'סוס אחד נכנס לבר' ועוד 5 הצגות שאסור לפספס בתיאטרון

מחזה המגולל את סיפורו של האלמן הכפול, סדרת מפגשים הזויים בין רופאים ומטופלים, וביצוע מופתי של דרור קרן בעיבוד לספרו של דויד גרוסמן - 6 הצגות שיגרמו לכם להתאהב בתיאטרון

דנה שחף
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גיל פרנק ורינת מטטוב
"סיבת המוות אינה ידועה"צילום: ז'ראר אלון
דנה שחף

לאור המהפכה הדיגיטלית שחלה בשנים האחרונות, או יותר נכון - מהפכת הנטפליקס שמתפקד כאמצעי בידור לכל שעה ולכל מצב רגשי - לא פעם עולות שאלות כמו, האם התיאטרון עדיין רלוונטי? האם יש בכוחו של מחזה לבדר קהל ואפילו להשפיע עליו רגשית או פוליטית? אז אנחנו כאן כדי לבשר לכם בשמחה שכן, כוחו של התיאטרון לא התערער, על אף המתחרים החזקים. ואם אריסטו אמר שצפייה במחזה מובילה לקתרזיס, אותה תחושת טיהור והזדככות רגשית - מי אנחנו שנתווכח. על כן, ליקטנו עבורכם 6 הצגות שיזכירו לכם כמה תיאטרון יכול להיות נפלא, נוקב ומטלטל. צפייה נעימה. רוצים לדעת מה קורה השבוע ובסופ"ש? הרשמו לניוזלטר של עכבר העיר וקבלו המלצות ישירות למייל

מה עושים היום - לוח האירועים המלא
לוח הופעות היום
לוח הצגות היום
אטרקציות לילדים - המדריך השלם

סוס אחד נכנס לבר
'סוס אחד נכנס לבר' הוא מחזה המבוסס על רומן מאת דויד גרוסמן שיצא לאור ב-2014. ההצגה היא מעין one man show בו דרור קרן מגלם את הסטנדאפיסט דובלה ג'י, המופיע במועדון בנתניה במופע סטנדאפ שהולך ומשתבש. דובל'ה מספר את סיפור חייו על הבמה, תוך כדי שהוא תוהה בינו ובין עצמו אם החיים מצחיקים או עצובים. בד בבד המופע הופך למעין מסע אקזיסטנציאליסטי, בו הוא חושף בהדרגה את סודותיו ואת מאווייו, וכמו מתמלל את מחשבותיו ללא שום תיווך או עכבות. העובדה שאבישי - חבר מן העבר איתו דובל'ה לא דיבר מזה שנים - יושב בקהל, מהווה טריגר מתמשך עבור דובל'ה שגורם לו לשקוע עוד ועוד בזיכרונות. ההצגה מתנהלת כולה כמופע סטנד אפ, כך ששלושת השחקנים הנוספים בה יושבים בין אנשי הקהל ומשכיחים מאיתנו שמדובר בהמחזה, בבדיה. דרור קרן מצליח להיטמע בדמות החשופה, הכואבת, המצחיקה והכל-כך אנושית שיצר גרוסמן, ומציג יכולות משחק וירטואוזיות שלא משאירות אף עין יבשה בקהל. דמותו של דובל'ה מגיעה לשיאים רגשיים ונעה במהירות בין צחוק והניסיון הנואש להצחיק, לבין רגעים של התערטלות רגשית מוחלטת וגילוי פצעים ישנים ומכרסמים, מה שהופך את המחזה לחוויה בימתית מהסוחפות שיש כיום בארץ.
סוס אחד נכנס לבר - לכל הפרטים

הצצה ל'סוס אחד נכנס לבר' שתשאיר לכם טעם של עוד:

קרדיט: התיאטרון הקאמרי

זרים מושלמים
'זרים מושלמים' היא הצגה המבוססת על סרט של הבמאי פאולו ז'נובזה שיצא לאקרנים ב-2016 וזכה להצלחה רבה ברחבי העולם. העלילה מתרחשת כולה במהלך ארוחת ערב ביתית בה מעורבים שישה חברים ותיקים והרבה בקבוקי יין. במהלך הארוחה, יוזמת המארחת (מאיה מעוז הנפלאה) משחק חברתי שבו כולם מניחים על השולחן את המכשירים הסלולריים שלהם, בידיעה שכל הודעה או שיחה שיקבל מי מהם, תהיה גלויה לכל שאר הנוכחים. ההודעות והשיחות מתחילות להגיע לטלפונים, ובהתחלה זה לא מפריע לאווירה הקלילה והנעימה סביב השולחן. אך כמתבקש, העניינים הולכים ומסתבכים, וכל ציפייה להודעה הבאה שתיקרא בקול רם שוות ערך לתחושה שחווים בעת צפייה בסרט מתח. ככל שהערב מתארך, השקרים, הבגידות והסודות נחשפים, ומתגלים ככואבים ודרמטיים, ויחד עם זאת מציאותיים ומעוררי הזדהות. העובדה שסיר הלחץ הזה מבעבע ב'לייב' לנגד עיני הצופה מעצימה את החוויה הרגשית, והאמפתיה כלפי המצוקה של כל אחת מהדמויות. כשהערב מגיע לשיא הדרמה והתסיסה, נוצר בלבול בכמה מישורים: לא ברור על מי מהדמויות עלינו לרחם ועל מי לכעוס, מי צודק ומי טועה, ויותר מזה - אנחנו אפילו לא יודעים מה אנחנו רוצים שיקרה. וזו בדיוק המורכבות שהופכת הצגה למוצלחת - כזו המתמצתת את מציאות היום יום על כל גווניה ועל כל הסתירות שבה.
זרים מושלמים - לכל הפרטים

"זרים מושלמים"צילום: ז'ראר אלון

סיבת המוות אינה ידועה
המחזה 'סיבת המוות אינה ידועה' מבוסס על הספר "לתפוס רוצח" של עמרי אסנהיים, כתב תכנית הטלוויזיה 'עובדה', שבעקבות תחקירו הואשם שמעון קופר ב-2010 ברצח שתיים מנשותיו, והוא מרצה את עונשו בכלא עד סוף חייו. עלילת המחזה היא תמצית האמירה 'המציאות עולה על כל דמיון', ובאופן הטרגי ביותר. את דמותו של שאולי (המבוסס על קופר) משחק גיל פרנק, המפגין יכולות משחק מרשימות ומשכנעות עד לכדי תחושת צמרמורת ופחד ממשי ממנו. דמותו של שאולי היא לא של הנבל הקלאסי, המפחיד פר-סה, אלא מורכבת בהרבה. שאולי הוא שרמנטי, שקרן פתולוגי מיומן שמצליח לשחק בכל הנשים סביבו כאילו היו חיילים במשחק דמקה פשוט. הוא בוגד בהן, הוא רוצח חלק מהן, הוא משדל את הוריהן ואף את אימו שלו (גילה אלמגור) לתת לו כסף. חשוב לציין לטובה את הדינמיקה הנהדרת בין אלמגור לפרנק בסצנות בהן לכאורה רב הנסתר על הגלוי, כשלרגעים נדמה לשבריר שניה ששאולי הוא דווק בחור טוב שנמצא במצוקה. בכלל, זו הצגה בה אי אפשר להתיק את המבט מהבמה, ולא רק בגלל העלילה. המחזה בנוי כך שההתרחשות על הבמה בלתי פוסקת, כמו מין ריקוד מפלצתי ומתמשך בו שאולי מפיל ברשתו אפילו את החוקרים במשטרה. קשה להצביע על גורם אחד מכריע שהופך את ההצגה הזו למצוינת, כנראה משום שמדובר בשילוב של כל האלמנטים יחד: תוכן מעניין, בימוי וליהוק נכונים, שחקנים מוכשרים, ומסר רלוונטי מתמיד בעידן ה-#METOO
סיבת המוות אינה ידועה - לכל הפרטים

מיקי פלג רוטשטיין וגיל פרנק ב"סיבת המוות אינה ידועה". קאסט מרשים
"סיבת המוות אינה ידועה"צילום: ז'ראר אלון

האיש שחשב שאשתו היא כובע!
ההצגה 'האיש שחשב שאשתו היא כובע!' נוצרה על-ידי פיטר ברוק כ"מחקר תיאטרלי" בהשראת ספרו של הנוירולוג אוליבר סאקס, וכעת היא מקבלת עיבוד חדש בתיאטרון החאן. מדובר במופע מעט מטורלל ומרתק הכולל סדרה של מפגשים בין רופאים ומטופלים. כל תמונה מפגישה את הקהל עם מקרה נוירולוגי מוזר אחר, עם מטופלים בעלי תופעות המוכיחות עד כמה בכוחו של המוח האנושי לתעתע בנו. מן המקרים הבולטים בהצגה: האיש שרואה רק חצי ממה שמולו ולכן מגלח צד אחד של לחיו, האיש שלא יכול לזהות חפצים בשמם, האיש שלא מצליח לדבר בשפת אמו והאיש שחושב שאשתו היא כובע. קשה לשייך את ההצגה לז'אנר אחד ספציפי, היא מתובלת בהומור ויחד עם זאת, ישנם רגעים בהם הלב יוצא אל הדמויות השרויות במצב של חוסר אונים. גם אין מבנה קלאסי לעלילה, והיא חסרת התחלה, אמצע וסוף, כך שאותו היעדר סדר או קונבנציונליות למעשה מתכתב עם מצבם של דמויות המטופלים. בהצגה משתתפים ארבעה שחקנים אשר מתחלפים בתפקידי המטופלים והרופאים, המצליחים להיבלע בכל דמות מחדש, בחירה שמטשטשת את הגבולות בין הרופא והמטופל, בין מה ש'נורמלי' למה שלא. מדובר במופע תזזיתי המביא לידי ניצול מקסימלי את יכולות התיאטרון, היכולת לבדר ולרגש תוך שימוש בכישוריהם הדרמטיים של השחקנים בלבד, בלי יותר מדי תפאורה וקישוטים. למרות הכאוטיות, כל מפגש בין הדמויות צלול ומזוקק, והתוצאה מדויקת ונוגעת.  
האיש שחשב שאשתו היא כובע! - לכל הפרטים

"האיש שחשב שאשתו היא כובע!" - הצצה למקרה אחד מני רבים:

תיאטרון החאן מציג "האיש שחשב שאשתו היא כובע"קרדיט: תיאטרון החאן

רודף העפיפונים
המחזה 'רודף העפיפונים' מבוסס על רב המכר מאת חאלד חוסייני שיצא לאור ב-2003, המגולל את סיפורו של אמיר, בן למשפחה פאשטונית מיוחסת בקאבול. אימו של אמיר מתה בעת לידתו, ואביו, אדם מכובד, עשיר ואתיאיסט, מנסה לגדל אותו להיות כמוהו - 'גבר' קשוח וחזק - אך ללא הצלחה. אמיר גדל להיות נער רגיש, והוא קורא המון, בעיקר לחסן חברו הטוב, שבשל מוצאו האזארי לא יודע קרוא וכתוב. העלילה מתחילה בילדותו של אמיר ונגמרת כשהוא כבן 40, כשבמהלכה הוא מנתק בכאב את הקשר עם חסן. ישנו סוד השוכן בין השניים אותו רק הם יודעים, והוא הפצע שלמעשה מניע את ההצגה כולה. אותו מנוע הופך את מבנה ההצגה למופתי, המעביר ביעילות את עושר הפרטים שיש ברומן המקורי ואת המורכבות המאפיינת כל מערכת יחסים בין הדמויות. החל מהבימוי שנותן חיים לצבעים ולצלילים מהספר ואף למבטא האפגני, וכלה בשחקנים המצוינים, ההצגה מצליבה בין התרחשויות העבר וההווה עם הרבה עומק וקוהרנטיות, ומבלי להעמיס מידע על הצופה. אבי אזולאי המגלם את אמיר, לא רק משחק אלא גם מתפקד כקולו של המספר הפונה לקהל לסירוגין ו'שובר את הקיר הרביעי' - ועושה זאת כמו מקצוען. לא נגלה לכם את הסוף, רק נגיד שהוא מרגש עד דמעות.
רודף העפיפונים - לכל הפרטים

רודף העפיפונים תיאטרון גשר
"רודף העפיפונים"צילום: ישעיה פיינברג

אניהו
מחזה עפ"י הסיפור הקצר "השמנמן" המופיע ברב המכר "אניהו" של אתגר קרת. המחזה מגולל את סיפורו של אניהו, בחור תל אביבי 'רגיל' ודי חנון שעובד בתור מציל בבריכה בבית אבות, אותו משחק אודי רוטשילד. הגיבור הלא ממש הרואי הזה מתאהב בבחורה בשם רעות (אביגיל הררי) אך במהרה מגלה שרובצת עליה קללה, וכי בלילות היא הופכת לגבר. ולא סתם, אלא גבר שמן ושעיר, שמפליץ ומקלל, ושבמהרה יתגלה כי הוא גם חייב כסף לפושע מפחיד. אניהו יוצא למסע סוריאליסטי במטרה להציל את רעות, במהלכו באים לעזרתו שלל דמויות הזויות: נגן רחוב פוסט טראומטי, אמו הפוסט אופטימית, הרופא שהרג את אביו, המאפיה הגיאורגית ועוד. זוהי הצגה על שיבוש זהויות, על דמויות שנמצאות בתהליך תמידי של חיפוש והתחפשות שבמהלכו גבולות האני משתבשים. הגיבור הראשי הוא 'אני' שהופך ל'הוא', ומתאהב באישה שבלילה ניחנת באיכויות הכי גבריות שיש. ההצגה משעשעת להפליא, ועוברת בה האירוניה האתגר קרתית באופן מופתי. בסופו של דבר, מעבר לכל ההשלכות הפילוסופיות במחזה, מדובר בסיפור אהבה, על כל היבטיה, התשוקה כמו גם השיעמום, תחושת ההתחדשות אל מול הניוון. כל אלה מתגלמים על הבמה בצבעוניות ובבדיחות הדעת, מה שהופך את חוויית הצפייה להנאה צרופה.  
אניהו - לכל הפרטים

אלון דהן אודי רוטשילד אביגיל הררי
"אניהו"צילום: יוסי צבקר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ