גוונים במחול 2013: דרושה אקסטזה

הרבה ביקורת, לא מעט סרקזם והמון מודעות עצמית - היוצרים ב"גוונים במחול" הציגו עבודות שהוקדשו לפולחנים והטקסים בחיינו. הרצון להתפרק מכל מה שהפולחן מייצג, דחק הצידה את ההנאה הגדולה שיש בו 

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

"מכל הרקדנים המפורסמים הרבים של דיאגילב, רק ניז'ינסקי היה לאגדה", כותבת לין גראפולה בספרה על הבלט רוס. ואכן, למרות שהשאיר אחריו בסך הכול ארבע יצירות ככוריאוגרף, השפעתו על המודרניזציה של הבלט הייתה עצומה. "פולחן האביב", היצירה שרקח למוזיקה פורצת הדרך של סטרווינסקי, חוגגת השנה יום הולדת 100, ומקבלת בכל העולם פרשנויות חדשות ומעניינות. גם העבודות בפסטיבל "גוונים במחול" נוצרו הפעם בהשראת "פולחן האביב", והוקדשו לפולחן וטקס.

» גוונים במחול - לכל הפרטים» הצצה לכל היצירות המתחרות אם אפשר לסמן קו יצירתי ואף פילוסופי שעבר בין כל העבודות השנה, הוא הביקורת והמודעות הגדולה (לעיתים גדולה מדי), שיש ליוצרים ביחס לפולחנים וטקסים בחייהם. כמעט ללא יוצא מן הכלל הוצגו הטקסים כאקטים של זיוף, שמסתירים איזה אני אמיתי שקודם להם או שמחבלים בחופש הבסיסי. הפולחן סומן במופעיו האלימים, בהרס העצמי שהוא מייצר ובסכנה שלו לגזול מהאדם תמימות ראשונית וטבעית. עבודתה של עדי פז – "פאולינות", עסקה בעיקר בנשיות כזירה בלתי פוסקת של טקסים ותנועות נוירוטיות. הללו הם, כך לפי פז בכל מקרה, ייצוג ההתמודדות עם הצלחות מצד אחד וכישלונות אישיים מצד שני, מומנטים של חיים שמוצבים מול אוסף סטריאוטיפים על נשים ונשיות. חמש רקדניות מבקשות להתנער מכל אותם סמלים שנכפים עליהן, אך בד בבד ממשיכות לנוע ללא הרף אל עבר המטרות שלהן – "אהבה, כסף, חופש וקריירה" (הציטוט מהתכנייה). "פוליאנות" היא עבודה מלאה בהומור, מושכת וסקסית, והייתה גם הקומוניקטיבית ביותר מבין כל היצירות. אבל הבחירות שעשתה פז, בקומפוזיציה ובמסר שהועבר, לא הצליחו לייצר אמירה חתרנית ומורכבת מספיק. כמו בשאר העבודות גם בזאת נעשה שימוש בטקסט מדובר על הבמה. כמו באחרות, הטקסט לא הוסיף עוד רובד או ניואנס חדש לכוריאוגרפיה, אלא אמר מפורשות את מה שהיה ברור ממילא. כך גם ב"מה שבאמת מרגיז אותי", דואט שיצר עדי בוטרוס לו ולזוגתו, הרקדנית סתיו סטרוז. בוטרוס התחיל את החלק שלו על הבמה במעין סטנד-אפ, בו הוא מספר על הקונפליקט הזוגי שלהם – הוא, ממשפחה ערבית-נוצרית, היא ממשפחה יהודית עם אב דתי. העבודה, כך אמר, נועדה לפרק את הסטיגמות שבאות עם הבגאז' הזה. בין שהתכוון לכך ברצינות, ובין שהיה במונולוג הזה משהו אירוני, הוא היה מיותר, ורק סגר את היכולת לתת פרשנויות נוספות לדואט. הריקוד עצמו היה מופלא, עדין ומלא תשוקה, והצליח לרגש ולחלחל פנימה לא מעט בזכות הכימיה בין השניים.

אהבה, כסף, חופש וקריירה. עדי פז ב"פוליאנות":

סמדר גושן ומירב דגן העמידו כל אחת בנפרד עבודות שנעות על הגבול הדק שבין תיאטרון ומחול. אצל דגן עלה על המוקד פולחן האבל והשכול הישראלי, בפרט זה הקשור לקדושת המוות של חיילי ישראל. גושן פרשה את הנפש האנושית כמבנה תלת מימדי – מוח, לב, תת מודע – וחשפה את היחסים בין השכבות כתנועות בלתי פוסקות של כוח. שתיהן, כאמור, הרכיבו כוריאוגרפיה שכללה עוד הרבה דברים אחרים מלבד תנועה. ייתכן שאלה הן טביעות האצבעות של עידית הרמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל ושל תיאטרון קליפה, אך נדמה יותר כי זוהי בחירה גורפת שכל היוצרים הגיעו איתה מהבית. כתוצאה מכך לא חוברו כמעט רגעים "פשוטים" של תנועה, אלא עורבבו יחד מחול ותיאטרון, מיצג ובעיקר הרבה סאטירה שכמו נלקחה ממערכונים. העירובים הללו אמנם סיפקו רגעים מעניינים ומעוררי מחשבה, אבל ברוב הזמן לא הצליחו להתרומם מעבר למסר אותו ביקשו להעביר. "גוונים במחול" היא תכנית שאמורה לתת במה ליוצרים בתחילת דרכם, ולכן גם אומרת משהו על הקולות החדשים שייכנסו בעתיד לסצנת המחול המקומית. למרות שבכל העבודות ניכר פוטנציאל יצירתי, נדמה שלא היו בהן בשורות אמנותיות חדשות ובעיקר לא נעשה ניסיון לגבש שפה תנועתית ייחודית. מה שהלך לאיבוד בדרך הוא בדיוק כל המימד המענג שקיים בפולחנים ובטקסים, שנוצר לא מההתפרקות של הגוף אלא אדרבא, מהחזרה הבלתי פוסקת על מבנים וצורות גיאומטריות. אם כל פולחן וטקס הם מראית עין, מה נשאר לנו כאשר מסירים את המסכות? האם אנחנו באמת קיימים בלעדיהן? ומדוע לא ניתן דין וחשבון על האזורים בחיינו בהם אנחנו נהנים, באופן נאיבי כמעט מהפולחן ומהאקסטזה שהוא מביא איתו? אצל ניז'ינסקי על כל פנים, חלק לא מבוטל מגדולתה של היצירה היה החיפוש הנואש אחר הצורות הללו, ולא בהכרח הפירוק שלהן.

גוונים במחול - לכל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ