אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפילוסופיה של המוות בהצגת יחיד חדשה

איך ממחיזים סיפור על ילדה המתמודדת עם מוות בפעם הראשונה וכיצד מחזיקים סיפור שכזה על כתפיים של שחקן אחד? עם שאלות אלו מתמודדות השחקנית טל בלנקשטיין והבמאית נועה שכטר בהצגה שתוצג בפסטיבל תיאטרונטו הקרוב

תגובות
שאלות הקשורות למוות. "האם דגים ישנים?"
ז'ראר אלון

"האם דגים ישנים?" הוא מחזה יחיד גרמני מאת ינס ראשקה, שבאופן הכי לא אופייני ליצירה שמיועדת במקור לילדים עוסקת בהתמודדות עם מוות. עלילת המחזה נמסרת מפיה של אנה, ילדה בת 10, שאחיה הקטן מת ממחלה קשה והיא נדרשת בגילה הקטן להכיל את מותו ולמצוא דרך הגיונית להבין אותו, בזמן שההורים והמורים אינם מספקים לה תשובות הולמות. המחזה הקטן והרגיש הזה, שמערב באופן חינני בין עיסוק בשאלות פילוסופיות במהותן על משמעות המוות לבין קסם תיאטרוני צנוע, מצא את דרכו לישראל והוא יוצג השנה בתיאטרונטו בביצוע של טל בלנקשטיין ובבימויה של נועה שכטר.

» האם דגים ישנים? - לכל הפרטים
» פסטיבל תיאטרונטו 2017
 - לכל הפרטים
» עכבר במה - לכל ההצגות והביקורות

"עברנו כברת דרך עם המחזה הזה", מספרת שכטר, "ניסינו להציע אותו בהתחלה לתיאטרון אורנה פורת ולפסטיבל הצגות ילדים בחיפה, אבל העובדה שמדובר במחזה ילדים שעוסק במוות של ילד הרתיעה אותם. אמרו לנו 'תהרגו סבא, סבים מתים, ילדים לא מתים'. מה שטוב לילדים גרמנים כנראה פחות מסתדר עם ילדים ישראלים. גם ההורים שהזמנו אותם להביא את ילדיהם להצגה נרתעים, כי הם מפחדים בכלל לפתוח איתם את הנושא הזה. עם זאת, טל ואני מאוד אהבנו את המחזה וידענו שבסוף חייבים למצוא לו בית. אני חושבת שתיאטרונטו הגיע בדיוק בזמן הנכון". "מה שמאוד אהבתי במחזה הוא שבסופו של דבר אנה נאחזת בחיים", מוסיפה בלנקשטיין, "מה שמאפשר לה להתגבר על הכאב הוא ראיית היופי והטוב של החיים. הדבר הזה יכול לדעתנו לדבר גם לילדים וגם למבוגרים, כי הוא נוגע במשהו אמיתי".

בכל זאת, המחזה מתעקש להישיר מבט לעבר המוות. אנה נרתעת מדיבור על מוות במושגים של "שמיים" ו"מלאכים", ומתעקשת לדבר על אדמה ותולעים. זאת עמדה פילוסופית לא פשוטה. 
שכטר: "נכון, אבל למרות הגישה 'הבוגרת', אנה עוטפת את העניין בהרבה פנטזיה. היא מחליטה שאחיה נמצא בתוך תולעת שדג אכל, ואז כשהדג הולך לישון גם האח שלה הולך לישון. אז במקום הפנטזיה שהדת מציעה, ושמוכתבת לה על-ידי סביבתה, אנה מתעקשת ליצור את הפנטזיה הפרטית שלה, בתנאים שלה".
בלנקשטיין: "יש לזה ביטוי גם בתפאורה. באבנים שאנה משחקת איתן ויוצרת מהן אביזרים שונים לאורך ההצגה מתקיים מתח בין צבעים עליזים לבין דימוי של בית קברות שתמיד נוכח מאחורי המשחק. עם זאת, זה אף פעם לא רק המוות, אלא שילוב בין הדברים".

טל בלנקשטיין
אורן לביא

לבד במערכה

בלנקשטיין, שחקנית שמאחוריה רקורד לא קטן של תפקידים זכורים בתיאטרון הקאמרי - בין השאר ב"כנר על הגג", "משרתם של שני אדונים" ו"כולם היו בניי" – מצאה ב"האם דגים ישנים?" תפקיד שכאילו נתפר למידותיה. נראה שאין הרבה שחקניות שהיו יכולות לשכנע כל-כך בתפקיד של ילדה רגישה וחכמה בת 10, ועדיין לשמור על אמינות. "יש משהו בתמימות והמתיקות של טל, שמאפשר להאמין שהיא בת 10 מבלי שתגזים עם ההתיילדות", מסבירה שכטר, "אני חושבת שאחרת, לקהל היה קשה להתחבר לדמות הזאת".

עד כמה זה מפחיד לעשות היום הצגת יחיד, כאשר ידוע שיש אינפלציה גדולה בז'אנר והקהל לא כל-כך שש להגיע לראות שחקן אחד על הבמה?
שכטר:
"אין ספק שזה ז'אנר מאוד קשה, ותמיד הייתי אמביוולנטית לגביו וחשבתי שאם זה לא חייב להיות הצגת יחיד – שלא יהיה. במקרה הזה, הרגשנו שאי אפשר להעביר את הסיפור הזה בפורמט אחר. זה היה מוריד מהדיוק שלו. אמנם גם אני חרדה לטל שנמצאת לבד על הבמה, אבל מה שמציל אותה מהבדידות הוא העבודה של כל היוצרים שעשו את ההצגה יחד איתנו - רות מילר, שעשתה את התפאורה והתלבושות; אורן לביא, שהלחין את המוזיקה, וטל קון שעבדה על התנועה".
בלנקשטיין: "לי היה חלום הרבה שנים לעשות הצגת יחיד. היכולת להחזיק מחזה על הכתפיים זה משהו שתמיד סיקרן אותי. מה שכן, באמת יש משהו בודד מאוד בז'אנר הזה. הפרנטרים שלי בהצגה הם אבנים ועלים, שמהם מורכבת התפאורה".

נועה שכטר
גלעד בר שלו

לסיום הראיון, צריך להזכיר את העובדה שמעבר להיותה במאית תיאטרון, נועה שכטר התמנתה בשבוע שעבר למנהלת של תיאטרון תהל, קבוצה שנוסדה על-ידי גרי בילו ז"ל ותוחזקה מאז על-ידי תלמידיו מבית צבי. האם זה אומר שאת הולכת להמיר את היצירה בניהול?
שכטר: "בשנים האחרונות, בעיקר בעבודה כעוזרת למנהל האמנותי עמרי ניצן בתיאטרון הקאמרי, עברתי תהליך שבו הבנתי שמה שמושך אותי זה ניהול. זה החלום שלי, ובעוד 14 שנה אני רואה את עצמי מנהלת את הקאמרי. מצד שני, אני לא יכולה בלי יצירה וברור לי שאני הולכת להמשיך לביים. מה שמצפה לי בתהל זאת עבודה מאוד אינטנסיבית וקשה, אבל אין ספק שזה דבר מדהים, והכי נכון בשבילי לעשות כרגע. אני מקווה שבמהלך הכהונה שלי אצליח לעשות לפחות שינוי קטן – להשיג לתיאטרון בית, משרד, חלל חזרות ואולי גם לבנות אנסמבל של יוצרים שיוכל לקחת אותו קדימה".

ההצגה "האם דגים ישנים?" תוצג החל מה-14 באפריל בתיאטרון הסימטה, יפו.

כתבות שאולי פספסתם

*#