אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין גבול לעצב: איך מגיב התיאטרון לשכול?

מ"מלכת האמבטיה" דרך "הוא הלך בשדות" ועד לעיבוד העכשווי של "אישה בורחת מבשורה", נראה שעברנו פאזה בעיסוק של התיאטרון הישראלי בזיכרון הנופלים. רק שלפאזה הזאת אין שם או קונספט

תגובות
חזיון תיאטרלי שאפתני. "אישה בורחת מבשורה"
ז'ראר אלון

התמודדות עם זיכרון הנופלים במלחמות ישראל והשכול הנורא של המשפחות המאבדות את יקיריהן, שמקריבים את חייהם למען ביטחון המדינה, מהווה ללא ספק את אחד המרכיבים הכואבים והקשים של המציאות הישראלית. גם התיאטרון פנה לנושא הזה פעמים רבות בעבר והוא ממשיך לעסוק בו גם היום. בהיותו ראי לחברה, לפחות באופן מוצהר, אין ספק שהתיאטרון משקף פעמים רבות על במותיו את שינויי העומק הפסיכולוגיים, החברתיים והפוליטיים שמתרחשים בקרב אזרחי ישראל. בהקשר הזה, השאלה שנשאלת היא האם האופן שבו בחר התיאטרון הישראלי לטפל בנושא בשנות ה-40 או בשנות ה-70 דומה או שונה לאופן שבו הוא מטפל בו כיום?

» אירועי יום הזיכרון 2017 ברחבי הארץ
» אירועי יום הזיכרון 2017 בתל אביב
» שירים בכיכר - יום הזיכרון 2017

» למה כולם מדברים על צבא אבל אף אחד לא מדבר על אבל?
» "חדר מיותם": התערוכה שמנציחה את זכר הנופלים

פאזה חדשה. "אח יקר"
ז'ראר אלון

המפגש המשמעותי הראשון של התיאטרון הישראלי עם השכול התרחש בתקופת מלחמת העצמאות בשנים 1948-1949. בתקופה זו, עלו כאן שתי הפקות מכוננות, שהביאו לבמות המרכזיות את רוחות המלחמה שבחוץ. בקאמרי העלו את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, בבימויו של יוסף מילוא, על אורי כהנא יפה הבלורית שנקרא בין מחויבותו לבעיותיו הפרטיות עם הוריו ואהובתו מיקה לבין החובה להתייצב להגנת המולדת. בהבימה הגיבו עם "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, בבימויו של שמעון פינקל, שבמרכזו דילמות מוסריות הצצות בקרב חברי קיבוץ, הנצור בידי כוחות מצריים. סיפור המסגרת של "הוא הלך בשדות" התרחש באזכרה של אורי, עם תמונה גדולה שלו שהתנוססה מעל לבמה, וכך הפך אותו לגיבור טראגי, השועט לעבר גורלו הידוע מראש. "בערבות הנגב" האדיר את דמותו של דן הצבר, שמוצא את מותו כאשר הוא יוצא למשימה התאבדותית לפינוי פצוע מהישוב הנצור. שתי ההצגות ביטאו עמדה, שהייתה באותה תקופה קונצנזוס בציבור – על אף העצב על מות הגיבורים הצעירים, זהו קורבן שהמדינה צריכה לשלם.

בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ב-1967 וביתר שאת אחרי מלחמת יום כיפור ב-1973, כאשר הקונצנזוס הישראלי לגבי חזון האומה החל להיסדק, ויחד איתו גם האמון בצדקת הדרך וטוהר כוונותיהם של מנהיגים, גם ייצוג זכרון הנופלים והשכול של הוריהם על במות התיאטרון עבר טלטלות. אין ספק, כי הטלטלות העזות ביותר בנושא נגרמו לקהל המקומי בהצגות של חנוך לוין. רגע אחרי מלחמת ששת הימים הוא כבר כלל בקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה" את השורה האלמותית "הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד. הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד", שנעצה סיכה בבלון השימוש הציני בזכר הנופלים. ב-1970 הוסיף בקברט המיתולוגי שלו "מלכת אמבטיה" נזיפה קורעת לב של חייל מת לאביו המתאבל: "אל תאמר שהקרבת קורבן, כי מי שהקריב הייתי אני, ואל תדבר עוד מלים גבוהות כי אני כבר מאוד נמוך, אבי". הקהל, שהיה עדיין שקוע באווירה של קונצנזוס, לא אהב לשמוע את הנאצות של לוין וההצגות המוקדמות שלו הפכו לשדה קרב של ממש בין הצופים לשחקנים. אך הזמן עבר, כמות ההרוגים גדלה, והמבט הביקורתי על אתוס הגבורה והשכול הפך להיות מקובל יותר ויותר בתרבות הישראלית, בעיקר במחזות הריאליסטיים של הלל מיטלפונקט, יהושע סובול ודני הורוביץ, שפותחו בתיאטרון חיפה בניהולו של עודד קוטלר.

אופיה של התקופה החדשה. "נופל מחוץ לזמן":

הדים לטיפול הריאליסטי-ביקורתי בנושא עדיין צצים פה ושם בתיאטרון הישראלי, כמו למשל בהצגה "אח יקר" מאת גדי ענבר ובבימויו של אותו עודד קוטלר, שעלתה לפני כמה שני בקאמרי. עם זאת, נראה שהתיאטרון הישראלי בן זמננו עבר לפאזה חדשה בכל הנוגע לייצוג השכול. את המסקנות הראשוניות לגבי אופיה של התקופה החדשה אפשר להסיק מצמד העיבודים לספריו של דוד גרוסמן: "נופל מחוץ לזמן" בגשר, בבימויו של יחזקאל לזרוב, ו"אישה בורחת מבשורה" בהבימה, בבימויו של חנן שניר. אף יותר מהספרים שעליהם ההצגות מבוססות, שתיהן הפכו את הוויית השכול הישראלית לישות אוניברסלית כמעט מופשטת, אשר משמשת בסיס לחזיון תיאטרלי שאפתני. לעומת הייצוגים הקודמים, לשכול החדש הזה אין כמעט קונטקסט. הוא קיים ללא קשר ישיר להחלטות שגויות של פוליטיקאים ומפקדים צבאיים, והוא מתרכז – בניגוד לעצתו של חנוך לוין – בחוויית ההורים השכולים ולא של הבנים הנופלים. היתכן והייצוג החדש של השכול בתיאטרון הוא ביטוי לתחושת המבוי הסתום והתפוגגות הסיכוי להסדר מדיני? היתכן והתיאטרון דורש מאיתנו היום לקבל את נפילת הבנים בשדה הקרב כמצב קיומי הכרחי, נצחי וחסר מוצא? אין גבול לעצב.

כתבות שאולי פספסתם

*#