יונה אליאן: "מתייחסים לאמנים כאילו הם טפילים"

"אצלנו מעדיפים את האמנים מתים", אומרת השחקנית הותיקה, שמשחקת עכשיו ב"33 וריאציות" – מחזה שעוסק דווקא במוזיקה קלאסית. בין מרירות (על חיי התרבות בישראל) להתפעמות (מהמחזה), אליאן מודה שהיא בעיקר שבויה של התיאטרון

אייל מלובן, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

"כשקראתי את המחזה בפעם הראשונה ממש נעתקה נשמתי, תכף נפלתי בקסמו. מחזה עם ראייה חדשה, הרבה שאר רוח, פיוט וחוכמה", כך מתארת יונה אליאן את 33 וריאציות, שבו היא מגלמת חוקרת מוזיקה המחליטה לגלות את התעלומה העומדת מאחורי 33 הווריאציות שכתב בטהובן ליצירה של דיאבלי. המחזה, המתרחש ב־33 מערכות קצרות, הוצג בעבר בהצלחה בברודוויי בכיכובה של ג'יין פונדה. השבוע הוא עולה בבית ליסין, בבימוי משה קפטן, ולצד אליאן משחקים יצחק חזקיה, מיכל לוי, דני גבע, פנינה ברט־צדקה, יניב לוי וצביקי לוין.33 וריאציות - מועדי מופעבית לסין - לרשימת ההצגות המלאה» שיינדלה: הצגה שלא החליטה מה היא רוצה להגידלא מפחיד אותך לשחק במחזה העוסק במוזיקה קלאסית?"אני לא פריקית של מוזיקה קלאסית, אבל כשאתה עושה מחזה על בטהובן ומתחבר למוזיקה שלו היא פורטת לך על נימי הלב. אני חושבת שאנשים התרחקו מהמוזיקה הקלאסית כי היא פחות מתאימה לקצב החיים הדינמי של היום, אבל המחזה מאוד קומוניקטיבי, ובגלל שהוא בנוי מ־33 סצנות יש בו משהו קליפי. העבר והווה מתחברים. בטהובן וקתלין, גיבורת המחזה, מתערבבים – הם חיים בשני מסלולים כביכול מקבילים, אבל יש בהם הרבה דמיון והם בעצם נפגשים. בסיפור עצמו יש עומק, רצון להגיד דברים, והוא כתוב כל כך חכם שהוא מצליח לעשות הקבלה לכל מה שאנחנו עוברים בחיים".שמה את המשפחה לפני הקריירה - יונה אליאן, "33 וריאציות" (צילום: דניאל קמינסקי)את מגלמת שם אשה מבוגרת. מה זה דרש ממך כשחקנית?"אני חושבת שזה הגיל שלי. הבן שלי בן 32, כגיל הבת שלי בהצגה. מה שכן, אני משחקת פה את ההליכה אל המוות, אבל המחזה מצליח לקחת גם את המוות בווריאציה פחות מעיקה. התפקיד דורש את מה שדורש כל תפקיד. להיכנס לנשמה שלך ולמצוא את החיבור לדמות. קתלין שונה ממני מאוד. אם ימי היו ספורים הייתי מקדישה אותם למשפחה שלי, והיא מקדישה אותם למחקר. היא אובססיבית למחקר שלה. היכולת שלי כשחקנית היא לגעת באותו מקום אצלי ולנסות להגדיל אותו. כי בכולנו יש הכל"."היום אתה כל הזמן מסמס ומצייץ" את יכולה לבחור את המחזות שאת משתתפת בהם. איך זה עובד?"ציפי פינס ואני חברות, אבל פעמיים־שלוש בשנה יש לנו שיחה של 'מנהלת ושחקנית'. היא נוסעת בעולם ורואה דברים ויש דברים שהיא רוצה להביא לתיאטרון וזה מתאים גם לי, ויש דברים שאני רוצה לעשות וזה מתאים לתיאטרון. במקרה הזה, ציפי נתנה לי לקרוא את המחזה והתמלאתי אושר, פשוט התאהבתי בו".את במקצוע 40 שנה. מה השתנה בעולם התיאטרון?"אני מאושרת שהייתי כאן בזמנים אחרים. תמיד אידיאליזציה של העבר. החיים והתיאטרון משתנים – כמות המידע שאנחנו סופגים והקצב שבו אנחנו נחשפים לדברים. הייתי בהבימה 15 שנה כשחקנית צעירה ושיחקתי רשימת תפקידים מדהימה מהקלאסיקות – "חלום ליל קיץ", "הלילה ה־12", "חתונת הדמים". לפני עשר שנים עוד עשינו את "מי מפחד מוירגיניה וולף" באורך מלא, בלי לכווץ ובלי לקצר. היום נדיר לשחקן צעיר לעבור דרך כזאת. אתה כל הזמן מסמס ומצייץ. התיאטרון חייב להיפתח למעגלים רחבים ולעשות הרבה הצגות. התיאטראות עושים מדי פעם הצגה שחורגת מהמיינסטרים, אבל זה נהיה לוקסוס, ותיאטראות שרוצים לקחת סיכון צריכים לכסות את עצמם בחגורת להיטים".שחקן היום הוא מולטי טאסקינג. רץ לצילומים בבוקר ולתיאטרון בערב."נכון, העבודה מטורפת. שחקנים בסדרות מסיימים יום צילום ונוסעים ברחבי הארץ לעשות הצגות. בתקופת צילומי סברי מרנן היו ימים שקמתי בחמש בבוקר וסיימתי בשתיים בלילה, אבל זה היה כיף גדול. זאת הפעם הראשונה שעשיתי סיטקום, ולמדתי שיש קלות שאתה יכול ליהנות ממנה".לא התעייפת מהמלחמה על הכרה ותקציבים?"אתה יודע כמה פעמים היינו אצל ראשי ממשלה ושרי אוצר להתחנן על נפשנו? ישראל חתומה על אמנה בינלאומית להקדשת אחוז מסוים מהתקציב לתרבות, וזה לא קורה. מתייחסים לאמנים כאילו הם טפילים. תראה כמה סרטים מועמדים לאוסקר מאז שנחקק חוק הקולנוע. סרט אחד עושה למדינה שירות טוב יותר מעשרות שגרירים. אבל עד שמצליחים לשכנע פוליטיקאי, אחרי שנתיים הוא כבר לא בתפקיד וצריך להתחיל מהתחלה. המדינה אוהבת את האמנים שלה מתים, אז מתחיל הפסטיבל. האמנים החופשיים והעצמאיים הולכים לאיבוד. דווקא כאן אנחנו צריכים להעיר בנשמה הגדולה הזאת שאמנות נותנת לעם"."בדרך כלל אני משחקת תפקידים של נשים חזקות". "33 וריאציות" (צילום: דניאל קמינסקי)"אין לי רצון לכער את עצמי" קראתי שנבחרת לאחת הנשים היפות בארץ ב־2011. האם היופי מחייב תפקידים מסוימים?"לא ידעתי על הבחירה הזאת וזה מחמיא, אבל זה לא חד משמעי. אני יודעת שיש לקהל ציפייה לראות אותי במיטבי. אנחנו השחקנים משמשים לקהל סרגל של זמן, אנשים מודדים את עצמם ביחס אלינו. אני מודה שאין לי רצון לכער את עצמי ולהראות שאני אמנית שיכולה להיות מכוערת. ציפיות הקהל הן לא רק בזה. בדרך כלל אני משחקת תפקידים של נשים חזקות. ב'תשוקה' אני משחקת אשה שבעלה בוגד בה והיא לא מחזירה מלחמה, ופעם באה אלי אחרי ההצגה אשה ושאלה 'למה את משחקת תפקיד של אשה חלשה?'. בעניין המראה החיצוני – בגדול ובכנות, זה פלוס. אני יודעת להעריך את זה בעיקר היום. בגיל צעיר בעטתי בזה ורציתי שיראו כמה אני מוכשרת וחכמה, והיום אני שמחה שיגידו לי שאני יפה".מתי נראה אותך משחקת בתיאטרון ביידיש שמנהל בן זוגך ששי קשת?"יש חלום חבוי ששוב אעשה שם משהו. יידיש זה הנימים של הלב שלי, ובמשך שנים הדחקתי את זה. בילדות אנשים שדיברו יידיש נראו לנו גלותיים. ועכשיו אני מבינה כמה אני קרובה לזה. כשבאתי לתיאטרון ביידיש גיליתי שאני מבינה את המחזה בלי לקרוא את הכתוביות. זה אוצר. נעשה כאן ניסיון לבנות תרבות צברית ולמחוק את כל הדברים שבאנו מהם. אולי לא מבינים שצריך שורשים".ומה את רוצה לעשות בעתיד?"אני מאכזבת את עצמי בזה. עד לפני עשר שנים אמרתי לעצמי ולחברים שלי שבשלב מסוים אני אעשה משהו אחר לגמרי – אהיה אשת עסקים, או שאעבור לגור בכפר ולגדל ירקות. כולם אמרו לי שזה לא יקרה. עד לפני עשר שנים רציתי להוכיח לכולם שאני יכולה לשנות חיים, לחיות עוד סט של חיים. והנה הם צדקו, ואני רואה שאני שבויה. יש משפט בשיר של לאה גולדברג שאומר: 'אני רק סתם אוהב גורל שלא פדני מבית משכון עליז ששמו התיאטרון'. אני מקבלת את הדין".

33 וריאציות - בית ליסין, 200 שקל. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ