אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זה סיוט כשהבן זוג שלך מביים אותך"

"מימונה" של חנה אזולאי הספרי עוסק בפער הבין דורי ומנסה לשמור על אופטימיות. היא בינתיים מתוכננת לביים סרט, עוברת ליפו ובעיקר נשארת נאמנה לעצמה

תגובות

במהלך ההכנות לאירוע המימונה המסורתי בבית משפחת דהן נחשפת מרים, אם המשפחה, לסודות ולשקרים המאיימים לפרק את משפחתה: הקומבינות הפוליטיות של בעלה, פירוק הזוגיות של בנה ותוכניותיה העתידיות של הבת חופית. במהלך היום העמוס ביותר בשנה, מרים נלחמת על שלום המשפחה, אך לומדת שאינה מוכנה יותר שידרכו על כבודה ועל חירותה. תיאטרון בית ליסין מעלה את המחזה החדש של חנה אזולאי הספרי בבימוי כפיר אזולאי ובהשתתפות מתי סרי, שרה פון שוורצה, דרור דהן, הדס מורנו, ליז רביאן וגלי בן־גיאת. השחקנית אזולאי הספרי מכירה היטב את החומרים שעליהם היא כותבת, ונחשבת ליוצרת פמיניסטית מזרחית העוסקת בסוגיות מגדר, זהות, מעמד וצדק חברתי.מימונה - כל הפרטיםהמחזה החדש שלך "מימונה" עוסק בנושא עדתי ברור."העדתיות היא כאן במקרה, כי אני מרוקאית. אני חושבת שהמחזה עוסק בנושא האוניברסלי פער הדורות ומעריכה שכל מי שנמצא באזור גיל 50 ומגדל ילדים עוסק בו. זכותם של הילדים והדור החדש, שאין להם בעיות הישרדות, להבריק את המצפון שלהם ולעסוק באידיאלים. ניסיתי לברר אילו הורים היו ההורים שלנו ומה קרה למערכות היחסים שלנו כשעלינו לארץ. יש הרבה גורמים שיוצרים מצבים קשים של חוסר יכולת להיות הורים. לאבא במחזה שלי אין מסוגלות הורית, ומה שהוא יכול לעשות זה להישאר ולא לנטוש. ההורים שלי נפטרו, אבל בתחושה שלי, כשאני נולדתי, אבא שלי לא היה קיים – זו היתה הסיטואציה שלי, וזה גם מצוי בסרט 'שחור', שכתבתי".את עוסקת רבות בקהילה שלך. את מסתובבת במעגלים האלה."באיזה מעגלים אני יכולה להסתובב? כשאני מתיישבת לכתוב, זה בא מתוך התפרצות. אני לא יודעת מה הולך להיכתב. אני חושבת שכל יוצר עוסק במקורות שלו. אני לא יכולה לכתוב על דברים אחרים. הכתיבה שלי היא בעלת משמעות והיא עוסקת בבעיות שלי, בפצעים שלי. בשנות הילדות והנעורים שלי. המחזה הזה לא עוסק בעבר, אלא רק כדי לראות דרכו את הסיבות. אני תמיד מתבוננת בסיבות להתנהגות אנשים, כנראה מפני שאני אשה. לנשים יש יותר נטייה לסלחנות, והן תמיד רואות את מקור הבעיה. היצירות שלי הן תיאור מצב ולא נקיטת עמדה"."האמירה אופטימית. לא יודעת אם ככה זה בחיים". "מימונה" (צילום: דניאל קמינסקי)אף עם פי שכאדם יש לך עמדות נוקבות. "כן, אבל אני יכולה להודות שבשנים האחרונות העמדות האלה פחות נוקבות. זה כנראה חלק מתהליך ההתבגרות. זה לא שהביקורתיות שלי נעלמה, אבל אני סלחנית יותר"."בסך הכל הדברים משתפרים" ביצירות שלך יש תמיד את דמות האמא שמעגלת את הדברים ושומרת על הכל."נכון. יש נקודה מסוימת שאני מתעקשת עליה גם בחיים הפרטיים שלי. זה סוג הפמיניזם שאני מרגישה בבטן, שצריך להיות עדין ולא אגרסיבי. לא להרוס כל חלקה טובה. תפקיד האשה הוא לא לפרק אלא לשמור. לא לוותר כמובן על שחרור ועל שוויוניות, אבל עדיין לשמור על השלם. ליצור הרמוניה ותקשורת".זה קורה אפילו בתסריט שהוא לא שלך - בתפקיד שלך ב"פולישוק"."נכון. זה תסריט של שמוליק (הספרי, בעלה של אזולאי; א"מ) והוא כתב אותו לי, אז כנראה זה קשור לכך שהוא מכיר אותי. זו זכות גדולה בשבילי לשחק את התפקיד הזה, ונכון, אני משחקת שם את המבוגר האחראי, או את הקשוחה טובת הלב". את עוסקת בהמון סוגי יצירה. איפה את הכי נהנית?"בהכל. כל תקופה והצורך שלה. כשעשיתי את הסדרות הדוקומנטריות ("הפועלות" ו"אימפריה קטנה שלי"; א"מ) זה היה חלק ממני. הייתי מאוד אלטרואיסטית. היתה משמעות בלתת פה ובמה לנשים האלה, לתת להן מקום לדבר. בסופו של דבר, אחרי האכזבה שלי מ'אימפריה', חזרתי להיות שחקנית והלכתי למקום של הכתיבה. עכשיו, למשל, אני בתקופה נרקיסיסטית מאוד. אני מאמינה, כמו שמרקס טען, שכולנו אנשים יצירתיים ואין אדם שלא יכול ליצור. אם אנחנו רוצים שהעולם יהיה מקום טוב יותר, אנחנו צריכים לבסס חינוך על יצירתיות ואמנות".אבל את חיה במדינה שחונקת את היצירה."קשה ליצור כאן, אבל זה לא נכון שאי אפשר. בסך הכל, דברים משתפרים. נכון שיש ארצות שיש בהן הרבה תקציבים לתרבות, אבל אני חושבת שמי שהולך ללמוד קולנוע וטלוויזיה היום, בסופו של דבר יש לו עבודה".את המחזות שלך את לא מביימת. "נכון, אבל עכשיו אביים את הסרט החדש שלי. העבודה על 'אימפריה קטנה שלי' והקושי שהיה לי בכל מה שהיה קשור אליה גרמו לי להבין שאני צריכה לביים את עצמי"."הדפוסים המודרניים חודרים גם ליפו" לא בא לך לעשות דברים בחו"ל?"אני לא אתאמץ בשביל זה. אני כל כך ישראלית. כל הכוח שלי נובע מהישראליות שלי. הנושאים שאני עוסקת בהם הם נושאים אוניברסליים, ויש לזה פוטנציאל. אם ייפתח שער, אני לא אסגור אותו, אבל אני מתעייפת מההתעסקות הפוליטית הנדרשת לכך". יש הייררכיה מאוד ברורה בין במאי ושחקן. איך זה כשבן הזוג שלך מביים אותך?"סיוט. עשינו את זה ב'פולישוק', אבל לא נראה לי שנחזור על הטעות הזו. אני מאוד קשה ודעתנית, ושחקן צריך לעשות את מה שהבמאי אומר לו. דעתם של השחקנים חשובה כי האינטואיציה והאינטליגנציה הרגשית שלהם גבוהות. אבל הבמאי צריך להתחשב בזה עד גבול מסוים".ובסרט החדש שלך את מרגישה בשלה לעבוד עם שחקנים?"מאוד. כאילו הגיע הרגע, וזה קרה. עשיתי אודישנים, והשחקנים הלכו איתי, וזה היה נפלא".את "מימונה" את נותנת לכפיר לביים. למה את לא מביימת אותה?"אני לא במאית תיאטרון ולא מתיימרת להיות. חשוב לי שהעבודה שלי תהיה מדויקת, ומכיוון שאני לא במאית תיאטרון, אני נותנת את זה לבמאי שיכול לעשות את זה. אולי בעתיד אני אביים, אבל אני צריכה מאוד לרצות את זה ולהתחיל במחזות קטנים".עברת לא מזמן לגור ביפו. גם בזה יש אמירה."זה היה תהליך טבעי. הילדים סיימו בגרויות, ואחרי שבוע עברנו דירה. הנפש שלנו תמיד היתה ביפו, וגם כשגרנו בשכונות הצפוניות, היינו נוסעים בכל שישי בבוקר ליפו לעשות קניות. המעבר ליפו גורם לי אושר רב. לא האמנתי שסביבה יכולה להעלות את רמת האושר, אבל כאן הכל שונה. האנרגיה, החיוכים. לפני כמה חודשים, ביום המימונה, הלכתי למכולת, ובעלת המכולת – ערבייה מוסלמית – קיבלה את פני בחיוך ענקי, אמרה לי 'חג שמח, המימונה היום' ונתנה לי חיבוק ענק. היא השכנה שלי, ואנחנו חולקות מופלטה. יחסית לערים אחרות, יש ביפו רמת שחרור לנשים המוסלמיות. הדפוסים המודרניים חודרים". אז בואי נחזור ל"מימונה" - גם שם האמא לוקחת את השחרור שלה. "נכון, ביום המימונה יש לה תובנה משמעותית, אבל היא יוצרת את השינוי ממקום הרבה יותר פנימי. היא עושה סדר. דיברנו על הפער הבין דורי ועל מה זה עושה לנו כהורים. ההורים במחזה רצו להיות הורים טובים, אבל הם לא בדיוק ידעו איך עושים את זה. בסופו של דבר, האמא לוקחת את הסמכות ההורית שלה ובאמצעותה מלכדת את המשפחה. האמירה שם אופטימית. אני לא יודעת אם זה ככה בחיים, אבל זה מה שהייתי רוצה שיהיה".מימונה - כל הפרטים

*#