עמל אהבה לשווא' שכמעט ולא הועלה פה. גם את 'לא על זמירים' של טנסי ויליאמס ואת 'תרז ראקן' של אמיל זולא, שאף תיאטרון לא היה מסתכן להעלות".אוהבים בסטודיו להסתכן בהפקות. תרז ראקן:

אלו הצגות יככבו בפסטיבל?"אני מאמין שההצגה של הנוער הדתי 'אי בודד' – תיאטרון מאוד פיזי מלא תנועה על ארבעה בני נוער שהם בעצם דמויות מוכרות: גנדי, מרלין הקסום, סופרמן ואלברט איינשטיין. הם נקלעים לאי בודד שבו הם חיים בין שפיות ושיגעון. מחזה מקודי שמביים בוגר הסטודיו יאיר מוסל, בוגר ישיבת חיספין בשומרון. גם 'הנסיכה השחורה' של רועי רשף מליח, בוגר ומורה בסטודיו שמספרת על נערה שרבה עם אמה ובחלום שלה מופיעה נסיכה שחורה שמחליטה להעלים את כל האימהות מהעולם והיא מנסה למצוא את הנסיכה השחורה בכדי להציל את אמא שלה. פנטזיה על יחסי אהבה-שנאה של ילדות ואימהות".

לפני חצי שנה חוויתם אסון קשה בו נהרגה במסיבת בית הספר, חן בראל. איך זה משפיע עליכם?"היה משבר בקבוצה של כבדי הראייה שחן עבדה איתה במסירות רבה. הם עברו את המשבר. הקדשנו הצגה על שמה ואנחנו לוקחים ממנה את הרצון העז שלה להתפתח וגדול ולהיות שחקנית מקצועית. נמשיך כל העת לשמור את זכרה".

» פסטיבל התקווה 2 - ימים ה'-א' ה-8-11 בנובמבר, הסטודיו למשחק יורם לוינשטיין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ