בלט טרוקדרו: דראג על נעלי פוינט

בביקור השני שלהם בישראל הצליחו הטרוקס להצחיק ולשמח את הקהל, אבל לא פעם פספסו את הפוטנציאל האמנותי הטמון בחצייה המגדרית שהם מבצעים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

בסיום המופע של בלט טרוקדרו אמש (ד') במשכן לאמניות הבמה בתל אביב, פרצו הרקדנים, לבושים עדיין בחצאיות טוטו ונעלי פוינט, בהדרן מפתיע. לצלילי השיר "הבה נגילה" הם סיפקו שתי דקות של שמחה עבור הקהל, שבתמורה קם על רגליו בסיום בשאגות בראבו. המחווה הקטנה הזאת הייתה עוד אחת מיני רבות שהוכיחו שוב ושוב כי הטרוקס עסוקים לא מעט בריצוי הקהל שלהם. ולא סתם לנסות לרצות אותו, אלא לשמח אותו ממש, להצחיק ולרגש אותו באופנים לא צפויים. זהירות, ספויילר: רוב הזמן הם מצליחים במשימה שלקחו על עצמם, אך בחלק לא מבוטל מהמופע המאמץ הזה גוזל משהו מהפוטנציאל האמנותי שטמון בהם. כוחם נמצא לדעתי, דווקא במקומות בהם הריקוד הוא רציני לגמרי, והופך את סוגיית המגדר מרגע של הומור לרגע של מחשבה. » בלט טרוקדרו - לכל הפרטיםלהקת בלט טרוקדורו ממונטה קרלו נולדה ב-1974 בניו יורק. היא מעסיקה בשורותיה רק רקדנים גברים, שמבצעים מגוון תפקידים ביצירות בלט קלאסיות, לרבות של בלרינות, על נעלי פוינט, "פריבילגיה" ששמורה כמובן רק לרקדניות. לישראל הם מגיעים לאחר ביקורם הקודם ב-2011, עם רפרטואר גדוש: המערכה השנייה של "אגם הברבורים", פה-דה-דה מתוך דון קיחוטה של מריוס פטיפה, "בלט גדול לארבע בלרינות" של ז'ול פרו ו"נישואי ריימונדה", המבוסס על מחזה של ל. פשקובה. השילוב בין היצירות הקלאסיות, שמגדירות היטב את יחסי הכוח בין המינים, לבין הלהקה הכל-גברית, מערערת את החוקים המקוריים באופן פארודי ומשעשע.

הפארודיה על הבלט הקלאסי הופנתה לכל סדרת המוסכמות האמנותיות והמוסריות המרכיבות אותו. הבלרינה צריכה לייצג ייצור ענוג ושברירי, רחוק מהאדמה ככל האפשר. כאן היו בלרינות כבדות משקל, אסרטיביות ועצמאיות. הניגוד בין מה שמצופה מהבלרינה למה שהודגם על הבמה, חשף באופן טבעי את המאמצים האדירים שנדרשים כדי למלא את התפקיד הזה. יתרה מכך, הוא הוציא את האוויר מהבלון הנפוח של הבלט הקלאסי, אמנות בעלת חשיבות עצמית ומאופיינת בפאתוס. הנקודה המעניינת הייתה דווקא אצל מי שגילמו את תפקידי הגברים. לאלה נבחרו הרקדנים הנמוכים יותר, ואפשר "הנשיים" יותר, כך שגם הגברים-המחופשים-לגברים, נראו בתלבושת דראג. בלרינות חסרות מנוח. הטרוקדרו (צילום: יח"צ)

ב"אגם הברבורים" ניכרה החולשה הטכנית של הקאסט הנוכחי, שחלקו לא הצליח לעמוד באתגרים הפיזיים של הבלט. האצבעות לא היו תמיד מתוחות, בעיקר בקפיצות, הסיבובים לא הסתיימו כראוי וגם הבאלנס לא היה תמיד מושלם. נכון, מדובר בפארודיה, אבל בדיוק בשל כך יש צורך לעשות הבחנה ברורה בין החלקים בהם הרקדנים "מפשלים" בכוונה כדי להצחיק, לבין הרגעים האחרים, שחייבים להיות מדויקים לעילא ולעילא. הדואט מדון קיחוטה כבר היה נקי בהרבה, ולכן גם איפשר ליהנות טוב יותר מהבדיחה. ואגב בדיחה, אחרי שעה וחצי על הבמה, הקהל רגיל לראות כבר גברים בבגדי נשים. אם זהו המנגנון הקומי היחיד עליו נשענים, הוא בסכנה לאבד מכוחו. ואכן כך היה ב"בלט גדול לארבע בלרינות", יצירה על אגו ותככים בעולם הבלט. חלקה הראשון היה רדום מעט, ולא הצליח לייצר אמירה מעבר לבדיחות הקטנות שבדרך. בדיחה לא מספרים פעמיים. "בלט לארבע בלרינות גדולות" (צילום: יח"צ)

"נישואי ריימונדה" הציג את הטרוקס במלוא הדרם, הן מבחינה טכנית והן מבחינה אמנותית. קדם לו "הברבור הגווע", קטע קצר מתוך אגם הברבורים, שביצע ותיק רקדני הלהקה פול גישלן. מחצאיתו נשרו כל העת נוצות, שהעצימו והגזימו את הדרמה של הקטע המקורי, ויצרו יחד פנינת בלט בוהקת. המעבר לצבעוניות והשמחה של "ריימונדה" היה אם כן הפינאלה המושלם. וכמה סימבולי לסיים ערב שכזה בכוריאוגרפיה שעוסקת בנישואים, מוסד שעדיין נתפס תרבותית כשידוך בין גבר לאישה. הטרוקס הם במובן זה לא רק להקת מחול, אלא מצג פוליטי-חברתי, שמחייב אותנו לחשוב על גבולות המגדר לא פחות מאשר על גבולות הבלט. » בלט טרוקדרו - לכל הפרטים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ